משחק הזיכרון

הארי ירד במדרגות במהירות, אסור לו לאחר היום. המשחק האחרון השנה, המשחק אשר יקבע מי יזכה בגביע השנה, מתקיים היום, והארי חייב להיות שם כדי להשיג את הניצחון. הוא קפץ משלוש המדרגות האחרונות וכמו פעלולן התגלגל והמשיך לרוץ. הוא עבר בין המוני התלמידים ששוטטו במסדרונות כשבמחשבתו דבר אחד – אסור לו לאחר. מגרש הקווידיץ' כבר נראה באופק, הוא כמעט הגיע, והמשחק עוד לא התחיל. הוא לא הסיר את עיניו מהמגרש עד ששמע "אובּ‏ליוויאטֵה!" ונפל.

"הארי?" הוא שמע את ג'יני לוחשת ולאחר מכן קול צעדים. "גברת פומפרי, הוא התעורר."

הארי פקח את עיניו. הוא ראה במטושטש ילדה ג'ינג'ית צעירה, ולידה אישה מבוגרת, שתיהן הביטו בו. "הארי!" הילדה הג'ינג'ית נישקה אותו "חזרת, אתה חי!" היא התחילה לבכות. "דאגנו לך כל כך..."

היא הרימה אותו מהמיטה וחיבקה אותו חיבוק דוב חזק. "אני כל כך אוהבת אותך!" היא צעקה ורק חיזקה את עוצמת החיבוק.

"אני לא יודע מי את!" הוא דחף אותה ממנו בגסות, וכשראה את המבט על פניה התרכך: "אני חושב שטעית. אני לא הארי. בעצם, אני לא יודע." הוא התבלבל. "מי אני? מה אני עושה פה? ומי אתן?"

הילדה הג'ינג'ית נראתה פגועה. "א... אתה... אתה לא יודע... אתה לא יודע מי אני?" היא גמגמה.

"לא, אני מצטער. אבל אני גם לא יודע מי אני, ומה קורה פה."

הילדה פערה את עיניה: "הארי, אתה... אתה איבדת את הזיכרון?"

"הכוונה אלי? אני הארי?" הוא שאל בהפתעה.

"כן, אתה לא זוכר?"

"לא. שום דבר." הוא הניד בראשו.

הגברת המבוגרת, שעד כה שתקה, החלה לדבר: "ג'יני, חמודה, אני אבדוק אם יש לי תרופה לבעיית זיכרון. בינתיים הוא יכול לדבר ולהבין, תנסי להזכיר לו דברים."

הילדה, שכפי הנראה שמו ג'יני, החזיקה את ידו וספק גררה ספק הוליכה אותו לעבר היציאה. היא הוליכה אותו במעלה עשרות מדרגות עד קומה שלדעתו הייתה שביעית או שמינית, ושם עלה עוד מספר מדרגות אל חדר שינה פשוט, בו ישבו זוג בנים.

"רון, שיימוס, יש לנו בעיה."

"אז אולי תבקשי מהארי הדגול שלך עזרה," ענה הג'ינג'י בלגלוג.

"הוא הבעיה, הוא איבד את הזיכרון לגמרי." היא ענתה בשקט.

"לגמרי? כאילו טוטאלית? מגניב!" הג'ינג'י צעק, זינק באוויר והתנגש בחלון.

"גאון אתה..." לגלגה ג'יני "אבל אנחנו צריכים עזרה. אתה יודע מה הסלית'רינים יעשו לו ברגע שהם יגלו שהוא לא זוכר כלום?"

"היא צודקת," ענה הנער הגבוה "חייבים לעזור לו."

"תודה, שיימוס החנפן. ברור, תמיד הוא צריך את הסיוע שלנו, גיבור שכמותו..." הג'ינג'י אמר וצחק.

תוך כדי השיחה הארי רשם במוחו פרטים חשובים. ראשית, ג'יני, הילדה הג'ינג'ית, היא החברה שלו, והוא בהחלט יכול להבין למה. שנית, רון ושיימוס, הג'ינג'י והגבוה, חברים טובים שלו. ושלישית, את הפרט הכי חשוב – הסלית'רינים רעים, חשוב להיזהר מהם עד שיחזור אליו הזיכרון.

