שיר מהטבע

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רוליג... :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תצאי איתי, לילי אוואנס.

אני יודע ששורר בך כעס,

אך אני מבקש ממך הזדמנות,

אני מבטיח שאתקן את הטעות.

~*~

המחזה שנגלה לעיניו של ג'יימס פוטר היה אותו מחזה, כמו בכל פעם. זה היה הטבע; ששבה את ג'יימס וגרם לו למצוא עצמו מתבונן בו שעות ארוכות. המים והשמיים, שג'יימס היה רגיל לראותם מתחברים בקו עדין באופק ליד ביתו, אינם התחברו בהוגוורטס. מימיו הצחורים של האגם שיקפו את בבואתו של ג'יימס, אך האדמה שבגדה השנייה יצרו כמעין פס דקיק של חום בין התכלת שמלמעלה לכחול העמוק שמלמטה. טירת הוגוורטס הכבירה השתקפה במים מימינו, ועצי היער האסור השתקפו בהם משמאלו. ג'יימס בהה במחזה כמהופנט.

הוא השלים בית יחיד על גליל קלף שנח ליד זרועו. בידו השנייה הוא החזיק עט נוצה קסום, ששימש אותו בעת כתיבתו. הוא ישב מתחת לעץ גדול שהצל מעליו, ושיווה מסביבו מעין רעמה ירוקה של ענפים ועלים.

~*~

לילי זהו שם של מלאך.

אותו אני אוהב כל כך.

כי זהו שמה של אהובתי,

ולה נתתי את מילתי.

~*~

הוא נשא את מבטו אל טירת הוגוורטס המרהיבה. גדולתה לא נשכחה מעולם ותמיד הוחשבה לאחד מיתרונותיה, מכיוון שיכלה להכיל מאות תלמידים נמרצים. השמש החלה לשקוע מעליה, והמחזה היה יפה כל כך עד שג'יימס לא היה מסוגל להתיק ממנו את מבטו. הוא היה בטוח שראה מדי פעם תנועה - גם אם זה הבזק מרוחק באחד החלונות או ציפור שחלפה בסחרור מסביב לאחד מהצריחים.

הוא רצה כל כך לחלוק את הנוף הזה עם לילי; יודע בתוכו שהיא תתרשם מנקודת מבטו על הדברים שמתרחשים מסביבו. הוא קיווה שיוכל אי פעם לספר לה מה הוא רואה ושהיא תאזין לו, ללא היערות ציניות או רמיזות לטינה שננטרת ביניהם. אך הוא ידע שעד שיסיים לכתוב דבר מכל אלה לא יהיה בכלל בגדר סיכוי.

רעיון עלה בראשו וחיוך הזדחל לאורך פניו כשהמשיך לכתוב.

~*~

אני יושב לי מול האגם הגדול,

מתבונן מסביבי, מתבונן בכל.

אני אוהב את הרוח ואת השמיים,

את השתקפויות העצמים במים.


העצים שמטילים הצללים,

הטירה ששופעת צלילים.

ארצה לחלוק איתך מחשבותיי,

על הטבע הבוער בעורקיי.

~*~

הוא תהה האם להוסיף פרטים נוספים, או שמא להמשיך ולתאר את רגשותיו ללילי אוואנס. הוא ליטף את סנטרו בעודו תוהה, ויישר את משקפיו על גשר אפו. השקט מסביבו גרם לו תענוג, תענוג שכמותו לא חש זה זמן רב. הוא שמח שיכל לשבת ולחשוב מה הוא באמת מרגיש, מה לילי יכולה לרצות בו. הדבר מילא אותו תחושת שלמות וביטחון, אך ביטחון שונה מהביטחון שהרגיש בדרך כלל. זה היה ביטחון שנבע מהיותו לבד עם עצמו, ועם הטבע. זה לא היה הביטחון המופרז שלו, אלא ביטחון סדיר, ביטחון שג'יימס תהה אם יכול להיות שהוא יעזור לו להיות מה שלילי רוצה שיהיה.

ידו חזרה לכתוב על הדף, בעוד החלטה מתגברת בתוכו. הוא לא יכתוב על לילי או על הטבע, עליהם הוא כתב מספיק ודיי. קיימים מספר כיוונים לאותו נושא.

~*~

אני יודע שאני מאכזב אותך, לילי שלי.

אני יודע שאת חושבת שאת לא בשבילי.

אך אני מבטיח לך לעשות בעצמי שינוי.

אהפוך למה שאת רוצה, גם אם זה יהיה עינוי.

אני אוהב אותך, לילי, ואעשה עבורך הכל.

~*~

הוא קרא את שירו בשנית ותהה בעיקר לגבי הבית האחרון. האם לילי תאמין להצהרתו? האם היא תצליח להבחין בביטחון החדש שאימץ? האם זה הדבר שבאמת יוכל לפוגג את טינתה? אם זה הדבר, הוא לא הבין כיצד לא הבחין בו קודם לכן.

