פרד וג'ורג' + אנג'לינה = 3>

אנג'לינה נכנסה לחדרה בתשישות. למרות כל העייפות שגעשה בתוכה, היא הייתה מאושרת. חיוך רפה הסתמן על שפתיה כשנשכבה על מיטתה שבחדרה המשותף עם ג'ורג'. הם חזרו זה עתה מירח הדבש שלהם לאחר חתונה משמחת במיוחד; בה אנג'לינה נזכרה בכל הרגעים המיוחדים שלה עם ג'ורג'. היא כל כך אהבה אותו. בכל חתונתם היא לא היססה אפילו לרגע אחד, למרות שהיו פנים שהיא רצתה כל כך שיהיו שם, אך הן לא היו.

כשהיא התיישבה על מיטתה משהו דקר בגבה. היא עצמה את עיניה והקשיבה לקולות יושבי ה- "מחילה", וכשהייתה בטוחה כי אף אחד מהם לא עומד להיכנס לחדר, היא שלפה את הדבר מתחת למזרנה.

התיק החום שאחזה בידיה נראה עגום בדיוק כמו מצב רוחה שהשתנה תמיד כשהביטה בו. הוא היה חתום בלחש קטן שאנג'לינה לא הביאה על עצמה להסיר מאז שקיבלה לרשותה את התיק. הוא נראה צנוע, אך אנג'לינה שיערה כי הוא מכיל לחש הרחבה, ובתוכו שמר בעליו את כל הדברים שלא רצה להשאיר ללא השגחה, והיו רבים כאלה.

אנג'לינה נשכה את שפתה בעודה נזכרת כיצד התיק הגיע אל בעלותה.

~*~פלאשבק~*~


אנג'לינה סיירה באולם הגדול בפנים עגומות. היא הרגישה מרחפת, לא קשורה אל כל האנשים שעמדו ושטפו את קרוביהם הדוממים בדמעותיהם. היא הרגישה כמו בתוך סיוט; הנה הקרב נגבר, אך עכשיו תחושת האבדן מתחילה לחלחל לליבות האנשים. אנג'לינה חששה לדעת מי שוכבים דומם בין גבולות האולם הזה - היא הכירה תלמידים רבים מהוגוורטס כחביבים מאוד, והמחשבה על לחזות בגופתם מולה מלאה אותה רצון ליבב גם היא, כמו השאר.

אך משהו בה מנע בה לבכות. היא קיוותה שהיכולת שלה לעמוד בפני הדמעות תעזור לעוד אנשים לחדול מבכיים ולהתנהג בצורה שתשפר את מצב רוחם, גם אם למעט זמן.

זו הייתה הפעם הראשונה שביקרה באולם הגדול מאז סיום לימודיה בהוגוורטס לפני כשנה, והיא מעולם לא הצליחה לדמיין אותו עומד במצב של כזה הרס בכל שבע שנותיה. היא לא הצליחה להבין איך המקום הזה, מלא החורבן, הגוויות ויבבות הבכי, היה פעם האולם החמים שאהבה כל כך לסעוד בו את ארוחותיה במשך שבע שנים. היא נשכה את שפתה בחרדה.

לפתע היא ראתה משהו שהצליח לפרוץ כל מחסום שהציבה לעצמה. אותו סימן היכר שאהבה כל כך, אותו סימן שסימן בשבילה אושר נצחי ושמחת חיים, הצליח לגרום לה לצעוד בנחישות אל עברו. היא נעצרה ליד ארון המתים, הדמעות זולגות במורד לחייה בעודה מישירה מבט אל עיניו המתות של פרד וויזלי.

היא כרעה ברך לצד אימו. למרות שידעה שלא תוכל לעזור לה, היא הניחה יד על כתפה וחיבקה אותה כשותפה לצער. מולי וויזלי הביטה בה במבט עגום, מבט שונה לגמרי מהמבטים הטרחניים והנמרצים שנהגה לראות בזוג עיניה תמיד.

"זו אשמתי...!" לחשה בקול צרוד מבכי, "הייתי צריכה להגן עליו, אני אמא שלו... אכזבתי אותו..."