ג'יני אספה מהחדר מספר תמונות והציגה לו אותן: "ראשית, אלו אלבוס דמבלדור, מינרווה מקגונגל, סוורוס סנייפ, פיליוס פליטיק, רובאוס האגריד..." היא מנתה עוד מספר שמות והצביעה על האנשים שבתמונה הראשונה. "אלו המורים שלך, וחשוב לכבד אותם." הארי הנהן בראשו.

"שנית," ג'יני המשיכה והחליפה לתמונה הבאה "אלו המשפחה שלי, כולם חברים טובים מאוד שלך. רון, הנער שראית קודם, פרד, ג'ורג', מולי, ארתור, פרסי, ביל וצ'ארלי... ואני." היא עברה עם אצבעה על החברים בתמונה. "אנחנו משפחת וויזלי." היא הדגישה כל צליל במשפט.

רון לא עזר. "אני החבר הכי טוב שלך, אבל את בעצם עושה כל מה שאני אומר לך. כבר הצלתי אותך המון פעמים מדברים נוראים, ואתה משרת אותי כי אתה חייב לי את חייך." ג'יני צחקה ודחפה את רון על מיטתו.

"אל תקשיב לו," היא פנתה להארי "הוא לא קיבל את השכל במשפחה."

"ואתה," ג'יני עצרה, נשמה עמוק והמשיכה "אתה האדם הכי אמיץ שפגשתי. את כבר בשנה השישית שלך בבית הספר, וכל שנה הצלחת לשבור את שיא האומץ של השנה שעברה. אתה מדהים, כולם מעריצים אותך, חוץ מקבוצה אחת – אוכלי המוות."

ג'יני סיפרה להארי את כל אשר ידעה עליו, על היחס כלפיו ועל יחסו לאחרים. היא סיפרה את זיכרונותיה איתו ואת הרפתקאותיו. הארי רק הקשיב. שתק והקשיב. היה קשה לקלוט כל כך הרבה מידע ברגעים ספורים. ג'יני האמינה שגם ללא תרופת זיכרון, הוא יצליח לחזור לעצמו, אבל טעתה. חלק גדול מהמידע שהעבירה לו הוא שכח, ומוחו עסק בעוד דברים אחרים. הוא חשב על אוכלי המוות, על הוריו, על ג'יני ובעיקר על המלחמה. אבל לא עוד. הוא לא זכר דבר נוסף.

בבוקר המחרת, הארי, רון, ג'יני, וילדה מתולתלת שאת שמה הארי לא זכר, ירדו אל ארוחת הבוקר. תוך כדי הארוחה, הארי למד דברים מחבריו – דבר אשר נקלט בעינו של מאלפוי.

"תראו את הארי הדביל," אמר דראקו לחבריו "הוויזלית מספרת להארי הקטן מי זאת הבוצדמית, אולי נברר מה קרה?"

"רעיון טוב," ענו לו מספר חברים

"בואו נבדוק אם נוכל לעזור להם."

החבורה התקדמה לעבר שולחן גריפינדור, כשדראקו בראש. בעוד שרון והרמיוני חזרו לחדר.

הארי הצביע על דראקו ושאל את ג'יני: "מי זה?"

"אתה לא מכיר אותי? אני דראקו מאלפוי. הכי מקובל בשכבה, כולם, כולל אתה, סוגדים לי." חבריו של מאלפוי צחקו. "טוב תראו, יש לי חבורה שמגבה אותי על הכל – זה לא ברור שאני מקובל?"

הארי הנהן בראשו, ג'יני רתחה מכעס. "הוא איבד את הזיכרון, אם לא אכפת לכם – לכו. אם כן – עדיין לכו." ג'יני דיברה ישירות לדראקו.

"אוי ואבוי, אל תדאג הארי. אני אקח אותך תחת חסותי. בוא איתי ולא עם הלוזרים שכאן. בוא איתי ותנצח..." מאלפוי סיים בקול עמוק.

