מה שהיה, היה

הוא ידע שזה היה טיפשי.

לא, זה לא היה רק טיפשי. זה היה מגוחך וטיפשי ושטותי להחריד.

ובכל זאת הארי לא יכול להכריח את עצמו לעצור. היד שלו הייתה מונחת על ידית הדלת, מחכה לדעתו להשלים עם עצמו וליזום את התנועה של מפרק היד.

הוא שחרר את אחיזתו בידית הדלת בנשיפה.

הארי העיף מבט בידיו, באיתור הדמויות הנעות על הקצה המואר של שרביטו. עיניו עקבו אחרי הצעדים של פרופ' מקגונגל, והוא שחרר נשימה נוספת, ושכנע את עצמו שכל הפרעה אפשרית הייתה במרחק בטוח.

הוא בהה בידית הדלת, ותהה במעורפל  האם יש סיכוי שהיא פתוחה. פרופ' מקגונגל לא הייתה עוזבת את משרדה כשהוא לא נעול, אין ספק. הארי אפילו לא חשב על איך הוא הולך לפרוץ את הדלת אם היא הייתה נעולה. היה נדמה כאילו מחשבותיו רק עכשיו חזרו להיות עקביות.

הוא זינק על ידית הדלת בפתאומיות, לפני שמצפונו הספיק ליצור מחאה אחרת, ונתקל בדלת שהשמיעה צליל צומרני. הצליל הצורם הדהד בראשו והוא עדיין עמד לרגע, נבוך מהעובדה שזה לקח כל כך מעט מאמץ.

מה זה אומר? חריקה של הצירים ערערה לחלוטין את מחשבותיו, מבלבלת את הארי כשהביט סביבו במשרד. הוא משך את גלימת ההיעלמות של אבא שלו מעליו ושאף נשימה של אוויר צח, כאשר בחן את מפת הקונדסאים. הוא הבחין בצעדיו של פרופ' מקגונגל מתקדמים חזרה לעבר הכיוון שלו. היא הייתה לפחות במחצית הדרך מעבר לבית הספר, אבל התשואה הפוטנציאלית שלה פיתחה פאניקה בכל זאת. להארי לא היה הרבה זמן.

הארי הכניס את המפה לכיסו וטרק את הדלת. היא נסגרה עם אותה חריקה צומרנית נוראה, שולחת צמרמורות במורד הגב. הקולות הביאו את הצליל המוכר של הצעקה למוחו. מתחת לעפעפיו העצומים, הוא יכול היה לראות את הזוועה שדחפה אותו למקום הזה.

הוא לא היה מסוגל להרגיע את עצמו. התמונה הרחוקה של שרשרת כסף נוצצת מלאה את המוח והשתלטה על גופו. זו הייתה הסיבה שהוא היה כאן.

הוא ראה אותה רק לפני חודש, כאשר נקרא למשרד של מקגונגל לדבר איתה על קריירה. הוא ישב בכיסא מול שולחן הכתיבה שלה, ועיניו שוטטו ללא מטרה לגב השולחן, שבו השרשרת המוכרת שכבה חשופה ופגיעה ...

איפה זה?

דעתו צעקה עליו, ותחושה מכרעת של ייאוש טלטלה אותו. קול הצעקה שלו חדר לתודעה והדהד בראשו. הוא לא יכול היה לחשוב על זה עכשיו. הוא היה צריך למצוא את זה ... הוא לא יכול לבזבז את הזמן לחשוב על זה, כי הוא ידע שהוא יכול לתקן את זה ...

אבל התמונה רדפה את דעתו. סילון של אור אדום שהשתלט על הראייה שלו, ולרגע היה האור כל מה שהארי יכל לראות. פרופ' מקגונגל תגיע לפה בעוד רגע, אמר לעצמו. הוא היה צריך למצוא אותו עכשיו, או שהואיישאר עם הזכרונות לתמיד. 

