החלטות שגויות

*הזמן- בין הספר הרביעי בסדרה לבין הספר החמישי.

החלטות שגויות

השמש שקעה זה מכבר, ועננים כבדים ומאיימים החלו להצטייר בשמיים. גשם החל לרדת- כל טיפה נקשה בקול על הכביש נטול המכוניות.

למעשה, הכביש היה שומם לגמרי- לא עברו בו למעלה מעשור מכוניות ביום. היכן שהייתה אמורה להיות מדרכה צמחו עשבים פראיים, והבתים הבודדים שניצבו שם נטו לנפול מריקבון. הסמטה הצרה השוותה למקום מראה אפלולי למדי. אף דבר חי לא היה שם, פרט לדמות בודדה שיצאה מדלתה החורקת של הבקתה הרחוקה ביותר מהכביש החלקלק משיטפון.

הדמות התמזגה עם מראה הסמטה הנטושה והאפלה- גלימתה הארוכה הייתה שחורה משחור. תחת כובע שחור ועבה למדי, הסתתר שיער מתולתל, כהה וסבוך שגלש עד לכתפיים, מקצתו מסתיר זוג עיניים כהות, טרודות ואפלות.

הדמות הייתה לא אחרת מאשר איגור קרקרוף.

איגור קרקרוף עמד דומם לרגע אחד והשתלב ברקע, וברגע האחר הוא נעלם משם כליל, מבלי להשאיר אחריו רמז, ולו הדק ביותר, לזה ששהה כאן.

כמעט עשור שניות לאחר מכן, איגור קרקרוף התגבש מחדש, במקום שונה בתכליתו מהסמטה האפלולית כשוני השמיים והארץ; היה די בהצצה ראשונית קטנה על מנת לראות זאת: השינוי הפתאומי במזג האוויר ובשמש שעמדה בדיוק במחצית השמיים לא דמו לשינויים העצומים שבשטח; כאן ניצבו עשרות וילות, בכל אחת מהן גינה פרטית ובחלקן ג'קוזי או בריכה. קרקרוף שכח לרגע מהו מספר הבית אליו רצה להגיע- ליתר דיוק, לא ראה לנכון שלא להגיע. הוא עצם לרגע את עיניו, ושאף לריאותיו מלאי מחודש של אוויר צח. אחר פקח אותן לאט, והביט בנוף המרהיב שנגלה לפניו.

נדמה כי דבר לא השתנה מאז שעזב, לפני כעשור שנים- הבתים ניצבו איתנים במקומם, הגינות המשיכו להשרות אווירה נעימה במקום, אורות מובנים עוד צבעו את המדשאות בצבע סגול, כחול או אדום, השלט של משפחת קאוונה נשאר איתן במקומו שבדלת, רק שנתיישן במקצת- ורק הוא איננו. כל אותם דברים מוכרים שפעם היוו עבורו מקור שמחה דקרו כעת את ליבו.

קול צהלה נשי מאחד הבתים צרם כחץ בליבו- באחת הגינות בעלות הבריכה, ניצבה הנערה הבלונדינית שכה אהב בילדותו, שכמה להתחתן איתה והיא איתו. היו להם חלומות נשגבים, עד שהוא קם ועזב, מותיר את ליבה שבור ללא רחם. היאך היה כה אכזרי אליה, לאחר כל השפע שהרעיפה עליו? איגור לא ידע מה להשיב על שאלה זו.

כעת היא עמדה בקצה הבריכה, לבושה בחצאית מתנופפת וקצרה מעל לביקיני שהחמיא מאוד לגופה. לרגע אחד איגור דימה בליבו שהיא מבחינה בו, שהיא צוחקת אליו, שסלחה לו על הכל, והתכונן לרוץ אליה ולהתחנן לזכות בליבה בשנית- אלא שאז הבחין בדמות נוספת שנכנסה לטווח ראייתו: בחור בגילו התקדם לעברה, אוחז בידיו בשתי כוסות של מיץ תפוזים, עטוף מהמותניים ומטה במגבת לבנה. איגור הבחין איך ידיה נכרכו בלהט סביב זרועותיו החסונות, איך גופם נצמד זה לזו- והסב את מבטו. למרות הכל הוא עוד אהב אותה, והתקשה להשלים עם כך שאיבד אותה בקלות שכזאת, שוויתר עליה עבור אותו אדון שאת שמו עוד פחד להגות.

