אולי?

 מתי זה קרה, מתי גריינג'ר הצעירה הפכה ממשהו אפלטוני לחלוטין  למשהו שגורם לו לרגשות שממש לא אמורים להיות לו לתלמידה, או לילדה קטנה בכל מקרה.

  הוא לא בטוח איך זה קרה.  לא שזה באמת חשוב.  אבל עדיין , רמוס הופך בראשו שוב ושוב , מנסה להבין מתי ואיך הרמיוני גריינג'ר סטתה מהמסלול הנורמלי העובר בין מורה לתלמיד והפכה להיות משהו שהוא הרבה מעבר לאפלטוני,  לפחות למענו.  זה לא שהיתה ביניהם שנאה אך גם שום דבר מעבר למעט עזרה זה לזו מידי פעם. בתחילה  הוא ראה אותה כשום דבר מלבד חברתו הטובה של הארי.  היא הייתה רק  אחת משלישית הטורנדו המוכר שסביב הארי פוטר,זה החולף כשם שבא, במהירות הבזק.  למעשה, רמוס היה משקר אם הוא היה אומר שהוא מעולם לא חשב שהיא זו שתגלה את סודו בבוא העת .  אבל ירחים מלאים הגיעו וחלפו והיא לא אמרה מילה  , ולא הביטה בו באופן שונה, אפילו לא במעט והוא העריך זאת מאוד. ה אך הוא עדיין לא חדל מלחשוב עליה כעל הרמיוני האדיבה והפכחית ומלראותה כלא יותר מחברתו הטובה של בנם של שני חבריו הטובים ביותר.

היא לא נעלמה מחיי, כמובן שלא אבל כבר לר ראיתי אותה הרבה.  הארי היה מספר מידי פעם חדשות לסיריוס ולי, בעיקר כשהיה מגיע לחופשות,  אני זוכר את עצמי מחייך  בסיפורו על הרומן שלה עם ויקטור ועל היחסים המתפתחים עם רון וויזלי.  זה היה נעים לדעת שבין שלושתם  תמיד אחד משלים את אישיותו של השני והשלישי. שמחתי לדעת שבנו של החבר הכי הטוב שלי מצא את הקבוצה שלו , שאני חייב להודות שהייתה בעצם דור חדש של קונדסאים. זו הייתה תחושה נעימה. רגש החמימות המחלחל אל ליבי בידיעה שהרמיוני הקטנה נמצאת במקומה גם היא.

  אלא שהיא לא הייתה כל כך קטנה עוד  , לא כשהוא סוף הסוף הבחין בה. היתה להם חופשת חג מולד.  מה שדרש ממנו להיות עם הרמיוני באותו הבית למספר ימים, רמוס הרים את מבטו מהספר שהוא עיין בו כאשר הארי ורון פרצו אל פנים בית מספר 12 שבכיכר גרימולד הלבנה משלג, הם נראו קפואים לחלוטין אבל לא נראה שזה מה שמעניין אותם כרגע, הם היו עסוקים במשהו. רמוס יכול רק לקוות שהמשהו הזה לא יהיה נורא, הם רק ילדים ומגיע להם להיות חסרי דאגות השנה לשם שינוי.

 "פרופסור לופין" , אמר הארי. 

"יש לך דקה ?"

"כמובן, הארי, האם משהו לא בסדר?''

  "לא טוב, לא ממש . זה רק שמחר ... טוב , אנחנו איכשהו שכחנו ... "

" מחר יחול יום הולדתה של הרמיוני '', רון קטע אותו.

  " אהה'',  הבנה הפציע בעיניו , רמוס גחך חרישית.

'' ועכשיו  תרצו שאשלוף שפן מהכובע ואציל אותכם ממנה? "

 " ובכן , לא'', ענה הארי.

 ''אנחנו יוצאים עם אמא שלי לנסות ולמצוא משהו טוב בשבילה'' אמר רון.

''אבל בזמן שניעדר ,ובכן  אולי אתה יכול לשכנע אותה להישאר בסביבה? אתה יודע להסיח את דעתה...'' אמר הארי חצי שואל את המשפט האחרון.

''אני לא יודע , אני בספק אם הרמיוני היא מישהי שיהיה קל לרמות , בנים.'' 

''אנחנו אומרים לה שנלך לחנות הקווידיץ'. אני בטוח שאם אדם מסויים יציע להישאר פה ולדון בספרים או משהו...היא תסכים להישאר בלי בעיה'', סיכם רון.

רמוס נאלץ להסתיר את חיוכו מאחורי ספרו למשמע תכניתם המפותלת.

 " אתם מכירים אותה היטב , הא? "

  "היא חברתנו הטובה ביותר " אמר הארי בפשטות.

 "אז, אתה מוכן לעזור לנו ? " שאל הארי

 "כמובן . " הוא ענה בחיוך.

