דלעות נחושת

הפרק הזה מוקדש ל-3 בחורות נפלאות - לעדן ♥, לסטלה נוקס ♥, ול-The Catterpillar ♥

פרק 3 - התפרקות שהסתיימה בחיוך

'דומ, רוקסי, מורגן! כאן!' אריקה נופפה אליהן במרץ משולחן גריפינדור, ונראה היה שמצב רוחה מרומם.

אריקה אהבה את ארוחת הצהריים – היא תמיד הייתה טעימה, כמו כל הארוחות בהוגוורטס, לא הגיע בה דואר והיא תמיד סיפקה הפסקה נעימה באמצע היום העמוס, הפסקה שהיא והחברות שלה ניצלו היטב לצחוקים ורכילויות. היא היתה, יחד עם דומיניק, הרכילאית הראשית, ורוקסן תמיד צחקה ואמרה שמפליא שהמצנפת שמה אותה בגריפינדור למרות כל התככנות ויכולת הריגול שלה.

הן הגיעו לשולחן, והתחילו לאכול כאילו עבר שבוע מאז ארוחתן האחרונה: פשטידות, סלט, עוף, בשר קר ולחמניות, ועוגת שוקולד רותחת לקינוח. כשכולן שבעו, וחיוכים מרוצים התמרחו על פניהן, קמו כל הארבע באותו רגע ויצאו מהאולם הגדול, ואחר כך משטח הטירה, ולהוגסמיד.

'אז מה המשימה שלנו, תזכירו לי?' רוקסן אמרה זאת בפיזור נפש מסויים. היא אהבה בגדים יפים ומסיבות, אבל מסעות שופינג בדרך כלל לא היו הסטייל שלה, ואם לא הייתה לה משימה מוגדרת היא הייתה נעלמת – בחנות הספרים, אצל הרוקח, בדואר או בדובשנריה – ושוכחת הכל.

'אוי רוקסן, באמת?! אנחנו חייבות למצוא בגדים לנשף המסכות של ליל כל הקדושים! איך את שוכחת, טיפשונת?' דומיניק אמרה את זה בפליאה אמיתית, ומורגן צחקה והנידה בראשה.

השיחה המשיכה ככל שהן התקדמו דרך הרחוב הראשי, תרות אחר שמלות, נעליים ואביזרים מפחידים-משעשעים, וכמובן גם מסכות. אריקה מצאה לעצמה תחפושת נהדרת של מנטיקור – מסכת אריה, שמלה אדומה ארוכה, זנב של עקרב וזוג כנפיים שנקשרו לצווארה ולכפות ידיה. דומיניק ומורגן נעלמו יחד לשעה ארוכה, וחזרו כשבידיהן שקיות עמוסות ועל פניהן חיוכים סודיים, ורק לרוקסן לא היה רעיון. היא היתה מתוסכלת ועייפה, וכבר ממש עמדה לבכות, עד שדומיניק הושיטה את השקיות שלה למורגן ואריקה ואמרה: 'היי, אולי תחזרו לטירה ותקחו את זה בשבילי? אני רואה שכבר אין לכן כוח להסתובב, אז רוקסי ואני נלך להפסקה אצל אחותי ואז נמצא לה משהו, טוב?' ורוקסן כמעט התחילה לבכות ממש שם מרוב הקלה על ההפסקה שדומיניק העניקה לה.

אלא שדומיניק לא הוליכה אותה לחנותו של הרוקח, וגם לא למעונות שבהם היה לויקטואר חדר, אלא הושיבה אותה על ספסל מחוץ לצריף המצווח ואמרה: 'אוקיי, בת דודה, תשפכי. את כבר נושאת את הסוד שלי על הכתפיים, סיפרתי לך הבוקר, ואני יודעת שגם הצרות של אריקה עלייך לפי איך שאת מסתכלת עליה, ולפי איך שאת מסתכלת על מורגן, רק הרגע הפסקת לדאוג שהיא תתפרק לחתיכות כל שניה. ואת מנהלת את הקבוצה הזאת, ואת תלמידה מצטיינת, ומשהו הורג אותך, זה די ברור. מה זה?'

'אוי דומ.... את כל כך נחמדה, אבל אני לא יודעת איפה להתחיל. הכל הורג אותי, אני פשוט עייפה. עזבי, זה לא משהו רציני' רוקסן ניסתה לעצור את זה, אבל שם היא התפרקה, ודמעות שקטות התחילו לזלוג במורד לחייה.