איגור צעד לאיטו והתקרב לעבר הבתים עצמם, חולף ביעף על פני הגינה שנהג להשתעשע בה פעמים כה רבות. הוא עצר בדיוק מול דלת הדירה שמספרה 12. הוא היסס טרם נקש בעדינות בפעמון, ליבו פועם במהירות עצומה מנשוא.

הוא הרגיש שעין בוחנת אותו מבעד לאשנב הדלת, והשפיל את מבטו. מקץ שניה הדלת נפתחה, ואיגור קרקרוף ניצב בפני אדם מבוגר, בעל שיער וזקן לבנים כפניו שהלבינו באחת כאשר הבחין באורח. איש אינו זע ואיש אינו דיבר.

ברטי הביט באיש, ודמעות נקוו בעיניו. הוא הביט בעיניים החומות, שהיו ונשארו עצובות; בבגדים שמאז ומתמיד הדורים היו, אם כי כיום חסרה בהם שמץ מהחינניות שהייתה מצויה בהם בעבר; בקומתו הגבוהה כעושרו וככבודו, ולבסוף בזקנו, שכה אפיין אותו, שנעשה כסוף- ההוכחה היחידה לכל השנים שחלפו מאז התראו לאחרונה.

"אני מצטער על הכל, אבא." לחש איגור בקול שבור, מצר על כך שקיצר את חייו של אביו בכך שקיבל החלטות שגויות.

"אינך רצוי כאן. מדוע חזרת, על מנת לחסל אותי סופית?"

"אבא-"

"הסתלק, לך מכאן!" הצבע חזר ללחייו של הזקן, ועימם ניצתה אש יוקדת בעיניו. "איך אתה מעז לשוב לכאן? אתה אשם במות אימך! היא ביקשה ממך אז, התחננה לפניך- אך אתה לא שמעת. היא הפצירה בך, שידלה, הבטיחה, נשברה- ואתה הלכת. היא הלכה וקמלה, עד שנבלה לגמרי- ואתה המשכת להפנות עורף. 'אני סקיב, אתם מוגלגים-' אמרת. 'מקומי לא איתכם.' הנחת לה למות- ולא טרחת לשוב אפילו ללוויה. נתת לי להתבודד כאן, למאוס בחיים, לשנוא אותך- ולא שבת. ועכשיו, עכשיו אתה חוזר? ומה קרה לתורת הדם ההיא שלך? מדוע חזרת?"

"אני- באתי להתנצל."

"להתנצל? מאוחר מדי להתנצל!" קולו של אביו, שהורם במקצת, משך את תשומת ליבם של השכנים. "אתה המשכת הלאה- אני המשכתי."

"אתה הדחקת, אבל אני… אני מצטער, אבא, על הכל."

"התנצלותך אינה מתקבלת. לך, לך ואל תשוב!" הרוק שנטף מגרונו בחרונו הזכיר לאיגור את אותן שעות שיגעון בהן עינה מוגלגים, כהוריו ממש, רק בשל היותם כאלה.

תחושת הכאב, ההשפלה והבושה המקסימלית הגיעה כאשר הדלת נטרקה אל מול פניו של איגור. הוא נקש על הדלת שוב ושוב, מסרב להתייאש. הוא ייבב כתינוק, נשבע שמעולם לא יעזוב בשנית, התחנן לשוחח כמו שצריך- אך ללא הועיל; הדלת נשארה חתומה.

איגור ביקש להיפרד מאביו דווקא עכשיו, מפני שידע שלא יהיו לו הזדמנויות רבות לעשות זאת- הוא ידע כי אוכלי המוות תרים אחריו בזה הרגע. הוא התעקש למות לאחר שאביו יסלח לו על הכל, גם אם זה אומר שיאלץ לבלות כאן את שארית חייו. הוא שלף מכיסו פתק, ורשם עליו את מיקומו לעת עתה- מיקומה של הסמטה האפלולית.