"לא אכזבת את פרד," אנג'לינה ניסתה לנחם את האם האבלה, אך מבלי משים היא הגתה את שם בנה בקול חלול, "כולנו פה יודעים עד כמה את אוהבת אותו. לא יכולת להגן על כולם, אבל הצלחת להציל את השאר... הצלת כל כך הרבה אנשים בקרב הזה, כולל יתר משפחתך..."

"אני אמא שלו," חזרה מולי, "אני אמא שלו. הייתי צריכה לעשות את זה."

"מולי," חיבקה אותה אנג'לינה בחוזקה, "הכרתי את פרד. גם אם היית מוצאת אותו בהמולת הקרב ומנסה לסייע לו, הוא היה עונה לך שהוא לא... זקוק לך... ושתלכי לחפש תינוקות אחרים שזקוקים לעזרה..." קולה של אנג'לינה נשבר, אך מולי הביטה בה בחיוך עגום. אנג'לינה הופתעה מכך, אך שמרה על הפתעתה לעצמה.

"תודה לך..." לחשה מולי, "על פי מה שאמרת... את כנראה חברה של... פרד... קחי את זה. בבקשה. אני לא יכולה לראות את זה יותר..."

לתוך ידיה של אנג'לינה נכנס תיק חום, חסר משקל. היא סקרה אותו בלבול. "מה זה...?"

"התיק של... פרד," ייבבה מולי, "כל הדברים שהוא לקח איתו לקרב הגדול... אני פשוט לא מסוגלת להסתכל בפנים."

אנג'לינה הנהנה בהבנה ואמרה בקול רועד: "אני אשמור על זה. אני מבטיחה לך."

"ואנג'לינה...!" קראה מולי אחריה.  אנג'לינה הסתובבה אליה.

"אל תראי את התיק לאף אחד מהמשפחה הזו חוץ ממך. אני מתחננת... שהוא ישמר סוד של שתינו..." קולה של מולי נשבר.

אנג'לינה הנהנה בעיניים דומעות. עולמה התערפל סביבה, והיא יכלה להבחין בבירור רק במשא שנשאה בידיה, חסר משקל, שהיווה בשבילה כל כך הרבה דברים בו-זמנית.


~*~סיום פלאשבק~*~


באצבעות רועדות היא מלמלה את הלחש שמיועד לפתוח את סוגר התיק. משהו בה הרגיש מוכן יותר למעשה הזה, כאילו חתונתה עם ג'ורג' תוכל להקל עליה בגילוי הפריטים האחרונים שפרד השתמש בהם בחייו. היא ידעה שהדבר לא יקל עליה, אך משהו בה האיץ בה למלמל את הלחש ולפתוח את התיק בעדינות.

ידה שלפה ממנו קודם כל אריזות. עשרות אריזות, חלקן פתוחות ורובן סגורות. נכתבו עליהן שמות שונים: "פרד וג'ורג' - פצצות לקרב הגדול, רכוש החנות" , "פרד וג'ורג' - טריקים שיהרסו לך את החיים" , "פרד וג'ורג' - סוכריות אנרגיה, סכנת התמכרות". על כולם נכתב בכתב יד "לניסיון".

אנג'לינה החזירה את האריזות אל תוך התיק בעל לחש ההרחבה הסמוי. היא שלפה ממנו דבר נוסף, שהחליק מאצבעותיה ברגע שהבחינה בו. שרביטו של פרד נח על הרצפה הקרה. בתחושת האשמה עצמית הרימה אותו אנג'לינה בזהירות ובדקה כי לא נחבל מהנפילה. לבסוף היא בחנה אותו.

השרביט הזה, שעוטרו בו מעט תבליטים ונראה תמים לגמרי, היה בידו של פרד כאשר נרצח. אנג'לינה הבחינה בטיפות דם קרוש שנראו מדי כמה סנטימטרים לאורך השרביט. היא הניחה אותו בתוך התיק בתחושה שהבינה רק לאחר דקות מאורכות של תהייה. דמו של פרד נח על השרביט הזה - חלק מוחשי מפרד יחד עם שרביטו. הדברים האלה הם הדברים האחרונים שנשארו מפרד לאחר שגויותו נקברה אי שם מתחת לאדמה, בחצר המחילה, כבקשת מולי וויזלי. על חדרו הוטלו אינספור כישופים שמנעו את כניסת יושבי הבית אליו, וכל החולפים על פניו ניסו לדמיין בראשם קיר חלק במקום אותה דלת ישנה שנחרט בה בקסם בלתי ניתן להסרה שמו של פרד.