'מה, את דפוקה בשכל?!' דומיניק קפצה מהספסל בכעס כשהיא אמרה את זה – היא היתה די מהירה להתעצבן, ורוקסן הניחה שזה חלק מהמורשת הג'ינג'ית שלה. 'ברור שזה משהו רציני! יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים, טמבלית! זה אף פעם לא קורה לך, את תמיד ישנה כמו תינוק! אני אמורה לדעת את זה – אני איתך בחדר מאז גיל אחת עשרה! עכשיו תשפכי הכל,'  - כאן דומיניק התיישבה שוב – 'לפני שאני אתרגז באמת'.

רוקסן התייפחה לפתע, והתחילה לבכות בכי תמרורים, ודומיניק, שלבה נחמץ מלראות את בת דודתה האהובה במצב כל כך מדוכא, חיבקה אותה ולחשה "שששש, שששש..... הכל יהיה בסדר...... שששש........".

רוקסן המשיכה להתייפח, עינייה דומעות בזרם חסר מעצורים:

"אוי דומ, תעזרי לי, אני לא יודעת מה לעשות! אני לא יכולה להתמודד עם כל זה יותר! בבקשה, דומ, תעזרי לי...."

"שששש רוקסי, רק ספרי לי מה קורה, אני אעצור את זה...."

רוקסן המשיכה לבכות ולבכות, ובין לבין ניסתה להסביר מה קורה:

"הכל מתפרק, דומ. אני לא יודעת מה לעשות. כל הדברים בחיים שלי מתפרקים, או לא הולכים, ואין לי תכנית ב'. זה כל מה שיש לי וזה מתפרק!"

רוקסן נשמה עמוק, והמשיכה, דמעותיה זולגות.

"טוב, יש את כל הקטע עם אריקה – היא ביחסים נוראיים עם אמא שלה פתאום, אחרי שכל השנים הן היו הכי בטוב בעולם, והיא לא מוכנה לדבר על זה, ואני ממש דואגת לה..... הרי אמא שלה והסבים שלה הם המשפחה היחידה שלה.... ואני דואגת לה, אני לא יודעת מה הולך שם, אבל היא לא מתנהגת כרגיל. וקיבלתי ז' במבחן האחרון בתולדות הקסם – זה כאילו שכל השנים פרופסור ביינס ממש אהב אותי, ועכשיו פתאום הוא שונא אותי, למרות שאני היחידה שבאמת מקשיבה לו..... תמיד קיבלתי קס"מ בבחינות שלו! אני לא מבינה מה הבעיה בבחינה האחרונה! וגם בחקר לחשים עתיקים ירדתי להל"מ..... אני לא יודעת למה. איך אני אתקבל לאוניברסיטה או להכשרה מתקדמת ככה? זה נורא....."

דומיניק חיבקה אותה חזק וליטפה את שיערה. היא חיכתה כמה רגעים, כדי שרוקסן תוכל להירגע שוב ולחזור לדבר, והיא הייתה אסירת תודה על כך שהיא סוף סוף דיברה איתה – המצב של רוקסן הדאיג אותה, ורוקסן היתה כל כך מרוכזת בטיפול בכל אחד אחר שהיא שכחה את עצמה.

"ואז יש את אוון – אני מאוהבת בו, דומ. אני לא יכולה להבין את זה, אני מאוהבת בו יותר משהייתי מאוהבת בכל אחד אחר אי פעם, וזה ענק וזה מפחיד, ואפילו לא דיברתי איתו יותר משלוש פעמים השנה, רק נופפנו זה לזו במסדרונות, ואני לא יודעת איך להשיג אותו, ואני לא יודעת אם זה רעיון טוב בכלל...... אני מגריפינדור והוא מסלית'רין, ואני יודעת שהמלחמה היתה כבר לפני יותר מעשרים שנה, אבל את עדיין לא רואה הרבה זוגות של גריפינדור וסלית'רין, נכון? וכל פעם שיש זוג כזה אנשים מתלחששים, מעניין כמה זמן הם יחזיקו מעמד, בוא נתערב שלא הרבה, הם לא יסכימו על כלום.... אני רוצה אותו, ואני מאוהבת בו, ואני רוצה שזה יחזיק.... ואני רוצה שהוא יאהב אותי, את מבינה? אני ממש פוחדת. איך בכלל התאהבתי בבחור שאני לא מכירה? זה לא הגיוני! אבל הוא יפה, והוא חכם, והוא מדריך ראשי, ולפחות בפעם האחרונה שדיברנו, הוא היה נחמד, ומושלם, ומצחיק, ו......אני לא יודעת, דומ, זה לא הגיוני.