"באתי להיפרד לנצח." הוא לחש, אך איש לא הקשיב לו.

לאחר שעות אחדות בהן נשאר שרוע על פתח הבית העצום אך ריקני מתוכן שהיה בעבר ביתו שלו, הוא החל לגרור בכוח את רגליו, והתרחק משם בקושי, בראש מושפל, פניו מוכתמות בדמעות וליבו לא מוצא מנוחה.

לאחר שהתייאש לגמרי, והבין שאביו אינו מסוגל לסלוח לו על כל פשעיו, הוא התעתק משם בלב כבד בחזרה לסמטה האפלולית ממנה הגיע. שם, הוא ידע, הגשם יטשטש את דמעותיו.

~לאחר שלוש שעות~

סמטה צרה, אפלולית ושקטה. ללא ספק, איגור קרקרוף חושש לחייו- ולכן מתנהג בטיפשות שכזו; היה זה המקום הראשון שאוכלי המוות חיפשו בו.

קרקרוף מטבעו לא היה אוכל מוות שרצח בתדירות גבוהה, ועל כן לא ידע עד כמה מקום שכזה הוא הזירה המושלמת לרצח (לא שאוכלי המוות התיימרו להתכחש לרצח פרי ידם): איש אינו עובר ברחוב בשעת לילה שכזו, ועל כן אין עדים; בין אם בחר בכך ובין אם לאו, הגשם לא פסק מלשטוף את הרחוב, מתערבל מדי כמה דקות עם ברד דק. הוא יטשטש מיד את עקבותיהם, ואת דמו העתיד להישפך. קרקרוף היה לגמרי לבד, כאילו ידע שאם יתנתק מקרוביו המוות יפסח עליהם- ובכך הוא צדק, ללא ספק. אם מי מקרוביו היה איתו בבית, הוא היה נרצח בו במקום.

קרקרוף היה צריך לחשוב על עצמו ועל קרוביו טרם סרב להתייצב כמוהם בבית הקברות בלילה ההוא.

הגשם הותח בכל אחד מן אוכלי המוות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, כוסו בברדסים כהים. הם עמדו כניצבים בשורה ישרה כסרגל, והשקיפו על הבקתה הקטנה והחשוכה, בה מסתתר ככל הנראה האדם שמאס בחייו- אחרת היה נוהג אחרת מכפי שנהג. כל אחד מהחבורה, שמנתה כחמישה אנשים בוגרים, אחז בשרביט שלוף המכוון הישר לעבר הבקתה. העיניים, שהיו האיבר היחידי שלא כוסה בהרדס, בהקו בשנאה יוקדת. אחדים הפגינו הנאה, אחרים כוח.

כאמור, הגשם הוטח בהם בחזקה, כאילו האל יודע על הפשע שהם בדרכם לבצעו, וחפץ לשטוף את הארץ, להשמידם טרם יבצעו את זממם וישפכו דם מאדם- אך הבטחתו בבראשית העולם מנעה ממנו זאת. כאילו כדי לפצות אותו במעט וכדי להבהיר לקבוצה הנחושה כי מעשם אינם נאים בעיניו, אלוהים הטיח בהם את כעסו באמצעות ברד המאיים לשבור את שרביטם, או להעיפם הרחק משם.

מי שלא הכיר היטב את המעגל הפנימי ביותר של הלורד וולדמורט לא היה יכול לזהות איש מבין החמישה, אך וולדמורט והחמישיה עצמה זיהתה זה את זה על נקלה- הם אף היו מסוגלים לדקלם בשנתם את השמות: לוציוס מאלפוי, אייברי, נוט, מקנייר והנמוך מכולם, זה שעמד בקצה השורה- פיטר פטיגרו.

