מתוקה כנשיקה

"איימי, מה עובר עלייך?!" 'אבא' התנשא מעלי וצעק את מלוא הגרון.

התכווצתי.

'אמא' הצטרפה לשיחה.

"מה חשבת לעצמך?!"

"המממממ......" מלמלתי.

"אל תעני לי!!!" היא צרחה.

"אז למה שאלת?" אמרתי לה בטון מזלזל, טון שידעתי שיזכה אותי בעונש.

היא סטרה לי.

קמתי ממקומי וטיפסי במדרגות לחדרי, אחרי חמש  דקות של שכיבה על המיטה ובהיה בתקרה החלטתי שאני חייבת לברוח מכאן, פתחתי מעט את הדלת והצצתי במורד המדרגות, ה'הורים' שלי ישבו שם.

פתחתי מעט את החלון, הדרך למטה לא כל כך רחוקה, ויש לי גם את הגגון של המרפסת, אני אצליח.

איך שהוצאתי את הרגל הראשונה מהחלון אחותי הקטנה, אליה, נכנסה לחדר.

עכשיו אתם חייבים להבין שאליה היא אחד מהיצורים המלשנים ביותר בעולם, אם לא ניגבתי נעליים בכניסה, היא תלשין. אם לא אכלתי את הלחם בבית ספר עד הסוף וזרקתי את השאר לפח, היא תגלה את זה, ותלשין. אם הלכתי בסתר וקניתי מהכסף שאמא שומרת במגירת תחתונים שלה משחה לחצ'קונים בשביל המגעילות מהכיתה שלי שנראות כאילו משהו עומד להתפוצץ להן על הפרצוף אבל מספיק בנים רוצים אותן כדי שיהיה להן מספיק כוח לאיים עלי שאם אני לא אעשה את זה – יהיה רע, היא תלשין.

בקיצור ידעתי שאין לי הרבה ברירות אז פשוט קפצתי למטה לפני ש'אמא ואבא' יבואו. עיקמתי קצת את הקרסול אבל הוא יהיה בסדר. התחלתי לרוץ, בדרך עצרתי, לקחתי את הטלפון המעאפן שלי, פתחתי אותו, הוצאתי את הבטרייה, זרקתי אותה על הרצפה, קפצתי עליה מאוד חזק עם כל הארבעים קילו שלי (כן אני בת שש עשרה ושוקלת ארבעים קילו) ואז זרקתי אותה לפח.

זה ילמד אותם לקנות לי טלפון קצת יותר משוכלל, באייפון אי אפשר להוציא את הבטריה.

האמת, אני די מרדנית, זה מה שעשיתי לשבעת הטלפונים שהיו לי מאז כיתה ז'.

כשחושבים על זה, רק בכיתה ז' התחלתי להיות כזאת, בכיתה ח' כבר העיפו אותי מבית הספר והיום הועפתי בפעם השנייה. מצחיק הא?

לא ככה ההורים שלי חושבים...

בפעם הראשונה שהברזתי פשוט נרדמתי באוטובוס ואיך שהוא יצא שהגעתי לים. נהניתי ממש עד שהגיע טלפון מאמא שלי שכבר שש ואיפה אני?

מאז ההברזות נהפכו להרגל, וקיבלתי כמה הזהרות, עד ששבוע אחרי תחילת כיתה ח'  המנהל, פרופסור קרטרייט, מצא חמישה עכברים במשרדו. הוא מיד קישר אותם אלי, עד היום אף אחד חוץ ממני לא יודע מי באמת הכניס אותם לשם. אבל אני  לא מאשרת ולא מכחישה.

ככה סולקתי, בהתחלה הרגשתי ממש אשמה, בעיקר כי ה'הורים' שלי גרמו לי להרגיש ככה, בגלל זה בפעם השניה כבר לא התרגשתי.

אתם בטח שואלים את עצמכם למה כל פעם שאני מספרת על ה'הורים' שלי או מזכירה את המילים 'אבא' 'אמא' ו'הורים' אני משתמשת בגרשיים. טוב האמת שגם אם הם באמת היו מתנהגים כמו הורים אמיתיים, מנסים לגרום לי להרגיש בבית, לתת לי משפחה אוהבת וחיים טובים וכל הזיבולים שהיו כתובים בחוזה שהם קיבלו, אני מאומצת, ההורים שלי נרצחו, ואף אחד לא יודע למה, ברצינות, זה היה בחדשות איזה שבועיים ברצף ואף אחד לא מצליח לעלות על מי או מה או למה או איך למען השם זה קרה?