אנג'לינה הביטה אל תוך התיק ומצאה דבר נוסף. בשונה מהפריטים הקודמים שמצאה, זו הייתה קופסה קטנה, עליה נחרט בכתב קטן "פרד וג'ורג' - 'לאדם שאתה אוהב יותר מכל'. אם קיבלת את הדבר הזה, קיבלת אותו כנראה מאחד מאיתנו, מכיוון שהקופסה היחידה הזו שייכת לחנות."

דמעותיה של אנג'לינה החלו לזלוג לאורך לחייה. אם פרד בחר לקחת עימו קופסה בעלת ערך שכזה, כנראה שהיה אדם שאהב. ואם זו הייתה בחורה שאהב באמת, מתות מנע ממנו למצות את אהבתו ולעשות משהו שימלא את ליבו באהבה אמיתית, כמו שאנג'לינה זכתה לקבל. היא נשכה את שפתה, מרגישה אשמה על כך שבכלל נגעה בתיק הזה מלכתחילה. היא לא הייתה צריכה לחטט בחפציו של פרד, גם אם הוא מת לפני כבר כמה שנים.

אך סקרנותה של אנג'לינה בערה בה בחוזקה בעודה תוהה מי היא אותה אהובה מסתורית שכבשה את ליבו של פרד וויזלי - האדם שבנות רצו אותו כל כך. האם הייתה לו מישהי אי פעם? אנג'לינה מעולם לא ראתה אותו עם מישהי. תמיד זה היה אחיו, ופרד שהתחזה אליו כדי לפתח ביניהם משהו. לאחר מכן הוא היה נעלם מהמשוואה ומשאיר לאחיו את אותה נערה מאוהבת.

היא פתחה את הקופסה. לא היו בה סוגרים מרהיבים, אלא רק פתיחה במשיכה. אנג'לינה הציצה אל תוך הקופסה. תוכנה נצבע בצבע שמנת, ובמרכזו נקבעה בו גומה. בתוכה נח מכשיר... שהיה מוכר לאנג'לינה עד כדי ייאוש.

הוא תמיד היה שם; על השידה בסלון, תלוי בחנות של פרד וג'ורג'. הוא החליף מקום על שידותיהם של פרד וג'ורג', כל פעם במקום אחר. אנג'לינה תמיד תהתה מה פשר הדבר, אך לא העזה להתקרב. היא תהתה האם זה מכשיר אחד או רבים כאלה, אך לא בדקה מעולם.

להפתעתה, כשהביטה בו, היא ידעה פתאום מה הוא.

אצבעה נשלחה אל כפתור המכשיר כאילו עשתה זו תמיד, והיא הריחה קסם באוויר. היא עצרה בעצמה מללחוץ עליו כדי לתהות מה פשר הדבר. מופעל עליה קסם, זה מובן. הקסם מספר לה כיצד להפעיל את המכשיר. אך האם זה אומר שהקופסה מיועדת לאנג'לינה? או שזה קסם הרתעה?

מילים נלחשו באוזנה. מילים על גבי מילים, מילות אהבה. המילים לא היו קשורות אחת לשנייה. "נשיקה" , "חיבוק" , "אהבה"... כשאנג'לינה פלטה הברה מפיה הרעש נדם.

אנג'לינה נשכה את שפתה כשהבינה את משמעות הדבר. האם היא... הייתה אהובתו של פרד? והאם מולי וויזלי ידעה זאת? היא החליטה לברר בכך שבהחלטה נחושה לחצה על הכפתור.

"שלום!" נשמע קול עליז שאנג'לינה הכירה כקולו של בעלה, "אנחנו כאן, פרד וג'ורג' וויזלי, בתכנית מיוחדת שמספרת על החיים שלנו. תוכלי, עלמה צעירה, להרים את המכשיר כך שהאור יכוון למולך, בבקשה?"