פניו של הסנדק עלו על דעתו, מתנהגות כמו זיכרון רך, עדין, אבל הזיכרון רק הכאיב לו. התמונה חתכה את הארי עמוק והוא כמעט התנשף בקול רם בכאב. הוא יכול היה לראות אותו שוב, את הדרך שבה סיריוס התמוטט כאשר האור האדום פגע בו. היה הבזק של פחד בעיניו, והוא כשל לאחור ...

הארי נפל על הרצפה על ידיו וברכיו, מחפש מתחת לשולחנות את השרשרת.

הוא היה חלש.

הזכרונות האלו החלישו אותו. הוא לא יכל לסבול את זה. הוא הולך להשתגע.

סיריוס נפל.

הארי זנק על הרגליים וחיטט בשולחן אחר. הוא ניסה לפתוח את המגירה, אבל לא הצליח להזיזה. הוא משך ומשך ומשך בכל הכח שהיה לו אבל לא הצליח.

הוא יכול היה לראות את גופתו של סיריוס נופלת לאחור ונעלמת מן העין.

הארי משך את השרביט ופוצץ את המגירה הפתוחה, שולח מטר פראי של רסיסים באוויר שנכנס לו בידיים והפנים החשופים שלו. הוא בטח מדמם עכשיו, אבל המוח שלו לא שם לב לכך. הוא סרק את תכולת השולחן המרוסק בתנועות מהירות. ופתאום לא היה מסוגל לשלוט בנשימה שלו.

המתכת הקרירה של השרשרת העבירה צמרמורת במורד עמוד השדרה שלו והוא משך אותה מהמגירה. הזכרונות שוב השתלטו על התודעה שלו.

סיריוס מת.

עיניו של הארי בחנו את שעון החול בסוף השרשרת.  פעם היא הייתה של הרמיוני, לפני שנים, בשנה השלישית שלהם. היא הייתה האחרונה מסוגה. הוא נזכר בזמן שהוא הציל את סיריוס לראשונה. כשהוא והרמיוני הצילו את נשמתו של האדם החף מפשע. הסנדק שלו לא יכל פשוט למות. לא כשהוא היה אמור להיות חופשי. לא כאשר הארי היה אמור לחיות איתו, ולברוח מהזוועה שחיכתה לו עם משפחת דרסלי.

איך יכול להיות שרק הסתכל על סיריוס בזמן שנפל? למה הוא לא עשה כלום?

אבל הוא הצליח להשיג אותה, אז הוא עדיין יכול. היא מחכה ממש בידיו.

הוא שמע את הרמיוני, שהזהירה אותו על הסכנות של מסע בזמן. איך שהיא אמרה שהזמן עדין ומה שהיה, היה.

את תראי, הרמיוני, הארי חשב. את תראי. את תקבלי את זה. סיריוס לא יכול למות, סיריוס לא היה אמור למות.

בתנועה מהירה, הארי שם את השרשרת על הצוואר ואת הגלימה מעל לראשו, כדי להיות מוסתר.

הוא כבר לא היה במשרדה של פרופ' מקגונגל.

החדר נכנס לפוקוס לאט, והוא הבחין בתוהו ובוהו שהוא גרם רק שעות ספורות קודם לכן. עוד מעט הוא יתגלה בעצמו, כשנאבק כדי לשמור נוויל. אבל עיניו התרוצצו משם במהירות לסיבה שהוא היה כאן.

סיריוס.

הארי לקח את השרביט וכיוון אותו מתחת לגלימה.

איפה הוא?

הוא חיפש אותה, כשקללה בגרונו. היה לו את זה ... הוא היה מוכן בשבילה ... הוא לא מתכוון לתת לה להרוג את סיריוס, לא הפעם ...

