אליסון, מתי תתבגרי?

היה זה ערב בהיר, השמיים הכחולים סגולים עדיין לא התכסו בשמיכת הכוכבים העוטפת אותם כל לילה והשמש החלה נעלמת על קו האופק.

גוון ישבה בביתה, קוראת ספר.

היא אהבה אותו כל כך, את המסתוריות שלו, את כל הסודות אותם גילתה עם הזמן.

בכל פעם שנפגשו, היא הייתה האדם המאושר בעולם.

עד שערב אחד, על דלת ביתה, דפקה יד גדולה.

"יבוא!" היא קראה, ניגשת לראות מי האורח.

פניה הוארו בחיוך.

פניו נשארו רציניות.

"מה קרה?" שאלה המוגלגית התמימה.

"אני צריך לעזוב." הוא ניגש ישר לעניין, ממהר לסיים את השיחה לפני שהם יגיעו גם אליה.

"לא נורא." החיוך חזר לפניה. "נוכל להתכתב."

"לא גוון, אנחנו צריכים להיפרד..." פניו לא הביעו שום רגש, כאילו הוא בפגישת עסקים שמיד תיגמר.

"למה?" היא שאלה אותו.

"כי ככה הדברים צריכים להיות, גוון."

"זו לא תשובה מספקת!" היא התעצבנה.

"אז תצטרכי להסתפק בה.." הוא שמר על קור רוח.

"אל תעזוב אותי! אל תשאיר אותי לבד! אני אוהבת אותך..." קולה דעך.

פניו התעוותו בכאב. מילותיה נגעו בו. גם הוא אהב אותה, גם הוא רצה אותה יותר מכל דבר אחר.. אבל הבריאות שלה יותר חשובה מהאנוכיות שלו.

"אני מצטער... אבל אני כבר לא אוהב אותך...." דמעות החלו לעקצץ בעיניו.

היא סובבה אליו את גבה ורצה מחוץ לבית, מחפשת מפלט בגינה קטנה וצדדית.

הוא נאנח, יודע שבזאת הוא שילח את אהבת חייו, יודע שיותר לא יאהב...

אבל, מה ששניהם לא ידעו, הוא שבבטנה של גוון גדלה ילדה קטנה, ילדה שתהפוך עולמות, ילדה, שבעתיד יקראו לה אליסון, על שם סבתה המנוחה.

אליסון דמבלדור.

עברה שנה, אליסון נולדה.

ילדה כל כך יפה, עיניים כחולות וגדולות שירשה מאביה. שיער בלונדיני וחלק שירשה מאמה...

גוון ישבה על הספה, מערסלת את אליסון בידיה ושרה לה.

פיצוץ גדול נשמע, אחריו דממה.

רק בכי דק שבקושי נשמע, בכי קטן ודק של תינוקת.

אלבוס דמבלדור התפרץ אל הבית, משלח כשפים וקללות אל עבר האדם אשר הרג את אהובתו ופגע בביתו.

לאחר שהקוסם התעתק, הוא אסף את אליסון אל ידיו, מחזיק אותה כמו יהלום יקר ביותר.

וכך צעדו ברחוב קוסם גדול ותינוקת קטנה, שבבוא היום תציל את כל עולם הקוסמים.

אליסון גדלה בהוגוורטס.

היא היתה משחקת עם גמדוני הבית ועוזרת להם לבשל.

היא היתה לומדת לפעמים עם סנייפ ומקונגל.

ולפעמים, רק לפעמים, כשהיה משעמם, היא היתה מדברת עם מצנפת המיון.

מגיל שלוש ידעה אליסון שהיא הולכת להיות בגריפינדור וטרילוני ניבאה לה המון נבואות מוות שעד היום לא התגשמו.

אליסון ישבה בביקתה של האגריד, מנהלת איתו שיחה ערה על המשמעות של דרקונים.

האגריד הביט החוצה מהחלון, נחנק מהתה.

"אלי! כבר חושך! רוצי חזרה לטירה! אבא שלך יהרוג אותי..." האגריד התחיל להילחץ.

"אל תדאג האגריד, אבא לא ידע..." אליסון ניסתה להרגיע ספק אותו ספק את עצמה.

היא רצה במדשאות, מתפללת שאביה לא שם לב להיעדרה.

היא החליטה לקצר דרך החממות והמשיכה לרוץ.

היא הגיעה לטירה, שם חיכתה לה בסבר פנים חמור מקונגל.

"פרופסור אני כל כך..."

"פשוט לכי לישון כבר!" אמרה מקונגל, מחניקה צחקוק למראה אליסון המלוכלכת כל כך.

"אליסון!" מקונגל עצרה אותה.

"כן?" אליסון הסתובבה באיטיות, מקווה שמקונגל לא התחרטה בעיניין העונש.

"קודם למקלחת כן?" היא חייכה ואליסון צחקה, הולכת לישון מחויכת ומצפה ליום המחר, היום הראשון שלה כתלמידה בהוגוורטס.

תגובות בבקשה;)

		הפרק הבא