הוא מצא את הרמיוני במטבח , מכינה תה בדרך המוגלגית במקום להשתמש בקסם ולהפוך הכל למהיר יותר . היא העיפה בו מבט מעבר לכתפה וחייכה כשראה את הבלבול  המועט שעל פניו.  " פרופסור האם אתה רוצה תה ? " 

" אני אודה לך'', הוא אמר בחיוך והוסיף ''האם אתה נתקלת בבעיות עם השרביט שלך ? "

  "לא, השרביט שלי בסדר גמור. אבל אני רציתי ... אני לא יודעת..." היא נאנחה , והעבירה יד בשיערה הסבוך.

"הכול כל כך מסובך עכשיו, אני מניחה שהייתי צריכה להזכיר לעצמי מה זה כמו להיות מוגלגית, רק לזמן קצר. "

 הוא הטה את ראשו , סוקר אותה בעיניו הכחולות והגדולות.

 היא גדלה , הוא תפס בטלטלה פנימית.  מתישהו, איכשהו , היא הפכה לאישה צעירה שהייתה מאוד מודעת למשמעות  המלחמה וכעט היא הייתה מוכנה למאבק המטיש והבלתי נגמר הזה.

כאב לו לדעת את זה,  אך הוא ידע שבעוד דור אחד נוסף וולדמורט כבר לא יהיה עוד רשע העתיד להביא את האפוקליפסה, אלא לא יותר מרשע בסיפורי אגדות לילדים.

"אני מבין, " אמר רמוס בשקט , עיניו מלאות נחישות וגאווה .עיניו הכחולות פגשו בעיני השוקולד שלה ומעין זרם עבר ביניהם. הם השפילו את מבטם ולאחר מספר שניות של דממה שחלפו לאט כנצח רמוס פצה סוף סוף  את פיו, ''ובכן אני לא מנוסה במיוחד בתה מוגלגי האם עליי לחשוש ממנו?'' היא ניסתה להביט בעיניו כששוב הופיע בה הרעד ההוא והרעיד את שפתיה באומרה '' ובכן פרופסו כדי שתדע שאני מיומנת בהכנת תה מוגלגי, מפני שנולדתי כאחת בעצמי , ואני ידועה כמכינת תה מצטיינת.''

''אם כך , אז אני מניח שלא תתנגדי לעשות זאת במקום אחר, למעשה", הוא הוסיף , כבדרך אגב   "קיוויתי שתוכלי לעזור לי לעבור על כמה ספרים עם כוס תה . "

היא הביטה בו במבט בוחן ואז אמרה ''הארי ורון ביקשו ממך לשמור שלא אצא מהבית מה?''

''כמובן שלא!!'' הוא אמר בהתגוננות ''מדוע את חושבת כך?''

אתה שקרן נוראי פרופסור, האם מישהו אי פעם אמר לך את זה?''

''כמה אנשים , לאמיתו של דבר , " כהודאה בתבוסה,  הוא פשוט חייך .

''מה הסגיר אותי?'' הוא שאל בעניין, "זה שאתה לא אחד שיבקש עזרה עם ספרים כשאתה בהחלט מסוגל לעבור עליהם בעצמך , בתור התחלה, ''היא הנידה בראשה , בחיוך. ''זה וגם העובדה שהארי ורון היו די עקשנים''.'' אנחנו רק הולכים לחנות הקווידיץ הרמיוני ! יהיה טוב יותר עם תישארח כאן עם אחד הספרים המפגרים שלך.'' הוא פלט נביחת הצחוק בתגובה לחיקוי המדויק במפתיע של רון. ''ובכן , את לא יכולה להאשים את הילד ,נכון מיס גריינג'ר ? את יכולה להיות מאוד עקשנית. ''אמר רמוס.

''תודה, " היא אמרה בעליזות, והניחה ספל מהביל מולו .  "אבל אני  גם אוותר לך ולא אשאל מהם באמת עושים... "מה גורם לך לחשוב שהם לא באמת בחנות אספקתה קווידיץ' ? "  הרמיוני הביט בו בצורה דומה לרחמים.

''אוי, באמת, פרופסור אני הייתי החברה הכי טובה שלהם בשש השנים האחרונות אני יודע שכשהם משקרים לי...'' היא אמרה ומשכה לעצמה כיסא בעודה מתיישבת לצידו.

''בסדר'' הוא הרים את ידיו במחוות כניעה ואמר ''נכנעתי, האם תישארי בכל מקרה ?''

'' כן .  אם הם כל כך נואשים להשאיר  אותי כאן ,חייבת להיות להם סיבה טובה וזה לא יכול להיות קשור לוולדמורט , כי הגברת וויזלי לא תיתן  להם לעשות שום דבר מטופש.  והם צדקו .אני מעדיפה  להישאר בבית ולקרוא.  אני אפילו לא התחלתי ללמוד על ההורוקרוקסים עדיין" עיניו קדרו מעט, "הרמיוני..." הוא התחיל והיא קטעה אותו.