בנוסף לזה שאני מאומצת, הם שונאים אותי. שונאים אותי כי אני כבר לא הילדה הקטנה הג'ינג'ית בת השנתיים שהם אימצו לפני ארבע עשרה שנה, כרגע כל מה שאני זה איימי, ג'ינג'ית מנומשת (מאוד) ומרדנית חסרת חברים שגורמת שיעיפו אותה מבית הספר. בכוונה.

טוב אולי בפעם הראשונה זה לא היה בכוונה אבל בפעם השנייה זה היה לגמרי בכוונה. אפילו לא קיבלתי הזהרות, המנהל שמע את כל ההיסטוריה הארוכה שלי והודיע לי חד משמעית שברגע שאני מבריזה או מרביצה או מקללת או עושה כל דבר שעלול לגרום לכך שיסלקו אותי, נחשו מה, אני מסולקת!

טוב זאת הייתה הזדמנות פז, אז כן, חיכיתי כמה שנים טובות עד שעשיתי את המעשה, האמת, באיזה שהוא שלב התחלתי להאמין שאולי אני אשרוד עד סוף הלימודים. כן בטח.

זה פשוט היה כל כך מפתה, ויש כאלה שיגידו שזה לא שווה את זה, כי כן, יש לי ציונים גבוהים בכל המקצועות וכולם יודעים שאחרי שתי הרחקות כבר אין לך עתיד... אבל עכשיו ברצינות, מי מסוגל לעבור ליד חדר המנהל, כשהדלת פתוחה, המחשב דולק, האימייל פתוח והמנהל לא שם!

אז מיד נכנסתי לחדר והקלדתי אימייל קצרצר שהלך בערך כך:

הורים ותלמידים שלום.

החלטתי בזאת, מפני שאני נדיב ואדיב, לתת לילדים שלושה ימי חופש.

במשך שלושת הימים האלה לא יאלצו התלמידים לעשות את שיעורי הבית והם לא יענשו על אי הכנתם.

בברכה.

מנהלכם הנדיב והאדיב.

אחר כך שלחתי אותו לכל בית הספר. רק חבל שלא הספקתי לצאת מהחדר לפני שהוא נכנס, עם כריך בשר ענק וספוג שומן ביד אחת וכוס קפה ביד השניה.

הוא כל כך כעס! הפנים שלו ממש האדימו! ואחרי כל הברבורים על זה שזה לא בסדר שוחררתי לחופשי! וחזרתי הביתה.

והנה אני, רצה את ההקפה הרביעית, ספוגת זיעה, אני מחליטה לצאת מהשכונה ואחרי בערך מאה מטר של ריצה אני רואה כרזה שמושכת את תשומת ליבי.

זאת כרזה ענקית! היא בצבעים אדום וצהוב וירוק, בעצם, היא תמשוך את תשומת ליבו של כל אחד...

אבל מה שהיה חשוב זה לא כל הצבעים, אלא מה שהיה כתוב:

פנימיית מד-מרמוריאן!

אצלנו בפנימיית מד-מרמוריאן, קיימת שיטת הלימוד הטובה בעולם! אנו מקבלים אלינו תלמידים עם לא פחות מאשר ממוצע של 95 אשר להם ניתן את החינוך הטוב ביותר.

בכל שנה, מתקבלים רק עד 50 תלמידים חדשים אלינו, לרוב אלו תלמידים עם הפרעות קשב או בעיות משמעת אותן אנו מרסנים!

בשל החינוך הגבוה במד-מרמוריאן, כל הפרעות הקשב נשכחות בצד והתלמידים נראים להוטים מאי פעם ללמוד!

לפרטים: מריה –  059-7283917.

מיד הוצאתי את הטלפון מכיסי ואז מיד החזרתי אותו פנימה, נזכרת שלפני חצי שעה בערך ריסקתי את הבטריה שלו. אני לוקחת אבן גיר ומציירת על מכנסי הג'ינס שלי את המספר.

הפנימיה הזאת כל כך מתאימה לי!

קודם כל, זאת פנימיה, זאת אומרת שאני בורחת מהבית.

והם גם מטפלים בהפרעות קשב, ולי יש אחת חמורה.

ויש לי ציונים מעולים!

תוך רגע ההבעה המאושרת נמחקת מפני, למה שהם יקחו מישהי עם עבר כמו שלי?

באסה, זה יכל להיות נחמד.

אני ממשיכה לרוץ לאיטי, מחשבות רבות חולפות בראשי. אם רק יש איזו דרך....

לפתע עיני בורקות וחיוך מתפשט על פני. אני מרימה את רגלי וממש טסה הביתה, מתפרצת דרך הדלת, מתעלמת מ'הורי' הכעוסים וממשיכה אל הטלפון, מחייגת את המספר של מריה.

תגובות בבקשה:)