כל אחד מהנוכחים עטה כעת פנים קפואים כמזג האוויר, מתעקש להצפין בכוח את רגשותיו, אך סערת רגשות התחוללה בנפש כל אחד מהם:

לוציוס מאלפוי תהה לעצמו כיצד מעז איגור קרקרוף לבגוד כך באדון האופל- הן לא ידע שבכך גוזר הוא על עצמו מוות בטוח?; אייברי ניסה לשער שוב ולקוות כי המעשה הבא שהם הולכים לעשות יעלה בשנית את כבודו בעיני האדון; נוט חיכה בקוצר רוח להוראה לתחילת הפעולה- הוא התגעגע לעינויים מסוג זה; מקנייר תהה מה יקרה הלאה- הוא ידע עד כמה משרד הקסמים מנסה להכחיש את שובו של אדון האופל, וכי דמבלדור פותח ברגעים אלו ממש את מסדרו הכושל, וקיווה שגם הפעם יהיה לו העונג לקטול את אנשיו של דמבלדור אחד אחד, עד שימחו לנצח, והלורד וולדמורט ישלוט בכל העולם.

וזנב-תולע? זנב-תולע שיחזר במוחו את האירועים האחרונים, שטרם פסקו מלרדוף אותו בחלומותיו- המפגש עם סיריוס ורמוס בערבה המפליקה, החיפוש אחר האדון, התוכנית הטובה ביותר שנקרמה בערמה, שובו של האדון- הוא תהה אם בחירתו הייתה נכונה. הוא לא פסק מלדמיין מה היה קורה אילו היה בוחר אחרת... ידו החדשה אמנם תפקדה כיד רגילה לכל דבר, אולם נדמה כי ישנן צלקות שמעולם לא ימחו מליבו. הוא תהה אם תהיה בו אי-פעם תעוזה כזו של קרקרוף- האם יעז לסרב לאדון, ובכך ידון במו ידיו את חייו למוות.

הדמות האמצעית, הלא היא נוט, זעה מעט, כמפשירה מקיפאון ממושך.

"הגיע הזמן?" שאל מקנייר בקול עמוק. שפתיו התמתחו לפי הברות המילים, אך גופו נשאר קפוא.

"הגיע הזמן." אישר לוציס מאלפוי. בו ברגע, החמישייה פתחה בתזוזה חרישית.

הם התקדמו בקצב אחיד, ישרים כסרגל, שקטים כצל, איטיים אך בטוחים. הם פסקו להלך רק כאשר הבקתה ניצבה במרחק של מטרים אחדים מהם. האורות היו כבויים- קרקרוף עדיין ישן בנעימים, או סובל מסיוט לילה, הכולל וודאי אותם.

"הגיע זמנו לקום, תכף הוא יישן לנצח." לחש לוציוס ברוך מזויף. מקץ שנייה הוא נפנף בשרביטו, והבית כולו עלה באש. לא חלפה דקה, וצווחה חדה וצורמת עלתה מן הבית. אחדים מהחמישייה חייכו בשמחה לאיד, והכל חיכו בקוצר רוח לבאות. רגעים ספורים לאחר מכן, איגור קרקרוף יצא מהבקתה.

שיערו השחור היה מוזנח ופרוע, כמעיד על כך שחיכה להם ונמנם בטעות בעת השמירה. מבטו היה רדוף ועיניו פלפלו בחוסר ריכוז, אדומות ומפוחדות. מחצית מבגדיו נחרכו מהשריפה הפתאומית, אך ריח האש התפוגג מהם- הגשם, שכמעט מחק כל זכר לשריפה הגדולה שפרצה שם לפני רגע קט, שטף איתו גם את הריח הרע, כמאפשר לו לסיים את חייו בצורה מכובדת. הוא עמד כפוף ומכווץ, ידיו מורמות כלפי מעלה בכניעה.

"איגור, ידידנו היקר." קולו של לוציוס לא עלה על לחישה, אך נשמע היטב על רקע הגשם.

"לוציוס…" קולו של איגור קרקרוף היה רווי תחנונים, כאילו הוא ממאן להשלים עם מותו בטרם עת.