"אני יודעת שרוב הסיכויים הם  שזה בלתי אפשרי....אבל אני לא רוצה להסתכל אחורה יום אחד בחרטה ולדעת שאפילו לא ניסיתי" היא אמרה והסיטה את פניה ממנו.

"הרמיוני את אחת מהבחורות החכמות והפיקחיות ביותר שאי פעם נתקלתי בהם. אני בטוח שתצלחי " הוא אמר והיא חזרה להביט בפניו.

"תודה לך, פרופסור" היא ענתה והניחה את ידה על ידו.  

הוא הביט בידה ואז חזר לפניה והביא ישירות בעיניה כשהוא אומר "רמוס, קראי לי רמוס" .

כנראה שזה התחיל באותו היום לאחר השיחה המשונה שלנו  במטבח. באותו הלילה מצאתי את עצמי ער כבר יותר מידי זמן בלי שום יכולת להירדם..לא יכולתי להפסיק לראות למולי את עיניה בצבע חום שוקולד, ולגחך. אמרתי לעצמי שאני  פשוט דואג לה.  וזה הרגיש לי כה  טבעי שאני  רוצה לשמור עליה אבל לא ידעתי למה. הנחתי שזה מהסיבה הפשוטה שהיא הייתה האדם האדיב ביותר שפגשתי  בחיי. לבסוף הוא התיאשתי מלנסות ולהירדם  התישבתי במיטתי בעוד משפשף את עיני.בעיפות. לאחר כמה רגעים של מחשבה על מה יכול להועיל לי להרדם  החלטתי לבדוק אם אוכל לגנוב מעט מהשוקולד שסיריוס החביא במטבח.  קמתי באיטיות ופתחתי את דלת חדרי שחרקה חלושות כשנפתחה באיטיות. פניתי  לרדת במדרגות כאשר הבחינתי באור החיוור המגיע מהדלת הפתוחה של הספריה והחלטתי להציץ פנימה .  משנכנסתי לחדר באיטיות נוכחתי לראות את הרמיוני יושבת על השטיח , בברכיים מקופלות כשהיא לבושה פיג'מה מוגלגית  ותלתליה החומים והסבוכים נחים על כתפיה .

" הרמיוני ? "  שאלתי כשאני משתדל שלא להבהילה יותר מידי.

" פרופ ' - רמוס ? "  הרמיוני הביטה בי ושאלה בפליאה  "מה אתה עושה פה בשעה כזו?"

 " נגמרתי לי שוקולד. מה התירוץ שלך ? " שאלתי

" לא יכולה לישון ", היא חייכה במבוכה.

"  חשבתי לכתוב להורים שלי , לוודא שהם בסדר. " היא הוסיפה,

"שמעת מהם לאחרונה ? " שאלתי

  "כן הם שלחו מתנה ליום ההולדת שלי לפני כמה ימים, המהדורה הראשונה של אחד מהספרים האהובים עליי. "

  "אני ... " פתאום הבנתי שאין לי מתנה בשבילה, " אה, כן ... אני לא חושב ... " גמגמתי. " זה בסדר פרופ ' אתה אפילו לא ידעת על כך עד לפני כמה שעות ", היא נשכה את שפתה התחתונה.  " אוי, לא התכוונתי ... " היא צחקקה.

  "זה בסדר . אבל אני חייב לך מתנת יום הולדת. " אמרתי הנחיות מה.

 "אתה לא צריך ... " היא אמרה במבוכה קלה.

"אני רוצה ", חייכתי.  "אוליי עותק חדש של הוגוורטס תולדות?", אני מדמיין אותך מותשת מקריאת הספר הזה "

הרמיוני הסמיקה , ולא יכלתי שלא לצחוק.

  "אה כן,עותק חדש זה מצויין , תודה לך. ", היא הטתה את ראשה .  "מה איתך ? מה גורם לך להישאר ער כל כך מאוחר ? "  טירוף , חשבתי, ומדעי בכתפיי.  "יותר מדי על דעתי. שוקולד בדרך כלל עוזר לי לישון כשאני עובר התקף של נדודי שינה, אז חשבתי לראות אם אני יכול לגנוב קצת מסיריוס . " האם אתה רוצה להישאר איתי לזמן מה ? " היא שאלה

 " אה .  ובכן ... "

 " אתה לא חייב כמובן אני רק חשבתי.."  

"אני אשמח הרמיוני."  " קטעתי  אותה ,והחלרציתי  על הרצפה לצידה. היא חייכה אלי במאור פנים . לבי החל לדהור.  וניסיתי לחשוב , ניסיתי לחפש נושא שיחה .

