שרידים | עדי

ג'יימס פוטר חבש את כובעו השחור המרופט וניסה בפעם השביעית באותו היום להדק את עניבתו כהלכה.
"תן לי לעזור..." אמרה לילי בשקט, מופיעה לפתע בחדר האפלולי "אף פעם לא ידעת איך להסתדר עם עניבות."
"תודה" הוא עונה לה בקול צרוד, בעודה מהדקת את עניבתו בקשר מסודר "אני מצטער..."
"אין לך על מה להצטער ג'יימס, אני יודעת שאתה חייב ללכת."
"את בטוחה שזה בסדר מבחינתך? שאני אשאיר אותך לבד עם הארי?"
"לך ג'יימס, אני אסתדר."
"תודה" הוא גמגם בשנית, מבין לפתע עד כמה גדולתה הנפשית של אשתו מדהימה, ועד כמה הוא אוהב אותה.
הוא נושק לה נשיקה של פרידה ומסתכל עמוק אל תוך עיניה, כמו מחפש בתוכן את הניצוץ הקטן ביותר שיבקש ממנו להישאר, אילו היה רואה אותו הוא היה נשאר.
היא יודעת שהוא היה נשאר.
אך ג'יימס לא מוצא את אותו הניצוץ ולכן הוא שחרר אנחה עמוקה, ובסיבוב קטן במקום הוא מוצא את עצמו למרגלות גבעת המתים.

בכוונה הוא לא העתיק את עצמו אל ראש הגבעה, הוא רצה לטפס עליה ברגל, הוא הרגיש שהוא חייב את זה לעצמו... וגם לה.
הוא מתחיל לעלות ושומע מרחוק את הבכי, ממשיך לטפס ומרגיש בעצמותיו את הכאב שבהתקרבות למקום מנוחתה.
הזיעה ניגרת על לחיו והוא יודע שהעלייה תלולה והוא עוד רחוק, אך הוא מרגיש שעליו לסבול, לסבול עבורה.
עוד צעד ועוד צעד, רגליו מסרבות להפסיק, הוא לא יניח לעצמו עד שיגיע לפסגה.
למשמע תיפוף רגליו על הקרקע הוא מתחיל להיזכר איך ראה אותה לראשונה, שיערה האדמוני היה אסוף בגומייה ודמותה התמירה סקרנה אותו, הו, אילו ידע עד כמה יגרום לה סבל....
הוא ממשיך לעלות ומגלה שפניו רטובים לא רק מזיעה, אלה גם מדמעות.
הוא נזכר בבת צחוקה המתגלגלת ואיך שהייתה קופצת למראהו המתקרב, הו פלסיטי...

זה היה בשנתם הרביעית, רק אז הוא העז לעשות את הצעד, לבקש את קרבתה.
"את רוצה לבוא איתי להוגסמיד?" הוא שאל בביטחון, הרי מי ישווה לו, לג'יימס פוטר המחפש הנודע?
"בטח!" ענתה לו פלסיטי בשמחה, וזה היה לו כל כך מוזר לאחר ניסיונותיו הכושלים עם לילי
"אז... שאאסוף אותך בשבע?" שאל בגיחוך של הקלה והיא ענתה בחיוב.
כן, ככה זה התחיל.
מי ידע שלא ירחיק היום ושני הבודדים יאוחדו ויהפכו לזוג?
מי היה יכול לצפות את העובדה שהיא תאהב אותו כל כך?
אף אחד...
לא פעם היא שאלה אותו עם הוא אוהב אותה, אם הוא חושק בה באמת,
והוא היה שותק.
ג'יימס ידע שיש לו רגשות כלפיה, אפילו רגשות חזקים מאוד!... אך לא הייתה זאת אהבה.
הוא כמעט אהב אותה,
אפילו כמעט אהב אותה מאוד בה! אבל רק 'כמעט'.
והוא ידע שהיא אוהבת אותו, בלי כמעט, בלי אבל. היא פשוט אוהבת אותו.
אך ליבו היה שייך לאחרת.
בשנתו השישית לילי ענתה לחיזוריו, סוף כל סוף!... אך הוא יוכל לשבור את ליבה של פלסיטי?
הוא לא יוכל.
במשך חצי שנה זה עבד, כלפי חוץ הוא היה עם פלסיטי, אך בלילות, כשאיש לא הסתכל, הוא היה מתגנב החוצה ופוגש את לילי, שהתחננה בפניו שיסיים את קישרו עם פלסיטי, שלא יפגע בה.

ג'יימס עצר במקומו, מרחוק הוא כבר ראה את בית הקברות, הוא כבר איחר להזכרה, הטקס הסתיים.
הוא חופר בכיסו ומוציא מתוכו פיסת קלף ישנה, מתקלפת, שסימני הקיפול שסורטטו עליה היו בלויים ושחוקים מרוב שימוש, זה היה הפתק שמצא על מיטתו בלילה הנורא ההוא.
הוא פותח בידיים רועדות את הפתק, נזהר שלא לקרוע אותו, ובדממה הוא מתבונן בכתב המסולסל של פלסיטי, במילותיה האחרונות אליו.

'ג'יימס יקירי,
אני כותבת לך את המילים האלו בדקות האחרונות לחיי, ואני מקווה שתבין שהן באות מעומק ליבי.
אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי ותמיד אוהב, ולכן אני יודעת שעליי לגרום לך לאושר.
ואושרך לא מצוי בי, כי אם באחרת,
לכן ג'יימס אהובי, אני מפנה את הדרך לך ולמושאת אהבתך ואין אף לא טיפת כעס בליבי!
כבר שישה חודשים שאני חיה באשליה שאולי יבוא היום ואוכל לחיות בלעדיך,
אך כל לילה כשאתה הולך אליה מתבררת לי העובדה שאני טועה. הו, כמה שאני טועה...
בבקשה תבין אותי ג'יימס!
לא אוכל לחיות חיים-לא-חיים! ולכן אני עוזבת,
אני עוזבת לפני שאתה תעזוב אותי,
אני עוזבת כשבמוחי עוד טרייה האשליה שאתה אוהב אותי,
בנשיקה של פרידה אני עוזבת, לעד.
פלסיטי.'

ג'יימס הגיע אל בית הקברות.
בדממה הוא נעמד מול קבר שהבהיק בלובנו.
הוא הוציאה את שרביטו ובשקט מופתי כישף מתוכו ורד לבן יחיד שהניח על הקבר.
הוא הסתובב במקומו ונעלם, שוב לא ראו אותו שם.

כיום ג'יימס כבר חדל לבקר את הקבר, הוא מת בעצמו, נרצח ע"י הלורד.
אך אם תעלו על גבעת המתים, תטפסו ממש עד הפסגה, תיכנסו אל בית הקברות ותחפשו את הקבר הלבן ביותר, אתם תגלו שהוא עוד שם.
אותו ורד לבן שג'יימס הניח לפני זמן כה רב עוד פורח, הוא נשמר ע"י כישוף.
ואם תעמדו שם, רק עוד דקה אחת, אתם תגלו שאתם עומדים מול קיברה של פלסיטי, ילדה-נערה שמתה בטרם עת. היא הרגה את עצמה, התאבדה.
אומרים שלכל ורד יש משמעות במובן של האהבה:
הצהוב – מסמל נצח.
האדום – מסמל חוסר גבולות.
והלבן – מסמן שרידים, שרידים של אהבה...