אנג'לינה כמעט פלטה צווחה, אך עשתה כמצוותו. אור בקע מחלקו הקדמי של המכשיר וחשף שתי דמויות זהות, לפניה, כמו בהולוגרמה. עיניה של אנג'לינה הוצפו דמעות של עצב. היא כמעט שכחה איך הוא נראה. "פרד..." לחשה.

"קרא משהו?" הופתע פרד.

"לא, לא," צחק ג'ורג' ההולוגרמה, "היא כנראה לא מאמינה שאנחנו כאלה קוסמים מוכשרים."

שנים הנערים החליפו ביניהם קריאות צהלה. לראשונה אנג'לינה הבחינה בצעירותם. למרות שג'רג' התבגר זה מכבר, הוא עדיין נראה כמו בעבר. ובנוגע לפרד... אנג'לינה החליטה לא לחשוב עליו.

"טוב," קטע אותה פרד, מחזיר אותה למציאות, "אנחנו נתחיל. מכאן אנחנו נהיה רק זיכרונות מוקלטים של עצמינו, כך שלא נראה אותך. בסוף הסרט שלנו אנחנו נחזור, אז קחי בחשבון שאת מחויבת לספר לנו מה ראית כי אנחנו לא יודעים מה יצרנו. תהיי מוכנה לראות את הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם, החיים על פי פרד וג'ורג' וויזלי!"

והשניים נעלמו.

אנג'לינה ראתה מולו חדר מעונות בהוגוורטס. שני נערים בני שלוש עשרה ישבו ובעזרת שרביטיהם ביהרו את התמונה שראתה אנג'לינה. אלה היו פרד וג'ורג'. הם חייכו אליה חיוכים רחבים.

"אז, שלום לצופינו היקרים!" קרא פרד בחיוך קטן, "איזה כיף שהגעתם!"

"אנחנו אלה שהגענו, פרד," העיר ג'ורג', "אם שכחת."

פרד גלגל עיניים, "אז איזה כיף שאנחנו הגענו!"

אנג'לינה צחקה צחוק משחרר, ושמעה צעדים מתקרבים. היא מיהרה בפרץ של חשש לסגור את המכשיר , להחזיר אותו לקופסה ולהניח אותה ואת התיק מתחת למזרן בחזרה.

הדלת נפתחה ומולי נכנסה. אנג'לינה חייכה אליה בצער מעורב באושר. דמעותיה עדיין נצצו על לחייה והיא מיהרה למחות אותן.

"הו, אנג'לינה!" קראה מולי בשעשוע והתיישבה לידה, "רציתי לברך אותך על החתונה המוצלחת שהייתה לכם!"

לקחו לאנג'לינה כמה דקות להיזכר בחתונתה עם ג'ורג' לפני ימים ספורים. פניו הצעירים עלו בתודעתה מול פניו המבוגרות יותר. היא הנהנה בהיסח הדעת.

"קרה משהו?" מולי התיישבה לידה על מיטתה, "את נראית כמו אחת שבכתה עכשיו כמה שעות. מתרגשת?"

"אני..." השפילה אנג'לינה את מבטה. מולי אסרה עליה לדבר על התיק ועל תוכנו. אך זכותה של האם לחזות בבנה שוב... אך אם היא לא תוכל להכיל את הסרט האשמה תיפול על אנג'לינה. "גיליתי כל מני דברים."

"דברים?" הופתעה מולי, "על מה?"

"מעולם לא היה לי אומץ, ואני לא יכולה לדבר איתך על זה. אבל עשיתי את זה היום. אם את מבינה."

ומולי הבינה. היא חיבקה את אנג'לינה בחוזקה ומלמלה אליה, "אל תדאגי. זה בסדר. אני מניחה שהחוויה הייתה קשה..."

"אסור לי לדבר איתך על זה," העירה אנג'לינה בשקט.

"אני מרשה לך." ענתה מולי, "אני מניחה שעבר כבר די זמן כדי לדבר על פרדי שלי שוב."

העובדה שמולי אמרה את שמו של בנה, גם אם ברעד, הייתה מספיקה כדי להרגיע את אנג'לינה. מולי לא השתמשה בשם הזה לידה מאז שפרד... מת.

