פרח נבול

שם הפאנפיק:פרח נבול
פאנדום:הארי פוטר
ביטוא:Reflection
דירוג:G
שיפ:וולדמורט/OFC, בלטריקס/לוציוס

"ככה יותר טוב. לא כך, זנב-תולע?"
"כ-כ-כן, אדוני. תודה רבה לך על שנתת לי להתחמם, אדון."
אווירה בלתי שגרתית שררה ליד האח. האדון והמשרת ישבו אחד מול השני, ולרגע דמו לשווים. היה ברור שלישיבה יש מטרה מסוימת, אף על פי שבאותו רגע ישיבה זו נראתה כישיבה תמימה של שני שותפים בעלי מטרה משותפת אחת- להתחמם.
הלורד וולדמורט חייך בקרירות שנגדה את חום האח לידה ישבו. ביד אחת הוא ליטף את נגיני, ואילו ידו השנייה הייתה מתוחה קדימה לעבר האש, לבנה כפסל שיש קפוא.
"מה חדש אצל אוכלי-המוות הנאמנים שלי?"
זנב-תולע נרעד. היה ברור שמשהו לא טוב קרה, ושהוא אינו חפץ להיות האחד שיבשר את הבשורות הרעות לאדונו.
"א-א-איבדנו את נרקיסה, אדון. היא הת-התאבדה אחרי שלוציוס התגרש ממנה. הוא עם בלטריקס עכשיו."
חיוכו של הלורד וולדמורט התרחב.
"מצוין. הבטחתי לבלה שיום אחד הוא יהיה שלה. האופי שלה בטח משך אותו, ואני בטוח שגם האמורטנציה ששפכתי לתוך מיץ הדלעת שלו לא הזיקה… בכל מקרה- אם בלטריקס מרוצה, גם אני מרוצה. אני חושב שזו תמורה ראויה ל…עזרה הרבה שהיא הגישה לי. הלורד וולדמורט גומל לעוזרים לו."
"כ-כן, אדון. ברור, אדון."
"אתה אהבת אותה, נכון?"
זנב-תולע נעץ את מבטו בחלון, והשקיף מבעד לכיסוי האדים העב על ההכנות לחג המולד. היה לו קשה להאמין שיש חיים מחוץ לאותו חדר, שאנשים מקשטים בשלווה ובנחת עצי אשוח, ללא כל דאגה לחייהם. הוא השפיל את מבטו.
"אוי, האהבה. כל-כך משפילה, כל-כך כואבת, כל-כך חסרת ערך. רק הטיפשים ביותר מאמינים בכוחה של האהבה." הלורד וולדמורט ליבה את האש על-ידי הכנסת ספר אל תוך האח. הוא הביט בו נשרף, מדמיין את העשן האפרפר עולה דרך הארובה ומתפוגג באוויר הקפוא. חיוך חסר הומור עלה על שפתיו הדקות.
"'רומיאו ויוליה', הספר הכי עלוב שנכתב אי-פעם. פשוט גיבוב של שטויות. מעצים את האהבה, נותן לה כוח רב מדי. האהבה היא לא סיבה להתאבד. אפילו אם הספר היה נכתב על-ידי קוסם הוא היה עלוב למדי, אבל הוא נכתב על-ידי מוגל טיפש. ובכל זאת, עדיף להתאהב בטהורת-דם ממעמד רם כזה של נרקיסה הטיפשה, ולא בבוצדמית או במוגלגית."
מבטו של זנב-תולע נשאר כבוש בקרקע.
הלורד וולדמורט המשיך לדבר, קולו משקף הנאה גלויה מהמצב.
"אוה, אבל זנב-תולע... אתה עדיין מאוהב בנרקיסה היקרה שלנו, נכון? אתה שוקל להתאבד כדי לא לחשוב על-כך שהיא איננה - מעשה טיפשי ביותר. היה עליך לדעת שאי-אפשר להסתיר דברים מפני הלורד וולדמורט. אדון האופל תמיד יודע. נכון, זנב-תולע? קרושיו!"
זנב-תולע צרח והתפתל. כעבור מספר שניות, שרביטו של הלורד וולדמורט הוחזר לכיסו, והכאב פסק. הלורד וולדמורט המשיך לדבר בקול רגוע, כאילו לא קרה דבר.
"למות למען האהבה זה מעשה מיותר, זנב-תולע. הוכחנו זאת כשהצלחתי לגעת בפניו של הנער פוטר למרות קורבנה של אימו, האינך זוכר?"
זנב-תולע החל להתייפח חלושות, כנראה כתוצאה מהכאב ומהזיכרון שהוא זה שגרם למותם של בני הזוג פוטר.
"וסוורוס? הוא היה מוכן להקריב את עצמו כדי שאוונס הבוצדמית הארורה תישאר בחיים, והיא הקריבה את עצמה למען בנה. גם זמנו של הנער להקריב את עצמו יגיע, כמובן. כמו שאמר פעם אוכל-המוות הנאמן ביותר שלי: "קל לשלוט בפעולותיהם של אנשים הגונים"."
זנב-תולע הקים את עצמו לישיבה, ונעץ את מבטו בין ידיו. יד המתכת שלו, מתנה שקיבל מאדונו בקיץ, הייתה מכוסה בשכבת קרח שהופשרה מהישיבה הממושכת ליד האש. 
"בסופו של דבר, סוורוס הסכים לוותר עליה. הוא הבין שהברירות שלו הן או להישאר נאמן אליי ולחיות, או למות עם הבוצדמית המסריחה. אני חושב שהמקרה הקטן הזה עשה לו רק טוב. אני לא צודק, זנב-תולע?"
זנב-תולע בלע את רוקו במאמץ ניכר והנהן, מבטו עדיין נעוץ בין ידיו.
"איך זה מרגיש? איך ההרגשה לאבד מישהו שאתה אוהב, זנב-תולע?" קולו של וולדמורט היה רך באופן מפחיד.
זנב-תולע נרעד.
"אתה רואה? אם לא היית מאוהב, לא היית נפגע בקלות רבה כל-כך. האהבה היא החולשה הגדולה ביותר של בני התמותה, אך אני אינני בן תמותה- כבר זמן רב שאינני. גם כשהייתי, לא הייתי טיפש עד כדי כך. מעולם לא הבאתי את עצמי למצב של התאהבות."
זה היה שקר. בהבזק מהיר מחשבותיו חזרו לגיל עשר, לשנתו האחרונה בבית היתומים.

