ילדה נושכת בהרפתקה מושכת!

"נסי! בואי לכאן!" קולה של בלה הדהד ברחבי הבית.

"אני באה אמא" קראה חזרה רנסמיי קאלן, ממהרת לראות מה פשר הבהילות בקולה של אמה.

"נסי, את יודעת מה זה?" בלה הציגה לנסי מכתב פתוח.

"מה זה אמא?" שאלה נסי, רעד קל בקולה.

אדוארד נכנס לחדר בריצה.

"מה קרה?!" הוא שאל, מודאג ממה שראה במחשבותיה של ביתו.

"אבא, למה קיבלתי מכתב מוזר?" שאלה הילדה התמימה בת העשר בעיניים פקוחות לרווחה.

"כי את ילדה מיוחדת, כנראה יותר ממה שחשבנו." אמר אדוארד, מסתיר את המתח בגופו.

הוא אחז בידו את המכתב שכבר ידע את תוכנו וקרא לאליס.

תוך חמש דקות אליס הייתה שם, מתנשפת בכבדות ומסוקרנת לראות מהי הסיבה בגללה הופסק הציד החודשי.

 עיניה של אליס התרחבו ככל שהתקדמה לעומק המכתב.

"את יכולה לראות משהו בקשר לזה?" שאלה בלה, אוחזת ברכות בכתפיה של בתה.

"רק תמונות מטושטשות... החיזיון לא ממש ברור..." אליס הייתה מבולבלת, יותר מבלה ואדוארד ביחד.

אסמה צעדה קדימה, מושיטה יד לקרוא את תוכנו של המכתב המדובר.

בניגוד לכל בני משפחת קאלן, ככל שקראה יותר מן המכתב המוזר, כך התרחב חיוכה של אסמה.

"מזל טוב נסי!" אסמה הייתה ממש מאושרת.

"אבל מה זה אומר?" שאלה נסי, עדיין לא מבינה במה מדובר.

"זה אומר שאת מאוד מיוחדת נסי, ושאת הולכת לבית ספר מיוחד לילדים מיוחדים."

"מה, בית ספר לערפדים?" נסי המבולבלת לא הבינה מה פשר המהומה.

"לא נסי, בית ספר לקוסמים! קוראים לו הוגוורטס."

"את תהיי הילדה הכי יפה שם" אמרה אליס, דוחפת עוד חולצה פרחונית למזוודתה המלאה של נסי.

"ואם לא יאהבו אותי? אם כל הילדים יפחדו ממני בגלל שאני ערפדית?" שאלה נסי בחרדה.

"הם לא ידעו, את לא תצטרכי לספר להם, בעצם, אסור לך לספר להם."

"אבל איך אני אשתה דם?" נסי הייתה ממש מבועתת מהמחשבה לעזוב את הוריה בגיל כל כך צעיר.

"אנחנו ניקח אותך הביתה פעם בחודש כדי לתת לך דם, ובזמן שתהיי בבית הספר תאכלי אוכל רגיל..." אליס ניסתה להרגיע את נסי.

"אני חייבת? אוכל רגיל זה מגעיל!"

"אני מסכימה איתך, נסי, אבל אין לך ברירה. תאכלי קצת, טוב?"

"טוב..."

בלה נכנסה לחדר.

"אוי, נסי! אני אתגעגע אליך כל כך!" היא נשקה לביתה על מצחה.

"גם אני אמא!"

נסי דחפה גם את השרביט שלה למזוודה וסגרה את הריץ' רץ'.

"לילה טוב, יפה שלי" בלה ואליס נשקו לנסי והיא נשכבה במיטתה, מצפה להתחלה חדשה.

בחלום נסי עמדה בבניין גדול ששמו הוגוורטס, מסביבה המון ילדים ומורים.

היא הייתה נורא צמאה, שמעה את הדם פועם בעורקיהם של הסובבים אותה, אבל אבא ואמא לא הגיעו כבר שלושה חודשים..

ילד עם שיער שחור ומשקפיים עבר לידה, היא שמעה את דמו, הריחה אותו.

נסי לא יכלה לעמוד בפיתוי יותר, היא נשכה את הילד עם השיער השחור בצווארו ונהרות של דם נשפכו ממנו, מרווים את צמאונה של נסי הקטנה.

"מה עשית?!" זעקו כולם סביבה. "עכשיו אין לנו מי שיציל אותנו!!!"

""נסי! נסי קומי! קומי צריך ללכת לבית הספר החדש!" אסמה עמדה מעליה, חיוך גדול פרוש על פניה.

נסי קמה באיטיות,  משפשפת את עיניה. נזכרת בטשטוש בחלומה שהחל מתפוגג ממחשבותיה.

"קדימה נסי!" אדוארד נכנס לחדר. "חייבים למהר! לכי להתלבש!"

"קמתי, קמתי." נסי נעמדה, מסוחררת קליל והחלה פושטת את כותנתה.

לאחר שהייתה לבושה ומוכנה לצאת, טיפסה נסי על גבה של אביה והם כולם רצו אל לונדון, מצפים לעתיד חדש.

כשצעדו דרך המעבר לרציף תשע ושלושה רבעים, כל הראשים הופנו לכיוון החבורה המהממת שכללה את קארלייל,אסמה, אמט, רוזלי, ג'ספר, אליס, בלה, אדוארד וכמובן גם את נסי.

"את רוצה שאני אעזור לך עם המזוודה נסי?" שאל אדוארד, מנסה לעזור לביתו העקשנית שכמובן סירבה.

"לא אבא! אתה יודע שאני מסוגלת לבד!" נסי התעצבנה.

"צודקת, נס, סליחה." אדוארד נשק לה ונסוג לאחור, מפנה דרך לכולם.

לאחר שנושקה וחובקה כל כך הרבה פעמים עלתה נסי לרכבת והתיישבה, מצפה לשנה שהתקרבה אליה בצעדי ענק.

"רנסמיי קאלן!" קולה של פרופסור מקונגל הזעפנית סובב הרבה ראשים למשמע השם המוזר.

נסי צעדה קדימה, מנסה לשדר ביטחון.

כל הבנים, אפילו הבוגרים, הסתכלו עליה במבטים מריירים וכל הבנות הסתכלו עליה במבטים שונאים.

מצנפת המיון כיסתה את עינייה של נסי כחמש דקות עד שהגיעה להחלטה.

"גריפינדור!" קולה של המצנפת רעם ומיד פונה לנסי מקום בין שני בנים בשנה השניה.

ושם, רחוק רחוק, בקצה השני של השולחן, שם ישב לו הילד.

אותו ילד בעל שיער שחור ומשקפיים, אותו ילד אותו נשכה נסי בחלום, אותו ילד, שאפילו עכשיו, מהקצה השני של השולחן, יכלה נסי לשמוע את דמו זורם בעורקיו.

		הפרק הבא