רגשות מעורבים

לבי הלם בפראות. הסתכלתי על שעון הקיר שמעל הספה. תשע וחצי. עברו בדיוק שעתיים מאז שקיבלתי את המכתב. להערכתי הוא כבר היה אמור להגיע. לא ידעתי מה אני מרגישה לגבי זה, מה אני מרגישה לגביו. מאז שהוא עזב היו לי רגשות מעורבים כלפיו. שנאתי אותו, כעסתי עליו, פחדתי ממנו, אבל איפשהו עמוק בפנים ידעתי שאני עדיין אוהבת אותו. היו לי הרבה שאלות אליו, המון פינות שנשארו לא סגורות. המאסר שלו כפה עלינו פרידה פתאומית וממושכת, ואני נשארתי לבד. סיריוס, סיריוס בלק. השם עדיין העביר בי צמרמורת, אך הפעם ההתרגשות והשמחה נמהלו בפחד ורתיעה. הוא רצח אנשים. הוא לא היה יושב בכלא אלמלא רצח, נכון? החלק המפחיד ביותר היה המחשבה על כך שהוא הסגיר את החבר הכי טוב שלו לזה-שאין-לנקוב-בשמו. בגללו שני אנשים חפים מפשע נהרגו, וכמעט הצטרף אליהם תינוק. הייתי מזועזעת מכך שאני מרגישה משהו לאדם כזה, לרוצח. הסתכלתי שוב על השעון. תשע ארבעים ושלוש. ניסיתי לחשוב באילו דרכים הוא יכול להגיע: להתעתק הוא לא יכול, מפני שדרך תנועה זו נתונה למעקב של משרד הקסמים. כנ"ל לגבי רשת הפלו. גם את אוטונוס הלילה פסלתי מייד. הכרטיסן- סטן שנפייק - היה מעורה מדי בחדשות ובעל נטייה טבעית לרכלנות. הנחתי שלא היה ברשות סיריוס מטאטא בעת הבריחה, ושהסוהרסנים החרימו את שרביטו. גם את התחבורה המוגלגית פסלתי. הוא לא יהיה מוכן להסתכן בכך שיאתרו אותו בתוך אוטובוס מלא במוגלגים. נשארה רק ההליכה ברגל, שהיא דרך תנועה איטית למדי, במיוחד בהתחשב בעובדה שעליו להסתתר מדי פעם כדי לוודא שלא עוקבים אחריו. התיישבתי על אדן החלון והבטתי החוצה, נחושה בדעתי שלא לתת לו להפתיע אותי. הרחוב היה ריק, מלבד אישה שעברה במהירות עם עגלת תינוק. המשכתי להסתכל בריכוז. כלב שחור נכנס לרחוב בריצה, ונעלם בצללים. התחלתי לחשוב שייקח לסיריוס עוד הרבה זמן להגיע. שתי דקות נוספות חלפו, ונשמעה דפיקה בדלת. קמתי ברגליים רועדות ופתחתי אותה. הוא עמד שם, חיוור לחלוטין ומתנשף קלות. שיערו השחור היה פרוע ואגלי זיעה נצצו על מצחו. עיניו החומות נראו רדופות ומפוחדות כל כך, שכמעט לא זיהיתי אותו. ואז הוא חייך, אותו החיוך המוכר כל כך שהאיר את פניו וגרם ללבי לפעום בקצב מהיר ללא רצוני.
"רייצ'ל," הוא אמר את שמי באיטיות, מתענג על ההברות. "את לא יודעת כמה אני שמח לראות אותך. אני יכול להיכנס?" העליתי חיוך על פניי ההמומות וזזתי מעט הצידה כדי לאפשר לו לעבור. הוא קד לי קידה רשמית קטנה ורק אחריה נכנס לבית, כמו אביר מימי הביניים. זה היה אחד הגינונים הרשמיים שנטמעו בו חרף העובדה שברח מהבית כשהיה בן חמש עשרה. הוא היה ללא ספק היורש האמיתי והראוי ביותר לבית בלק האצילי. הוא הסתובב בבית במבט נוגה. הוא סידר את המעיל שהיה זרוק ברישול על הכיסא ויישר את הספרים שעל המדף. הוא העביר את אצבעותיו ברפרוף על פלטת השולחן והסתכל לכיוון המטבח, עיניו מסגירות את היותו שקוע במחשבות. למשך מספר דקות שררה שתיקה בחדר. "הבית לא השתנה מאז שעזבתי... וגם את לא, רייצ'ל. אבל אני השתניתי. הנסיבות השתנו. אני רוצה לספר לך הכול, אם תסכימי להקשיב לי." הוא התיישב על הספה והסתכל עליי במבט שהביע מעין בקשה אצילית. לא התחננות או התרפסות, חלילה. רק בקשה. נאנחתי.
"כן, בטח. למה לא. אני מקווה בשבילך שזה סיפור טוב ואמין. השרביט שלי נמצא בכיס, אתה יודע. אם רק תנסה להתקרב אליי..."
המבט על פניו הפך פגוע ומרוחק מעט. "אז גם את מאמינה לשטויות שהנביא היומי כותב. הייתי צריך לצפות לכך." אמר בקרירות. "אבל מילא. אני פשוט רוצה שתקשיבי לי." הוא נשם נשימה עמוקה. "מעולם לא הסגרתי את לילי וג'יימס פוטר לאוכלי המוות." פי נפער. אחד הרוצחים המסוכנים ביותר במדינה יושב מולי, וטוען שהוא לא ביצע את הפשע שבגללו הוא יושב שלוש עשרה שנה באזקבאן. אני כנראה מטורפת, כי התחלתי להאמין לכאב שבקולו. הוא סיפר לי על פטיגרו, שהחליף אותו בתור שומר הסוד של הפוטרים. הוא המשיך לדבר, בקולו נשמעות דמעות שלא זלגו. הוא סיפר הכול, ברמת פירוט מפליאה. לתדהמתי, הסיפור תאם בדיוק את מה שידעתי על הרצח, ואף השלים בצורה הגיונית פרטים שלא הופיעו בחדשות. "אני מתחנן בפנייך שתאמיני לי, רייצ'ל. בבקשה תאמיני לי. מעולם לא רציתי לעזוב אותך- את האישה היחידה שאי פעם אהבתי באמת. אני לא מבקש ממך לאהוב אותי או לסלוח לי, אני פשוט רוצה להתנצל." שתקתי. "אני יכול להוכיח לך," התחנן. "בבוא היום אני אראה לך הוכחה, אבל כרגע היא לא נמצאת כאן. אני נשבע לך, אם המילה שלי עדיין שווה משהו בעיניך." נשארתי חסרת מילים. בעיניי עמדו דמעות, ואני הנהנתי. הוא נפל על צווארי בחיבוק אסיר תודה. כל גינוני הנימוס והאצילות שלו נעלמו, ונשאר רק הוא. סיריוס בלק, בלי מסכות. חיבקתי אותו בחזרה.