"מצאתי דברים מדהימים בפנים," ענתה אנג'לינה בקול רועד, "דברים של... פרד. ומצאת המצאה מיוחדת שלהם... בנוסף לחפצים של... פרד..."

"את לא צריכה להיות כל כך מבוהלת, אנג'לינה, " הרגיעה אותה מולי, "ככבר עבר מספיק זמן. אני אהיה בסדר."

אנג'לינה חייכה חיוך מעודד מעט והוציא מן התיק את האריזות של פרד וג'ורג'. דמעות נצצו בזוויות עיניה של מולי כשהיא העבירה את אצבעותיה על גביהן כמתוך חלום. אנג'לינה לקחה את האריזות מדיה בעדינות והחזירה אותן לתיק. לאחר מכן היא הוציאה את השרביט.

"צריך לשטוף את זה..." מלמלה מולי, "יש על זה..." ואז היא התעשתה.

"לא! לא!" מולי קראה בבהלה, "זה הדם של פרד!"

אנג'לינה חיבקה אותה בגוננות. פתאום מצב הבכי נגבר מהפך למצב אחר, בו היא מחויבת להגן על האם כדי שלא תתפרק מזיכרונות בנה. אך מולי רק הדפה אותה והביטה בה.

"אז, כשהבטתי בגוויה שלו," היא אמרה פתאום, "הייתי במצב ממש... נורא. אבל היום אני מסוגלת להתמודד, אנג'לינה. האמיני בי."

אנג'לינה הנהנה לאיטה, ומולי שאלה: "יש עוד דברים בפנים?"

"יש," ענתה אנג'לינה, "וזה הדבר הכי גדול שיכולתי לבקש."

"מה זה?" תהתה מולי.

"קוראים לזה, " היא ציטטה, "פרד וג'ורג', לאדם שאתה אוהב יותר מכל."

"ולמי זה מיועד?" שאלה מולי, עיניה מתרחבות באי אמון.

"אליי," ענתה אנג'לינה בפשטות. היא כבר הצליחה לשים את הדברים בפינה צדדים בראשה כדי שתחשוב עליהם שעות מאוחר יותר.

מולי נאנחה. "ואיך זה מגיע?" שאלה.

"ככה." אנג'לינה הוציאה את המכשיר מהקופסה שלו והסבירה למולי כיצד כל דבר בו עובד, בעוד היא מתבוננת בה בעניין מעורב ברגשות שהסתירה בתוכה במשך השנים האחרונות, מאז אותו לילה מול גווית בנה. אנג'לינה הראתה לה כיצד היא מדליקה את המכשיר, וכיצד הסרט מתנגן באוויר. נראה כי הוא ממשיך מהנקודה בה אנג'לינה עצרה אותו, כך שמולי לא הספיקה לראות את החלק בו פרד וג'ורג' מדברים עם הצופים. אך אנג'לינה חייכה לעצמה, כי היא ידעה שהם יחזרו גם בסוף.

לחייה של מולי נרטבו מדמעות איך היא לא הסירה מבטה מבניה. מדי פעם היא מלמלה היערה וקיוותה שפרד ישמע אותה, בעוד אנג'לינה לא מסוגלת להוציא מילה מפיה.

נשמעו צעדים הקרבים אל החדר. אנג'לינה שאלה בעדינות האם לכבות את ההקרנה, אך מולי לא הסכימה להיפרד מבנה שנית בכזו קלות. כמעט מיד ג'ורג' נכנס לחדר ולטש מבטו במכשיר ובסרט שהוקרן לפניו. עיניו הוצפו דמעות והוא יצא מהחדר במהירות., טורק את הדלת מאחוריו.

"ג'ורג'," היא קראה אחריו, אך קריאתה נתלתה באוויר ולא היה מי שישמע אותה חוץ ממנה וממולי.

מולי הניחה יד על כתפה וקראה בהתרגשות כשפרד קרץ למצלמה על פעלול נוסף שהצליחו לבצע התאומים.