הארי לא ידע מה לעשות. מצד אחד, דראקו נשמע הגיוני. מצד שני, ג'יני לא אוהבת אותו, והיא היחידה שהוא בטוח שקשורה אליו. ואולי לא? הארי קם ונעמד ליד מאלפוי.

"את רימית אותי. ג'ינג'ית עלובה. את יכולה ללכת – אני נשאר ומנצח." הארי עמד מולם.

"אתה לא זוכר כלום? הוא האויב שלך!" ג'יני צעקה.

"היא גם כנראה איבדה את הזיכרון. אתה החבר הכי טוב שלי." אמר דראקו כשהדגיש את "שלי".

"שלום ולא להתראות, לוזרית." הארי אמר וצעד עם "חבריו" החדשים.

"הארי, בוא לכאן!" צעקה גברת מבוגרת שהארי לא זכר את שמה משולחן המורים. הארי התקדם לעבר מקור הקול. הוא ראה אישה שפנו אליה בשם "פרופסור מקגונגל".

"כן פרופסור." הארי התייצב מולה. "ראיתי אותך רב עם ג'יני והולך עם מאלפוי. הכל בסדר?" היא שאלה.

"מדוע לא, פרופסור?"

"אתה האויב המושבע של הנער, אתם לא מפסיקים לריב בדרך כלל, בעוד שלג'יני מאז ומעולם התייחסת בכבוד."

הארי היה בהלם. ג'יני צדקה, בעוד שהוא הלך עם אויבו המושבע והשקרן. יש לו חשבון קטן לסגור.

"כ... כן פרופסור. אני אלך ואתנצל בפניה." הארי אמר בזריזות ורץ אל מעונות גריפינדור.

"ג'יני!" הוא קרא "אני מתנצל, פרופסור מקגונגל גרמה לי להבין שטעיתי. בבקשה בואי לדבר!"

ג'יני ירדה בוכה אליו. "אני יודעת שאתה לא זוכר. אבל היית יכול לא להאמין?"

"לא ידעתי. בבקשה, סלחי לי."

"אני סולחת, אבל שלא תעז לפקפק בי יותר." היא חייכה אליו.

"מסכים. עכשיו אני חייב לרוץ, נתראה בקרוב."

הארי רץ לעבר הדלת וזמם כיצד לנקום במאלפוי הטיפש. "הארי," הארי שמע קריאה מהמרפאה "מצאתי לך תרופה לבעיית הזיכרון."

הארי היה מאושר. כך הוא היה בדיוק בדרך להשלים את תוכניתו. הוא שתה את השיקוי והרגיש מוזר. הוא כאילו חווה את כל חייו במשך עשר שניות, וכשהיה מוכן, רץ למדשאות.

מאלפוי ישב בחדרי סלית'רין כשחיוך זחוח על פניו. הוא לא האמין שהארי פוטר תחת שליטתו. הוא יצא בשאננות מהמעונות, עלה לאולם הכניסה ויצא לחצר. הארי התחבא מאחורי שיח בשרביט שלוף, מוכן להגיד את הלחש אשר זכר מחוויותיו עם גילדרוי לוקהרט.

"אובּ‏ליוויאטֵה!" הוא צעק.

הלחש פגע במאלפוי והוא נפל. כעבור כעשר שניות הוא פקח את עיניו, ולא זכר כלום.

"מי אתם?" הוא שאל את חבריו שניסו לעזור לו.

"רדוקטו!" מאלפוי שמע קריאה ואחריה חבריו נהדפו לאחור.

"אל תדאג," הגיע הארי בריצה ופנה אל מאלפוי המסכן: "אני האדם אותו אתה מעריץ. הצלתי אותך מהם – כדאי שתתרחק מהם בזמן הקרוב."

מאלפוי המופתע האמין לסיפורו של הארי, ועקב אחריו בצייתנות. הארי הצטער שעוד כמה ימים התרופה לבעיית הזיכרון של דראקו תהיה מוכנה, אבל בינתיים, למי אכפת? יש לו משרת צמוד.