לא רוצה להיות קוסם!

~כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג~
"אוף!" נאנחתי.
 "מה אוף? אתה קוסם! אתה גא..."
"גאווה למשפחה, כן בטח! אתה קוסם, אתה קוסם, אז נמאס לי, בסדר?! אני לא קוסם יותר, אני לא רוצה להיות קוסם! אני רק רוצה להיות נורמלי.."
"נו באמת... אל תתנהג בטיפשות."
"לא! רוצה!" צעקתי ועליתי לחדרי בכעס. אוף כבר! מה הם חושבים לעצמם, שאני בובת ראווה? גם כן הם! כל
שנייה "אתה קוסם אתה קוסם", אז יופי, אני קוסם. מרגש?!
בחיי שאני לא יכול לחיות כבר עם הלחץ הזה בבית, ועם הלחץ שאמא שלי לחוצה מזה שמחרתיים אני עוזב. בואו, תהרגו אותי וזהו...
קוראים לי ג'ייק, ורק לפני כמה ימים הגיע איזה זקן מוזר לבית שלנו והחליט שאני מיוחד, שאני 'קוסם'. אני בכלל לא רציתי את זה, אני מעדיף להישאר כאן, עם כל החברים, אבל אמא ואבא התלהבו כאילו מדובר בדבר הכי טוב שקרה לי. אז זהו, שלא.
התחלתי לארגן את המזוודה, דוחף פנימה כל מיני דברים שידעתי שאצטרך.
ארזתי את המזוודה, ואני מוכן לצאת. לקחתי אותה לדלת, כשקול נמוך עוצר אותי פתאום.
 "מה אתה חושב שאתה עושה?"
"בורח." עניתי לו בפשטות, לא ממצמץ ומשתדל להראות רגוע והחלטי. הוא צחק והניח את ידו על השולחן בצורה קשוחה.
"אוי, סליחה שאני מפריע לך לברוח, חמוד שלי, אבל לצערך אתה לא בורח לשום מקום. מלבד הוגוורטס. מחר אני אקח אותך לתחנת הרכבת ואתה תלמד איך להיות קוסם."
הפעם היה תורי לצחוק. נשענתי על משקוף הדלת. "ומי אתה שתעצור אותי בדיוק?"
"אה... לא התעדכנת? אני אבא שלך" הוא אמר, וחייך חיוך מזויף ומרושע.
"יופי לך?" נשכתי את שפתי מבפנים, מנסה לשמור על קור רוח.
"ואתה עולה עכשיו לחדרך אדוני."
"לא, אני לא." פתחתי את הדלת, לקחתי את המזוודה, והתחלתי לרוץ.

ההמשך היה צפוי למדי, לכולם אולי חוץ מלי. הוא רץ אחריי ותפס אותי במאבק מתמשך, כאשר אני משליך בכל הכוח אגרופים ומכות לפרצופו וזועק, מנסה להשתחרר. לבסוף הצליח לגרור אותי הביתה. לפחות דבר אחד טוב יצא מזה, יש לו עכשיו חבורה בפנים. אני שונא את המשפחה הזאת.
"אני.לא.רוצה.להיות.קוסם" אמרתי בנשימה אחת
"בעיה שלך" הוא ענה לי בקול מתנשא ומתגאה "אגב, אתה מרותק לחדר שלך עד שתלך להוגוורטס. אתה תלך לבית הספר הזה, שמעת אותי!"
"מהה?!?" צעקתי עליו וקמתי לעברו. לא יכולתי להאמין שאבלה את כל הימים האחרונים בלי לראות את החברים, בלי לצאת כבר ולנשום את הריח של הגן מחוץ לבית.
אבל הוא-כתגובה, סגר את הדלת בטריקה.
פרקתי את מזוודתי והתחלתי להכין אחת חדשה. בשביל, אוי, מתעוררת בי חלחלה אפילו לחשוב על השם הזה-הוגוורטס.
שמעתי שבעולם הקוסמים משתמשים בכסף משלהם. אולי לא יהיה לי כסף לקנות שרביט אז פשוט לא ייתנו לי להצטרף ללימודים.
כן. זה יהיה נחמד.
עכשיו כשאני חושב על זה, לפי מה שהבנתי הכניסה לרכבת של הוגוורטס היא דרך קיר! הם יכולים לחלום שאני ירוץ לאיזה קיר...

~כעבור יומיים~
יופי, איזה כיף לי. אני עומד להיות קוסם, נפלא.

~ההגעה להוגוורטס~
ציינתי כבר שאני רוצה להתאבד?

~מצנפת המיון~
"הפלפאף!" צעקה מצנפת המיון.
"לא, רייבנקלו!"
"לא, בעצם, סלית'רין!"
הצעקות החוזרות של מצנפת המיון התחילו מהומה גדולה.

מקונגל ודמבלדור דיברו ביניהם

"אתה חושב שזה?."
"אני לא יודע, אני לא בטוח."
"ואם זה..."
"אז אנחנו בבעיה, בעיה רצינית." דמבלדור פסק.

		הפרק הבא