לאחר כמה דקות נוספות של צפייה, בהן האשמה רבצה על ליבה של אנג'לינה וחיוך גדול נמרח על פניה של מולי, ג'ורג' נכנס לחדר בשנית. אחריו נכנסו לחדר רון, הרמיוני, ג'יני, הארי, ארתור, פרסי, צארלי, ביל, פלר וויקטואר הקטנה. כולם התיישבו ובהו בסרט שהוקרן בעיניים דומעות. רק אנג'לינה ישבה בצד, מרגישה מנותקת למרות שהייתה ידידה קרובה אמוד של התאומים. היא לא יכולה הייתה שלא לחשוב על השוני בינה לבין כולם; התאומים אהבו אותה. היא הייתה אהבת חייהם, והקופסה הזו יועדה לה. האם גם הסרט צולם עבורה? האם...

פרד וג'ורג' חייכו אל המצלמה ורבו ביניהם מי ייקח את המכשיר איתם אל הקרב. בשבילם כל העניין היה עוד חוויה שדורשת תיעוד מלא הומור לאורך כל הדרך. בסופו של דבר פרד ניצח. הוא חרץ לאחיו לשון ותלה את המכשיר על חולצתו בעודו מסביר לצופים מה הוא עושה. לבסוף, הוא יצא בשרביט שאנג'לינה בהתה בו לפני דקות ספורות אל תוך הקרב.

"בהצלחה, פרד!" קרא אליו ג'ורג' בחיוך שובב, "אל תשכח, אקשן לצופים!"

"אקשן לצופים בלעדיך זה לא אקשן," קרא אליו פרד בחזרה ומיהר לשלוח לקללות אל אוכלי המוות. הקללות היו מרובות - קללות משרביטו, וקללות שמולי כינתה "הבלי פה".

כל יושבי החדר פרצו בצחוק רם כשפרד זרק על אחז מאוכלי המוות את אחד מה- "טריקים שיהרסו לך את החיים", וגרם לו לבצע דברים מעט... מביכים. אך במהרה חזר השקט האבל לשלוט בכולם.

אנג'לינה ישבה מרותקת כאשר פרד פגש בהארי וגונן עליו, בעודו זורק לחלל האוויר משפטים קומיים מדי פעם. לבסוף הקירות החלו להתמוטט סביבו, ופרד זעק. בפער הראשונה לא נראה שהדבר משעשע אותו. הוא הרים את המצלמה וכיוון אותה אל פניו.

"צופים יקרים," הוא קרא בעצב, "נראה שאני עומד למות."

יושבי בית וויזלי התלחשו ביניהם, חוץ מג'ורג' שתלה מבטים במסך בעצב. מולי חיבקה את בעלה בחוזקה בעודם מביטים בבנם שהמשיך ואמר: "אני מניח שלא תראו אותי -"

התקרה החלה להתמוטט.

"ואני ומניח שלא אראה אתכם. ועכשיו, זמני מתקצר. כמו שאני מכיר את ג'ורג', הוא מעולם לא היה טוב עם נשים -"

עוד התמוטטות.

"אז אני רוצה לדבר אלייך, אנג'לינה. אם את רואה את הסרט הזה. אם לא, מי שרואה אותו, בבקשה תספרו לה. ג'ורג' לא יעשה דבר, אבל אני וג'ורג' היינו מאוהבים בה מאז ומעולם. ומאחר שאני עומד למות -"

פרד התכווץ בכאב, אך המשיך: "אני מבקש ממך, אם את אוהבת אותנו, שתלכי איתו, כי הוא לא יעשה מעשה. אני מכיר את אחי יותר מכל אדם אחר מעולם -"

הוא עצם את עיניו ונאנח אנחות שקטות של התמודדות, "ואל תשכחי לספר הכל לפרד וג'ורג' שתיים. אני אוהב אותך, אנג'לינה."

והסרט נדם לפתע, מעוד שומעים מלמולי כישופי הגנה מפרד ואת הדברים שאנג'לינה ראתה כבר, בתוך התיק של פרד. אך המכשיר הספיקה לקלוט דבר נוסף לפני שנכבה מעצמו. זה היה בפינת התיק, ונחרט בקסם. פרד וג'ורג' + אנג'לינה = 3>.


לפתע המכשיר סב על צירו וצילם את כל היושבים. הם הביטו בו מבלבול, עד ששני הנערים הצוחקים חזרו ועלו על המסך.

"ראית את ההבעה שלהם?" צחק פרד, "אני אומר לך, כנראה היינו ממש מעולים!"