"רייצ'ל אלן, יש לנו צו חיפוש בדירה שלך. אנחנו יודעים שאת שם. תפתחי לנו את הדלת או שניכנס בכוח."
סיריוס ואני התנתקנו מיד. עיניו התרחבו בפחד.
"מהר, לך לעליית הגג." לחשתי.
"היא מתאימה לכלבים?" שאל.
"מה? למה אתה רוצה לדעת אם היא...?"
"זה לא משנה כרגע. היא מתאימה או לא?"
"כן, אבל..."
"מצויין. תראי לי."
מבולבלת כולי, הובלתי אותו לכניסה הנסתרת לעליית הגג. הוא עלה למעלה, קיפל את סולם החבלים וסגר את דלת העץ. הדלת התאימה בדיוק לתקרת העץ של החדר, כך שלא ניתן היה לראות אותו. הרטבתי את שיערי, עטפתי אותו במהירות במגבת כך שנראיתי כאילו יצאתי מהמקלחת ופתחתי את הדלת. בפתח עמד אדם נמוך קומה ומאחוריו שני סוהרסנים. כחכחתי בגרוני. "כן?"
"את רייצ'ל אלן? שלום. אני וויליאם סמית'. אני פה מטעם משרד הקסמים, מהמחלקה המיוחדת שנועדה למצוא ולעצור את סיריוס בלק. המקורות שלי שלחו אותי אלייך. את יודעת עליו משהו?"
נשמתי עמוק וניסיתי להיראות מפוחדת. בהתחשב בעובדה שמולי עמדו סוהרסנים (שכפי הנראה לא השפיעו על וויליאם סמית'), זו לא הייתה עבודה קשה במיוחד. "סיריוס בלק ברח מהכלא? אוי, לא! זה נכון שהוא רצח את הפוטרים? טוב, יותר נכון, הסגיר אותם? אני לא מאמינה... אני ממש מקווה שתמצאו אותו מהר! יצאתי איתו פעם, אבל זה היה לפני ש...."
"בסדר, מיס אלן. רק תני לסוהרסנים שלי לעשות סיבוב קטן בבית, כדי לוודא... אני נאלץ לבקש ממך שלא להפיק פטרונוס, כדי לא להפריע לעבודתם. הנה, קחי את זה."
הוא הושיט לי שרשרת קטנה ושחורה. ענדתי אותה בספקנות, והרגשתי השתפרה מיד. על צווארו של וויליאם סמית' הייתה שרשרת זהה. הנהנתי ונתתי להם לעבור. לא הייתי להוטה לאפשר ליצורים האלה להיכנס לבית שלי, אבל אם הם יקבעו שהבית נקי וויליאם סמית' יסתלק. הייתי משוכנעת בכך שסיריוס יודע מה הוא עושה. הוא בטח שיער שבחיפוש יגיעו גם סוהרסנים. התפללתי ללא קול שהבדיקה תעבור בשלום.
הלכתי בעקבותיהם ברחבי הבית. הרגשתי את הלמות לבי מתגברות ככל שהתקרבנו לאזור בו הייתה
הכניסה לעליית הגג. כשעמדנו מחוץ לדלת החדר, הסוהרסנים החלו ללחשש בהתרגשות.
"מצאתם אותו? הרגשתם אותו?" שאל סמית' בהתלהבות. לבי צנח. "נו, מיס אלן? למה את מחכה?
תפתחי את הדלת! או שיש לך משהו להסתיר..."
בלעתי את רוקי במאמץ ופתחתי את הדלת. הסוהרסנים ריחפו פנימה, ואחריהם נכנס גם אדון סמית'.
הם התקבצו מתחת לעליית הגג ורשפו.
"נו, נו. מה יש לנו כאן, מיס אלן? אני חושב שיש כאן כניסה נסתרת לאן שהוא, אני טועה?"
