freez time

"מתי נגיע אבא?" שאלה הפעוטה בקולה הילדותי. רגליה הקצרות התקשו להשיג את קצב הליכתו המהיר של אביה.

"בקרוב קטנה שלי, בקרוב", הוא אמר וניגב את הזיעה ממצחו. עמוק בליבו הוא ידע שזה שקר, הם לא יגיעו בקרוב, אולי הם לא יגיעו לעולם, אבל ביתו הקטנה לא צריכה לדעת את זה.

"אבא, מתי נלך לאכול? אני רעבה", התבכיינה הזאטוטה, אביה הרים אותה על ידיו וחייך אליה חיוך עייף, "בקרוב ילדה שלי, בקרוב".

הפעוטה הביטה באביה בחוסר סבלנות, היא לא ידעה כמה זמן הוא עונה לה את התשובה הזאת אך ידעה שבקרוב כבר עבר מזמן.

"אני רוצה לאמא!" היא יללה.

"אמא לא כאן", אמר האב בטון קודר וכילה את כול שארית האנרגיה שעוד שכנה בגופו. הוא התמוטט על הקרקע, מביט, קדימה, אל קצה ההר שהיה הסיכוי האחרון שלו.

"מתוקה שלי, את רואה את העץ ההוא שם? בפסגה?" שאל האב את ביתו בקול רך.

"לא אבא, איפה הוא?"

"רוצי אליו, כשתתקרבי תוכלי למצוא אותו, קטפי ממנו פרח והביאי לי אותו, בסדר קטנה שלי?" הפעוטה הנהנה והחלה לרוץ לפסגה, לא חושבת לרגע על העובדה שכעת קיץ וכול העצים קמלים.

האב הביט בבתו הקטנה רצה הרחק ממנו וכשהיה בטוח שלא תוכל לראות אותו עוד שמט את תיקו מגבו ושפך את תכולתו על האדמה.

"אבא אני לא רואה פה שום עץ!" צעקה אליו הזאטוטה ממרומי ההר.

"תמשיכי ללכת! את תמצאי אותו בסוף!" צעק אליה בחזרה אביה בקול חנוק מדמעות.

האב חיטט בתכולה המלאה בעפר את שמצא את שחיפש, שני מכלי דלק ומצית סיגריות אחת.

"אין כאן כלום!" צעקה הפעוטה, היא הספיקה להתקרב עוד יותר לפסגה.

"את תמצאי את זה בסוף! את תהי בטוחה", אמר האב כאשר המשפט האחרון לא עלה בקולו על לחישה. "רק על תשכחי לא לחזור אחורה, לא משנה מה!" המשיך האב לזעוק בעודו שופך על עצמו את הדלק.

"אבל אז איך אחזיר לך את הפרח?" צעקה הילדה בתמיהה.

"את לא צריכה", לחש האב והצמיד את המצית הדולקת לחולצתו ספוגת הדלק, "רק אל תחזרי אחורה לא משנה מה!" הוא צעק רגע לפני שהלהבות אחזו בבד וכילו את גופו לאפר.

"אבא? אבא?! אבא!" הפעוטה הביטה בעמוד האש והעשן שנימצא במקום בו עד לפני רגעים ספורים נמצא אביה. היא רצתה לרוץ מטה ולמצוא אותו אך לא עשתה זאת, אביה ביקש ממנה להגיע עד הפסגה ולהביא לו את הפרח, וכך תעשה, הילדה הקטנה לא הייתה מסוגלת להבין שהאש הזאת באופק אומרת שאין למי להביא את הפרח.