ועזבי את זה, זה עוד אנושי. אבל את זוכרת את פיטר? פיטר הידיד המוגל שלי? הבן של קיירה, שהייתה עם אמא שלי בשכבה, קיירה מהפלפאף? פיטר 'הנחמד' בריקמן? אני חושבת שהוא נכנס לסמים."

וכאן רוקסן נשברה שוב, ובכתה עד שלא היו לה יותר דמעות והעיניים שלה צרבו והתנפחו.

"הכל יהיה בסדר," לחשה דומיניק באוזנה. "הכל יהיה בסדר, והכל יהיה בסדר, וכל הדברים הקטנים – או הגדולים – יהיו בסדר," היא הבטיחה לה במין המהום ותהתה איך לאושש את רוקסן.

הן קמו לבסוף. דומיניק הובילה אותה למסעדה קטנה ברחוב צדדי, והאכילה אותה בקינוחים עד שהיא נראתה פחות עצובה ורועדת, והשקתה את רוקסן ואת עצמה בהרבה תה חם כדי להקל על הצינה שבחוץ. הן דיברו, ודיברו, ודיברו, והסכימו שרוקסן תשלח לפיטר ינשוף עם מכתב שעליו קסם גמילה, ותקבע לבקר אותו בחופשת חג המולד, והיא תירגע בנוגע לאריקה ותנסה לעזור לה אחרי שהיא תשמע מה מציק לה הערב, ותיגש למועדי ב' בתולדות הקסם ובחקר לחשים עתיקים, שלקראתם החברות יעזרו לה ללמוד, ובנוגע לאוון – הכל יהיה בסדר. רוקסן עדיין נראתה מותשת, אבל דומיניק איימה עליה בשיקוי שינה אם היא תלך לישון אחרי חצות הלילה, אז גם לזה היא הסכימה.

ולבסוף, אחרי שהן התעטפו בצעיפים, ומצאו לרוקסן בדיוק את התחפושת שהיא חיפשה – פיקסית בצבע סגול כהה, עם מסכה ונציאנית מתחרה סגולה מנצנצת, שמלת מיני צמודה, כנפיים שקופות ונוקשות ושיקוי ייעודי לניבים-ללילה – ואחרי שהן צעדו חזרה לטירה בגשם שוטף, ונכנסו פנימה לחום, ומזגו לעצמן שוקו חם במטבח ודומיניק שלחה לחדר שלהן עוד כמה כוסות שוקו וקצת ממתקים, רוקסן התנגשה במישהו ונפלה במדרגות.

'אוי, אני מצטער, את בסדר?' שאל קול, שיכול היה להיות רק אוון דרסלי. רוקסן הסתכלה למעלה וראתה שזה אכן הוא, והתחילה להסמיק. מאחוריו, דומיניק ביצעה ריקוד-שמחה קטן ושקט ואז רצה גרם מדרגות אחד למעלה. ואוון דיבר שוב: 'אני מניח שזו פשוט הקארמה שלנו – להיתקל בשני שוב ושוב עד שמשהו יקרה'. 'כן, אני מתכוונת, אולי, אני מניחה...' רוקסן גמגמה קצת, אך הצליחה לחייך בסוף. 'רגע, בכית? העיניים שלך אדומות. מה קרה?' אוון נשמע מודאג מעט. 'תני לי ללוות אותך למגדל גריפינדור,' הוא אמר והציע לה את זרועו. 'תודה'.

ובאותו ערב רוקסן דילגה על ארוחת הערב, וגם על הפגישה עם אריקה, שנדחתה ללילה למחרת, והלכה לישון בתשע וחצי – תשע וחצי! – וחלמה חלומות נעימים במיוחד על אוון דרסלי. ובבוקר, כשדומיניק הזכירה אותו, היא הסמיקה כמו עגבנייה, והוקנטה על כך מיידית, הקנטה שעליה היא השיבה 'לא! מה – מה?! – ממש לא! עוד לא נישקתי אותו אפילו! אני נשבעת! דומ.....'

הפרק הקודם