זייפתי חיוך. "חושים חדים, אדון סמית'. כל הכבוד על האבחנה, אך אני חוששת שתתאכזבו. שום סיריוס בלק לא מתחבא כאן." קיוויתי שסיריוס מצא דרך מחוכמת להתחבא. למרות הזמן שחלף, עדיין סמכתי עליו בעיניים עצומות. לחצתי על מתג קטן שהיה קבוע בקיר, ודלת העץ נפתחה בקול חריקה. סולם החבלים משתלשל מהתקרה, מוריד כדרך אגב עננה קטנה של אבק שהועילה לתדמית עליית הגג המאובקת וחסרת החיים. וויליאם סמית' הסתכל על הדלת הקטנה במבט מתרשם, ואז החל לטפס למעלה. הוא כרע על ברכיו בכניסה לעליית הגג.
"אי אפשר לראות כלום בחושך הזה... לומוס!" הוא חייך חיוך מלא שביעות רצון עצמית, נעמד על רגליו,
הבריש את האבק ממכנסיו וצעד פנימה בצעד בוטח. למשך שנייה מפחידה אחת חשבתי שהצלחנו, שסיריוס הצליח לברוח או להסתתר איכשהו, ואז נשמעה מעליי נביחה. וויליאם קילל. "בשם מרלין! מה עושה פה הכלב הזה?!"
כלב?... לפני שהספקתי לחשוב על תשובה, אדון סמית' החליק במורד סולם החבלים. האבק כיסה את
בגדיו המחויטים, אך לא נראה היה שאכפת לו.
העליתי הבעה כועסת על פניי ההמומות. "אממ... רקסי! מה אתה עושה שם? רד הנה מיד!" הכלב פלט יבבה מעוררת רחמים, הכין את רגליו לקפיצה ונחת על הרצפה  בקול חבטה. הוא כשכש בזנבו וניער מעליו את האבק. לאחר מכן הוא התקרב אליי וליקק את כף ידי. ליטפתי את ראשו. הסוהרסנים התקרבו אלינו, עדיין מלחששים.
"רקסי?... מה קורה פה, מיס אלן?"
חייכתי חיוך מתנצל. "אוה, אתה רואה, אדון סמית'... רקסי הוא הכלב של השכנים שלי. הבן שלהם, מתיו, מכניס אותו דרך החלון לעליית הגג שלי בערך פעם בשבועיים. וינגארדיום לביוסה וכל זה... בכל פעם אני מתעוררת באמצע הלילה מהנביחות שלו, ואז יורדת לצעוק קצת על השכנים... הם חייבים לשמור טוב יותר על השרביטים שלהם, הילד לוקח אותם כל הזמן!"
וויליאם סמית' חיכך את ידיו, מנער מהן את האבק. "אני מבין. טוב, מכיוון שאני לא רואה פה את אדון בלק והסוהרסנים לא מרגישים דבר מלבד הכלב הזה, אני מניח שנלך. אני מצטער על ההפרעה, מיס אלן."
הפעם חייכתי באמת. הוא הולך בלי לעשות לנו כלום, זה באמת קורה! "אין בעיה, אדון סמית'. בהצלחה בהמשך החיפושים!"
הושטתי לו את השרשרת. ברגע בו הסרתי אותה, התחלתי להרגיש שוב את שאיבת השמחה של הסוהרסנים. סגרתי מאחוריהם את הדלת ורצתי במהירות לחלון. צפיתי בגבם המתרחק, וכשהוא יצא לחלוטין מטווח הראייה הסתובבתי אל עבר הכלב השחור, מבולבלת.
הבזק של אור לבן הופיע, ואחריו עמד מולי סיריוס, פניו חיוורות כפני מת. הוא חייך בהקלה מהולה בעלבון קל. "רקסי?"

~~

ת"ב?

הפרק הקודם