 "את יודעת ",  אמרתי בשקט , בחיוך אמיתי כשהבלתי משהו.

" מבחינה טכנית כבר מחר . " היא חייכה

. "זה מפתיע. בכנות, חשבתי שיום ההולדת ה-18 שלי יבוא עם איזו תגלית גדולה של חוכמה.  אבל באמת, זה לא כל כך שונה מלהיות בת-17.  למה אנשים עושים עניין כה גדול מזה , שוב? "

מחקתי, " אין לי מושג .  אבל כך או כך , " הושטתי את ידי ותחבתי  קווצת שיער שוררת למאחורי אוזנה , " יום הולדת שמח, הרמיוני. "

הוא נשאר מחוץ לדרכה אחרי אותו הלילה .  ימים חלפו, ושבועות , ורמוס שמר על מרחק. הוא תמיד היה מנומס, תמיד ווידא שהוא דואג להרמיוני כמו שהוא דואג להארי ורון , אבל הוא נמנע מלהיות איתה לבד, והוא שמר עליה בעיניו בכדי למנוע מפגשים מביכים, שתיקות מביכות וכדומה. ההסדר הזה אחרי שיחתם באותו הלילה בספריה, כמו נקבע בלי מילים. היה לו הרבה יותר קל לצאת מחדר כשהוא ראה שהם עומדים להיות בו לבד, או לפתוח בשיחה עם מישהו כשראה אותה מתקרבת במיוחד עכשיו כשהמסדר נכח בבית באופן קבוע והיו שם לא מעט אנשים שהסיחו את דעתם. אך ככל שחלף הזמן הוא הבין שהוא נמשך אליה. הרמיוני גריינג'ר תולעת הספרים בדיוק כמותו, נערה בת 18, תלמידתו לשעבר.

הוא בילה שבועות בניסיון לשכנע את עצמו שזו רק אי שפיות זמנית .  וכמו כן הוא העביר שעות בחיפוש תירוצים לתחושות החדשות והמדאיגות שהוא חווה. היא הייתה אישה אחת בלבד בבית מלא באנשים. חלפו חודשים מאז שהוא היה עם אישה, זו היתה רק ההרגשה הטבעית ביותר של אדם בודד, הצורך בחברה, שהועצם עקב נסיבות יוצאות מן הכלל שהם מצאו את עצמם בתוכן אבל  בסופו של דבר , הוא נאלץ לקבלן רק כתירוצים .  כאשר המסדר ממלא את הבית בינהם הייתה ההילאית יוצאת הדופן נימפדורה טונקס שהבהירה לו שהיה מעוניית בו.  ארתור ווילי  יושב איתו ואומר לו לפקוח את עיניו ולהתעורר, שפעם אחת בחייו יקום ויעשה משהו בנושא, אבל כך או כך , הוא כפה על רמוס להתמודד עם האמת .  טונקס הייתה יפה, מצחיקה, ובעצם כל מה שהוא חיפש באישה.  הוא אהב אותה מאוד והוא כיבד אותה אפילו יותר.  אבל הוא לא נמשך אליה, הבטן שלו לא התהפכה כשהיא הייתה בקרבת מקום והריח שלה לא הפך את עורו לעור ברווז.  הוא לא מצא את עצמו מאמץ את אוזניו בניסיון לתפוס את הקולה כאשר כולם התאספו לארוחת ערב.  ואלו לא היו עיניה, שפתיה או גופה ששמרו עליו ער בלילה, בפנטזיה עלובה אחת אחרי השנייה.  זה כל מה שהייתה הרמיוני.  כמובן, ברגע שהוא הצליח להשלים  עם העובדה הפשוטה , רמוס התחיל להיאבק בלשים את הרגשות האלה בחלק האחורי של המוח שלו.  זה לא היה רק כי היא הייתה צעירה מדי , למרות שזו בהחלט הייתה חלק מהבעיה . זה גם לא היה חשוב שהוא היה זקן מדי. העניין הנורא ביותר היה גרוע מכך, אם באיזה נס הרמיוני יכלה  להחזיר לו חלק מהרגשות שלו, הוא היה שם אותה בסכנה מעצם היותו מי שהוא.  לרמוס הזאב הזקן והתשוש לא היה מה לעשות עם מכשפה צעירה  מבריקה ונהדרת שכמותה. רמוס התקבל עוד לפני.  וזה לא משנה אם היא גרמה לו להרגיש קצת כמו הילד שהוא היה לפני 20 שנה, או שהיא עשתה את זה ברור לחלוטין שהיא נהנית מחברתו ומעריכה את תבונתו .  הרמיוני גריינג'ר היתה מחוץ לתחום , ורמוס היה חייב להתמודד עם זה .

		הפרק הבא