ילדי פלא

"אני אוהב אותך," הוא זימר, מושך כל מילה ומילה, "אנבת'..."

"הו, בבקשה, מספיק," ביקשה תאליה, "אני חושבת שהצלחתי להבין מה הכוונה מאחורי המילים האלו."

פרסי משך בכתפיו.

אנבת' התקרבה ונשקה ללחיו, אך אמרה: "תודה רבה, מוח-אצה, אבל בפעם הבאה אני מעדיפה שתדבר ולא תשיר. הקול שלך מזעזע."

"אני אמור להעלב?" שאל.

"לא," ענתה אנבת'.

הארבעה שטו בספינה מאורכת בים התיכון, גומעים את המרחק ליעדם בעוד שומרים על מרחק של כקילומטר מהחוף. משימתם הייתה מלחיצה משיוכלו לדבר על סיכוניה - להתקרב יתר על המידה לרומא העתיקה (למרות שהמשימה הייתה רק להשיג פריט מעיירה קרובה) - לכן האווירה הייתה מתוחה למדי. אנבת' ופרסי בילו את רוב זמנם יחד; תאליה ישבה על הסיפון והביטה השמיימה, מדי פעם מעירה היערות לאנבת' ופרסי שאהבתם מוציאה אותה מריכוז ובכללי נראית עגמומית למדי; וניקו, שבילה את רוב זמנו בתחתית הסיפון, מתבודד.

"יש לנו עוד כעשרה ימי הפלגה," קראה תאליה ביגון, "איך אני אשרוד אותם?"

מצבו של פרסי היה היחיד שנראה מרומם, "אני לא מבין מה הבעייה. תראי כמה יפה פה! מים, מים, ועוד מים. בדיוק כמו שאני אוהב."

"זו לא חוכמה," מחתה תאליה, "אבא שלך הוא אל הים!"

"לא נכון," ענה פרסי, "אני מעדיף לקרוא לאבא שלי, אבא קול."

"אבל הוא לא... כלומר, אבא שלי יותר... בעצם, אני לא צריכה להתעסק בשטויות שלך." והיא הסתובבה חזרה, מביטה אל עבר השמיים בהבעה מוטרדת מחודשת.

ניקו טיפס במדרגות. פניו היו חיוורות מהרגיל, סברה אנבת', עיניו שקועות ושפתיו מתוחות. ממש כמו אדם שחזר מן המתים, למרבה האירוניה. הוא פתח את פיו, וסגר אותו מיד לאחר מכן. מבטו היה ממוקד בתאליה, שהשיבה לו בהנהון. פרסי ואנבת' לא היו קיימים עבור השניים, שמבטיהם חמורי הסבר גרמו לבחילה לטפס במעלה גרונה של אנבת'. חוץ מזה, היא שנאה לא להיות במרכז העניינים.

"אז מה קרה?" שאלה כבדרך אגב, נשענת על דופן הספינה, "עוד עדר מפלצות חסר שחר מתקרב אלינו?"

"לא," ענה ניקו בשקט, "זה שונה לגמרי. אבל אני מרגיש כוחות חזקים מהיצור הזה."

"גם אני שמתי לב שדרכו ישירה את הספינה שלנו," הוסיפה תאליה, "ניסיתי לתקוף אותו במשבי רוח ובסופות. אבל נראה כי החיה הזו אומנה היטב, לעבור כל מכשול בדרך למטרתה."

"אכן," הסכים ניקו, "גם אני מוטרד מכך."

"ואיזו חיה זו?" התפרץ פרסי, וזכה למבטים חמורי סבר מתאליה ומניקו. ממש כמו ילד קטן בין מבוגרים, חשבה אנבת' ברחמים ולחצה את ידו.

אך תאליה ענתה, "ינשוף."

"ינשוף?!" צחק פרסי, "אתם מפחדים... מינשוף."

"ינשוף מגזע שנכחד לפני כמה שנה?" שאל ניקו בשקט.

תאליה הנהנה. "ינשוף מגזע ה- Athene cunicularia amaura. אבא שלי לימד אותי עליהם פעם. הוא אמר כי לא נותרו מהם בעולם, חוץ מכמה מעטים המתגוררים כיחידים ליבשות שלמות, ויעלמו בקרוב."

פרסי החליף מבטים עם אנבת'. "ינשוף שנכחד לפני מאה שנה? כנראה שהוא מתכוון למצוא אותנו."

"אבל אנחנו לא יודעים אם הוא מסוכן." העירה תאליה, "בעצם, אחנו לא יודעים עליו דבר. חווץ מהעובדה ששק קטן קשור לרגלו..."

"שק קטן?" קרא פרסי, "זה מסביר הכל!"

"כן, פרסאוס ג'קסון," פנה אליו ניקו בהחצנה, "מהי מסקנתך המהוללת בנושא?"

"מישהו רוצה להיפגש איתנו." פסק פרסי, "כנראה להציע לנו משהו, או לאיים עלינו, זאת בטח נגלה במכתב."

הארבעה ישבו דומם ותהו לגבי נכונות הדברים, עד שלבסוף קטעה אנבת' את ניקו בשאלה: "עוד כמה זמן הוא מגיע אלינו?"

"עוד כשלוש שעות." ענה, "אני מרגיש אותו."

"פתחו את התא שמתחת לריצפה," פקדה, "נתחבא שם. כאשר יגיע, נראה אם יהפוך למשהו אחר או פשוט יזרוק את הצרור על הריצפה, ואז נוכל לצאת. יכול להיות שהוא בסך הכל שליח."

השאר הנהנו. הם החלו לעבוד על פתיחת התא שבריצפה, עד שלבסוף היו מוכנים.

"עוד כרבע שעה הוא מגיע," הצהיר ניקו. הארבעה מיהרו להיכנס לתא, בעוד ניקו סופר לאחור את הדקות.

לאחר מכן הם שמעו חבטת גוף קל משקל נוחת על הריצפה.

		הפרק הבא