היה זה יום חורפי. השמש הופיעה בשמים, ועם זאת לא סיפקה כל חום. כל הילדים שיחקו בחוץ או שתו שוקו חם במטבח. טום רידל הסתובב בגן הפרחים המטופח שמנהלת בית היתומים התגאתה בו כל כך. הוא בדיוק עמד לקטוף פרח ורוד שמצא חן בעיניו כשהמנהלת התקרבה לשם בריצה. היא הצליפה בטום הקטן בעזרת החגורה העבה שתמיד נשאה איתה והבריחה אותו מגינת הפרחים. דמעות צרבו בגרונו, והוא נשבע בליבו כי ינקום בה על זה. טום השפיל את מבטו ובלע את דמעותיו. הוא רצה להסתובב וללכת משם, כשדבר מה משך את תשומת ליבו. בזווית עיניו הבחין בפרח כמוש שנפל משיח הורדים הסמוך. הוא הרים אותו, מתבונן בפרח הקטן והנבול. רידל הסתכל עליו בריכוז למשך זמן ממושך מספיק, והפרח העלוב הפך לורד אדום ויפהפה. במבט מרוצה, הוא ניגש אל הילדה בעלת הצמה השחורה שעמדה שם.
"נגיני, אולי תבואי איתי למסיבת ליל כל הקדושים?"
הילדה צחקה בבוז.
"איתך, טום? אתה הילד הכי מוזר שקיים. אתה כל הזמן מתבודד ולוחש לעצמך דברים, ואתה אוהב נחשים..." היא הצטמררה. "טוב, אני חושבת שאתה מבין לבד למה כולם שונאים אותך." היא הסתכלה סביב, מודאגת מכך שאולי יראו אותה מדברת עם ילד הנחשים התמהוני. "אני מצטערת טום, אבל כולם יצחקו עליי אם אבוא איתך. אני מעדיפה ללכת עם מייסון, אפילו שהוא נראה פחות טוב ממך."
ליבו הצעיר של טום נשבר באותו הרגע, והוא נשבע שלא יחווה את ההרגשה הזאת שנית. הורד שבידו חזר למצבו הטבעי כפרח נבול, והוא זרק אותו הצידה בזלזול.
במשך כל שנות לימודיו בהוגוורטס, הוא חיכה לרגע בו ילמדו על אנימאגוסים. כאשר סוף-סוף למד על כך, הוא שינה מעט את השיקוי כך שההשפעה תהיה על אדם אחר, ועוד מעט כדי שההשפעה תהיה לצמיתות.  הוא לא רצה לבצע שינוי צורה פשוט מפני שהשינוי מונע מהאדם לזכור מי הוא, ומפני שרבים אחרים השתמשו בו לפניו. הוא רצה שיקוי מיוחד, שיקוי שיהיה ראוי לקוסם המיוחד ביותר בעולם.
כאשר השיקוי החדש היה מוכן, טום רידל- שהחל להיקרא הלורד וולדמורט, הפך את נגיני לנחשית המחמד שלו.
עמוק בליבו הוא ידע שלאהבה יש מעט ערך, למרות הכל, אך הוא הלורד וולדמורט; הוא אינו יכול להרשות לעצמו להפגין חולשה. למעשה, הלורד וולדמורט לא הפגין חולשה כלל כבר שנים רבות. לא כשנגיני סירבה לו, לא כשכמה מאוכלי-המוות הנאמנים ביותר שלו מתו וגם לא בפני הקור. בדרך כלל האח הייתה כבויה במקום משכנו של הלורד וולדמורט- הוא סרב לתת לדבר פעוט כמו מזג-האוויר להכניע אותו. למעשה, האש דלקה באותו בוקר אך ורק בשביל המשרת הנקלה זנב-תולע, וגם כי היא התאימה לזיכרונות נוגים.
הוא ליטף את נגיני. אצבעותיו עברו על החריצים שצרב בעצמו בבשר הנחש שלה, סמוך לצוואר: פרח נבול.

~~~

ת"ב?