"חבל, איגור, צפיתי לך עתיד טוב יותר. חבל." עצבות מזויפת נשמעה בקולו של אייברי. "לא נורא, לפחות אחרים מרוויחים מהטעויות שלך, לא כן?" הברדס כיסה את כל כולו, אך לא היה קשה לדעת כי מבעד לברדס נפרס חיוך ענק, מרושע להפליא.

"אנחנו נעשה את זה מהר, בשבילך." הבטיח לוציוס בחלקלקותו האופיינית. "בשם הידידות היפה שהייתה יכולה להיווצר בינינו, לולא טיפשותך הרבה…"

קרקרוף הרים את מבטו המיוסר לשמיים כמתפלל. הגשם הוטח בפניו בחזקה, מטשטש את הדמעות רוויות התקווה האחרונה וזולג איתם יחדיו לאדמה, נבלע תחת רגליו, שכוסו בנעלי בית צמריריות למדי, דמויות אריה.

בקשתו האחרונה של קרקרוף ככל הנראה התמזגה עם דמעותיו וצנחה מטה, ומעולם לא עלתה לשמיים, מפני שהאלוהים לא מנע מקללת הקרושיאטוס הצורמת ששילח בו מקנייר לייסר את גופו עד ששכב על ערש-דווי, וגם לא מהקללה הממיתה של לוציוס שגדעה באחת את הייסורים הבלתי נסבלים שעבר, קוטפת כבדרך אגב את חייו. גופו התעופף באוויר, ואזי נחת קפוא על הררקע. דמעותיו קפאו על לחיו, והשביב האחרון של התקווה לנס הוסר מעיניו החלולות.

כל שנותר קרקרוף לקוות זה שאביו יוכל לסלוח לו אי פעם ושמותו לא יהיה לשוא. קרקרוף לא קיבל בחייו תשובה לאף אחת ממשאלותיו האחרונות, ומת בתקווה קלושה שתישאר לפעם בו לנצח- שדמבלדור וצבאו יביאו למותו של וולדמורט, שמותו לא יהיה לחינם, ושאביו יבין שהוא מסר את חייו כתיקון על העוול שגרם לו.

כאשר הבוקר הפציע, העננים כיסו את השמיים ומנעו מהשמש להאיר את העולם. בסמטה האפלולית הופיעה שוב דמות בודדה, דומה עד כאב לדמות שהופיעה שם יום לפני כן- אביו של איגור הגיע על מנת לדבר איתו באמת, ולקבל אותו בחזרה למשפחתו.

הזקן נקש על הדלת ולא קיבל מענה, ולבסוף פרץ אותה בכוח.

המראה הזוועתי של בנו השוכב מת בשלולית דם לא הפתיעה אותו, אך עם זאת היה קשה מנשוא. האב כרע ברך לפני בנו.

"אני סולח לך, בן. כעסתי עליך רבות, אך לעולם אוהב אותך." הוא מלמל, גרונו חנוק מדמעות. רגשי האשם החלו מציפים את כל כולו. "כעסתי על עצמי שהברחתי אותך, שראיתי את אמך גוססת ולא עשיתי מאומה, שלא שידלתי אותך מספיק להישאר…"

הוא רצה להתפייס, לבקש סליחה ולהתחיל מהתחלה- אך הוא איחר את המועד.

"האם תקבל את ברכת חרוני האוהב?" הוא לחש בקושי לחלל העכור.

בהחלטה של רגע, הוא החליט להצטרף לבנו ולאישתו ולשים קץ לחייו- כי מאז מות אהובתו הוא חי כדי לנקום בבן הסורר את נקמת מותה. והנה, הבן השורר ביקש מחילה ונרצח, וכעת לא נותרה תכלית לחייו.

הוא שלף את הרובה שהחזיק על גופו למקרי חירום בלבד, וירה לעצמו שני כדורים עמוק בגרון. הוא מת כה מהר, עד כי לא הספיק לשחרר אנקה מקולו.

למחרת, עיתונים מוגלגיים רבים סיקרו את הרצח המסתורי בעיניהם, אך איש מהם אינו ידע כי ישנו קשר הדוק בין שני הנרצחים, ואיש מהם אינו ידע כי האחד קוסם, והאחר מוגל.