"צריך לשלוח את התמונה הזו לכל מקום בעולם שבו אנשים אוהבים לצחוק. זה יהיה להיט!" צחק ג'ורג' בתגובה.

"שלא תעזו!" ג'יני נעמדה על רגליה וכיוונה אליהם את שרביטה מתוך הרגל, אך כשנזכרה הביטה בשניים בדמעות שנקוו במהירות, "פרד...?"

"עוד פעם?" קרא ג'ורג' בכעס מעושה, "אחות יקרה, מה איתי? אני חושב שגם לי מגיעה התייחסות. ועכשיו, אחרי שראיתם את הסרט המוצלח שלנו, מה קרה בו?"

"אה..." ממלה מולי, "ג'ורג'י, אנחנו לא יכולים לספר לכם..."

"אבל הם הבטיחו לנו!" קרא ג'ורג' בהתנגדות.

"אנחנו לא יכולים לפגוע בשמחת החיים שלכם," ניסח ארתור את הדברים.

"אם אתה חושש בנוגע לתכנים, ראינו כבר את כל התכנים שאפשר לראות."

מולי עקמה את פניה. "אני מניחה שזה שונה. לא נוכל לספר לכם."

משהו במולי האבלה התאחה, והיא הביטה בשניים במבטה הקשוח. אנג'לינה חייכה מבלי משים. היא החליפה מבטים עם הרמיוני, והרמיוני קרצה אליה בשובבות.

"אבל אמא!" מחה פרד, והושתק על ידי נאומה של מולי וויזלי על: 'מדוע אין לראות תכנים לא ראויים'. ג'ורג' המבוגר צחקק. אנג'לינה שמה לב שהתיישב לידה. היא חיבקה אותו בחוזקה בעוד ג'ורג' רק ליטף את שיערה בשתיקה.

"אתם גם אוהבים את אנג'לינה?" התעניין רון בחיוך מתגרה על פניו. היא, מצידה, הסמיקה.

"אני מניח שלא," ענה פרד בשם השניים, "הולוגרמות לא מרגישות אהבה."

פתאום השמחה של כולם הפכה לעצב. כולם הבינו שזה לא פרד שלהם, אלא פרד מצויר. פרד מצולם. פרד קסום. זה לא פרד באמת.

"מה כבר אמרתי?" זעף פרד.

"כלום," קרא ביל. פלר ליטפה את ראשה של ביתה הקטנה.

אנג'לינה קמה פתאום. "אתה תישארו כאן לתמיד?"

"אני מניח," ענה פרד, "אין לנו שום פקודת השמדה עצמית... רק צריך לזמן אותנו. אנחנו נשים את הסרט רק אם תבקשו."

הוא וג'ורג' החליפו מבטים שובבים.

"ואני מניח שגם כמה תכנים לא ראויים ימצאו דרכם הנה..." אמר ג'ורג' במבט תמים.

"פרד וג'ורג' וויזלי!" צעקה מולי.

"טוב, טוב, בסדר..." נכנע ג'ורג'.

מולי התיישבה והביטה בשני בניה בהקלה.

אנג'לינה חייכה לעצמה. באותו הרגע היא שמחה על כך שפתחה את התיק.


~*~

"איך נקרא לו?"

אנג'לינה וג'ורג' ישבו על הספה בביתם החדש. בעוד כשעה יגיעו כל האורחים כדי לחגוג על היוולדו של בנם הראשון, ואנג'לינה רצתה ששם הילד יקבע לפני שכולם יגיעו. מולם נפרש גליל קלף, שברגע שיכתבו עליו את השם הוא יהפוך לשמו של בנם, כשהוא משוגר ישירות את משרד הקסמים.

ג'ורג' החליף איתה מבטים ונראה כי הם יודעים מה חושב השני על אותה השאלה.

"לפעמים צריך לזכור," אמרה אנג'לינה, "לזכור את המתים ולהחיות את שמם בעזרת חיים חדשים."

"ולפעמים," תהה ג'ורג', "מספיק סרט אחד כדי לאחות את לב האבלים."

אנג'לינה מסרה לג'ורג' עט נוצה והוא רשם על הקלף מילה אחת באותיות מסולסלות: "פרד".