אהבה נכזבת

את הפעם הראשונה שדראקו מאלפוי קינא הוא לעולם לא ישכח. הוא הביט בג'יני הנשענת על הארי, הארי פוטר, ההוא שהיה חייב להרוס לו את האהבה היחידה שאי פעם הרגיש.
והוא קינא בו כל כך.
דראקו בהה הכמיהה בשניהם, נזכר איך בימים שהם היו ביחד ג'יני היתה נשענת עליו, והם היו מדברים שעות מתחת לעץ האלון הגדול ליד האגם.
הוא הכריח את עצמו לחשוב, היא מאושרת איתו. זה מה שטוב לה.
ג'יני הצמידה את שפתיה לשפתיו של הארי, והמחשבות שניסה להכריח את עצמו לדבוק בהן התנפצו באותו הרגע.
מריר וזועף, הוא עזב את המקום.
זו היתה הפעם הראשונה בה דראקו הפסיד, ולא נלחם למען מטרתו.

הארי הביט בה באהבה, מלטף בעדינות את שערה הלוהט.
אז ככה מרגישים כשמאושרים באמת, אמר קול קטן בתוכו בסיפוק.
שפתותיהם נצמדו כמעט בלי לחשוב, כמו באגדות, והארי לא יכולה היה לחשוב על דבר מלבדה. והמציאות התחילה לגבור על האושר, על הדימיון.
הפעם הם לא יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

אסור היה לו לעזוב. אסור היה לו להתיר לנקמה לכרסם בנשמתו ולא לעשות דבר כנגד זה. הוא חייב להלחם. להוכיח את עצמו. לנקום. לא לוותר, להגיע למטרה.
כי כזה הוא; דראקו מאלפוי. בן של שושלת ארוכה ומפוארת.
דבר לא ישנה את זה, ואסור לו לשכוח זאת.


"אני לא סובלת אותך, חתיכת- חתיכת- " ג'יני לא הצליחה למצוא את הקללה המתאימה למה שהרגישה.
היא פשוט בכתה בזעם, לא מסוגלת כמעט להבחין במאלפוי מבעד לדמעותיה החמות. "חתיכת-"
"החיים קשים, וויזלי." אמר לה בקור, "כדאי שתתחילי להתרגל."
ג'יני בהתה בגופה הדוממת, שכבר התחילה לאבד את חומה הטבעי בינתיים. היא הסיטה ממצחו את השיער הרך והחלק, סוגרת באיטיות את העיניים האטומות, חסרות החיים.
בקול נפץ, מאלפוי התעתק משם.
היא לא שמעה את הרעש; היא כבר לא שמעה דבר. היא לא ראתה דבר. היא יכלה לחשוב רק עליו. הדמעות זלגו ממנה ללא הפסק, והמצפון ניקר בה בכוח.
ג'יני בכתה על הכל: על גופתו של הנער, על עצמה, על מאלפוי, על כלום ועל כל דבר; היא לא יכלה להפסיק לבכות, והבטיחה לעצמה לא לשכוח לעולם למה הנער נפל.
בגללה.

זה היה מאוד מכוער בלי שושן .
תודה לך, שושן . ( ;

		הפרק הבא