הוא המשיך ושקע במחשבות שניסו לחזות את הימים הקרובים, שקיווה שיהוו תפנית חשובה במערכת היחסים בינו לבין לילי; קוטע את מחשבותיו לפתע, כדי לחתום את שמו מתחת לגליל הקלף, ללא סילסולי אותיות או כחתימתו הרגילה שהתגאה בה כל כך. כל אלה נראו לו פתאום עלובים; הוא רצה שלילי תקרא את שירו ותתעמק במילים, ולא תראה את חתימתו המסולסלת והמוכרת ותזרוק את השיר. הוא חתם את שמו באותיות פשוטות, מתחת לבית האחרון. לאחר מכן שלח את השיר ישירות אל לילי.

היא באמת שבתה את ליבו. שיערה הערמוני התבדר מאחוריה כשהתהלכה בגאווה ברחבי הטירה, וחיוכה ששבה אל ליבו של ג'יימס כל כך. אך יותר מכל שבו אותו עיניה - זוג עיניה הירוקות כשתי אבני איזמרגד, שסקרו אותו כל פעם מחדש בהבעה שונה: שעשוע, כעס, זעם, טינה, בלבול או עצב. אך מעולם הוא לא ראה את העיניים האלה נוצצות בהבעת שמחה או אהבה בזכותו, וההבעות האלה נחקקו בעיניה רק בחלומותיו, שהתבססו על חיוכיה של לילי אל חברותיה כאשר לכסן אליה את מבטו מבלי משים מחדר המועדון.

לפתע הוא הרגיש תזוזה לצידו והתנער ממחשבותיו, מבחין בהבזק שיער ערמוני. לילי אוואנס התיישבה לצידו בשיכול רגליים, מביטה בו בשעשוע. הוא קפץ לעמידה בן רגע, לא מזהה אותה לרגע, מכוון את שרביטו אליה. אך כשהבין מיהר להתיישב ולהסמיק.

"הבהלתי אותך?" היא צחקה. צחוקה נשמע כמו צלצול פעמונים, צחוק שג'יימס רצה שימשך לעד. אך בסופו של דבר, כמו כל הדברים בטבע ובעולם, גם הוא נגמר.

"אולי..." הוא הסמיק מעט מהבושה, אך כשראה שהיא לא התכוונה לעקוץ אותו כמו תמיד, הוסיף בנימה מבויישת: "כן. קצת."

לילי הביטה בו לרגע בשתיקה, ואז אמרה: "קראתי את השיר ששלחת לי."

"באמת?" הופתע ג'יימס, "קיוויתי שתקראי אותו... מה חשבת עליו?"

"אני רוצה לדעת אם הוא אמיתי," ענתה לילי ישירות, "אני רוצה לדעת אם לא סתם נתת פיסת קלף לאחד החברים האלה שלך שיכתבו כמה מילים על הדף מאיזו מלודיה שהם מכירים. אני רוצה לדעת שזה נכתב מתוך הלב שלך."

ג'יימס הביט בעיניה. נראה בהן צל של עצבות, חשש לגלות אם דבריה אמיתיים או שקריים. ג'יימס נדר בליבו לא לאכזב אותה.

"כתבתי את הדברים האלה ממש כרגע, מתחת לעץ הזה. כתבתי אותם בעזרת הטבע, ובעזרת הרגשות. הטבע הציע לי כלים מאז ומעולם, אך לא העזתי לקחת אותם. אני מניח שעכשיו אני מכפר על טעותי." הוא הסביר פתאום. הוא לא חשב על מילותיו; פשוט אמר אותן. רגשותיו התגלגלו מדבריו לאינספור משמעויות שונות, אך הוא התכוון לאחת עיקרית מהן. והוא ידע שלילי מבינה אותו.

לילי סקרה אותו לרגע בדממה. ג'יימס קיווה שתשובתו מספקת אותה, ושהיא מאמינה לו. היא שתקה במשך כמה דקות נוספות, בעוד ג'יימס נושך את שפתו במתח. לבסוף, לילי נעמדה וצעדה כמה צעדים לכיוון האגם הגדול, עד שממש כרעה מולו. ג'יימס קם במהירות ואחז בזרועה, בכוננות לתפוס אותה בל תחליק פנימה.

"מה קרה?" שאל בשקט.

לילי לא ענתה. היא רק נשכבה על הדשא וקרבה את פניה למים עד שקצה אפה נרטב קלות, והביטה בהשתקפותה. לאחר מכן, היא העבירה את מבטה כדי להביט בטירת הוגוורטס הגדולה שבהקה על גבי הנוזל, ואל עצי היער האסור. היא סימנה לג'יימס לשכב לצידה. ג'יימס המבולבל עשה כמצוותה.

"ספר לי." היא הסבירה, "ספר לי מה תיארת. ספר לי על הנוף, על הטבע. על כל הדברים שראית שם, כשכתבת את השיר."

כשג'יימס החל לסביר לה את מחשבותיו תוך כדי העברת אצבעו במים שהיוו בשבילו כל כך הרבה, הוא תהה בנוגע לשני דברים. האחד; האם בקשתה של לילי מסמלת על אמונה בשיר שכתב לה, והשני; האם עכשיו, אחרי הכל, החיבור בין שניהם לבין הטבע יכול לפתוח להם דלת חדשה, לחיים חדשים.