הוא התבונן בניצוצות על פני החדר, וראה את חיל המכשפות ומכשפים. הוא רצה להוריד את הגלימה ולהיאבק בהם, אבל הוא כבר היה שם. מילותיה של הרמיוני מהשנה השלישית הדהדו במוחו: אסור שיראו אותך.

וגם אם הוא יכל לקחת את הסיכון, ולהילחם לצדם זה היה מסיח את דעתו מהסיבה שהוא היה שם. הוא לא ייתן למבטו לסטות מסיריוס. הוא חייב להציל אותו. לא הייתה לו שום סיבה אחרת להיות שם.

היא מסתתרת ממנו, מהארי. היא ודאי ידעה שהוא יחזור. היא מתחבאת, היא מתגרה בו ...

איפה הוא?

סילון של אור ירוק הבזיק לעבר ראשו של סיריוס. "הארי," הוא צעק, הארי הרגיש שהוא לא יכל לזוז. "קח את הנבואה, תתפוס את נוויך, ורוץ!"

לא, לא, כל זה היה קורה מהר מדי ...

השאר המשיך בטשטוש מטורף. הוא ראה את עצמו ממהר לתמוך בנוויל, ואז התבונן חסר אונים בבלטריקס צועדת לכבר סיריוס.

בלטריקס. 

הארי עמד עם השרביט מתחת לגלימה. לחשים, כישופים, קללות מילאו את ראשו. אבל הוא שתק. 

הוא הולך להרוג אותה, לעצור אותה, משהו ...

אבל הוא רק צפה בה, היא הולכת להרוג אותו

הוא לא היה מסוגל, הוא לא יכל לזוז קדימה.

הבזקים של בלטריקס, צחקו עליו, עברה בו צמרמורת.

היא הולכת להרוג אותו!

"קרושיו!"

אף אחד לא ידע שזה הארי שצעק קללה. הארי שמע את זעקתו שלו, אבל לא הייתה שום זעקה בגרונו. הוא ראה את לופין, שהחזיק אותו, צועק לו דברים שירגיעו אותו, אבל הארי לא יכל להרגיש שום דבר עכשיו.

סיריוס מת, שוב.

הייתה לו זריקה ברורה של בלטריקס, והוא החמיץ.

בכוונה?

הארי התבייש שהוא בכלל תוהה. מתבייש שהוא אפילו לא באמת יודע את התשובה.

רוח הרפאים של של סיריוס רדפה את התודעה של הארי. הוא קבר את פניו בכפות ידיו. לא הייתה לו סיבה להסתתר יותר, האחרים הלכו. הוא הסיר מעליו את הגלימה.

הוא לא יכול היה לעצור את בלטריקס, משום שברגע חולשה, הארי רצה שסיריוס ימות.

הוא רצה שהוא יהיה חופשי.

הוא ידע שסיריוס לא יכול באמת להיות חופשי. חלק ממנו תמיד יהיה כלוא באזקבאן. חלק ממנו מת באותו הלילה עם הוריו של הארי.

סיריוס היה להארי כמו אב שמעולם לא היה לו. סיריוס אהב אותו, והארי אהב את סיריוס, יותר מדי.

"סיריוס?" הוא לחש לכיוון הנקודה ברצפה שבו עמד סיריוס. במקום שבו נפל. עיניו מוצפות בדמעות חמות, הוא סילק אותן משם. "סיריוס!"

אבל לא הייתה שום תגובה.

"סיריוס, תחזור!"

הארי היה פחדן. היה לו סיכוי. הוא עבר את כל הטרחה הזאת, רק כדי לראות אותו מת שוב ... פחדן, זה מה שהוא היה. הוא חזר על זה בראש שלו, מאפשר למחשבה לדקור בלבו.

"סיריוס," הוא לחש "סיריוס, אני אראה אותך שוב."

הוא מצמץ ונתן לדמעות הבוערות לרדת מעיניו, והם נפלו על הקרקע, זכות למקום שבו סיריוס עמד.

"נכון?"