רגעים של תהילה

שם: רגעים של תהילה.

שיפ: ג'יימס/ OFC, אלבוס/ OMC, אלבוס/ סקורפיוס, רוז/ סקורפיוס.

ז'אנר: הרפתקאות, מסתורין.

תקופה: שלוש שנים אחרי האפילוג.

דירוג: PG13.

אזהרה: פאנפיק זה מכיל סלאש, מערכת יחסים בין שתי דמויות מאותו המין.

פרק ראשון

הקיץ האחרון

השלושים ואחד לאוגוסט היה היום העצוב ביותר וגם השמח ביותר בקרב משפחת וויזלי. זה היה היום האחרון של חופשת הקיץ, אבל גם היום שהגיע לפני היום בו חוזרים להוגוורטס.

זה היה גם, בנוסף לאלה, יום ההולדת של ג'יימס סיריוס פוטר. ובשנה ההיא, בה כל בני המשפחה התאספו כדי ליהנות מהערב הקיצי בחצר האחורית של בית משפחת פוטר, הוא חגג את יום הולדתו ה-17.

"מה ביקשת?" דרשתה לדעת אחותו הקטנה, לילי, מייד לאחר שכיבה את שמונה- עשרה הנרות שקישטו את עוגת יום ההולדת העצומה שסבתא מולי הכינה לכבודו. אניצי העשן נסחפו לתוך הדמדומים הרכים, מוארים על ידי המנורות המכושפות שפוזרו בדשא ועל השולחנות. גחליליות צהובות- ירקרקות ריחפו בין הפרחים והשיחים, שהפיצו ניחוחות מתוקים באוויר החמים.

"לילס, את יודעת שאם אני אומר לך זה לא יתגשם," הוא השיב לה, כפי שהיה משיב כל שנה מאז שזכר את עצמו, ופרע את שיערה האדמוני הארוך בצורה שהוא ידע שמרגיזה אותה.

היא סילקה את ידו בעצבנות ושיטחה את שיערה החלק ממילא על פניה המנומשות, העגלגלות. עוד חודשיים ימלאו לה שלוש- עשרה, ולאחרונה כל הסובבים אותה התחילו לשים לב שהופעתה החיצונית חשובה לה – סימן בלתי מעורער שהיא נכנסת לגיל ההתבגרות.

"אני יודעת שזה שטויות. אתה לא יכול להמשיך לעבוד עלי, אתה יודע," היא אמרה וחרצה לו לשון. "נו, אז מה ביקשת?"

"מה יכול לבקש הנער שיש לו הכל?" אמר קול נעים מאחוריהם.

"טדי!" קרא ג'יימס, קם ממושבו בהתלהבות כמעט מוגזמת, אך עצר את עצמו רגע לפני שחיבק את בן הסנדקות של אביו. לפעמים שהוא שכח שהם כבר לא ילדים. במקום הוא הסתפק בללחוץ את ידו.

"נו, באמת," אמר לו טדי וחיבק אותו חיבוק דוב. לילי מיהרה לתפוס את מקומו בזרועותיו של טדי אחרי אחיה. הוא חיבק אותה בחוזקה והניף אותה באוויר, למרות שכבר הייתה גדולה מידי בשביל זה. אבל טדי היה בחור גדול – גבוה אפילו יותר מג'יימס, שתמיד היה גבוה למדי לגילו – וגם שרירי מספיק כדי להרים ילדה קטנה ורזה כמו לילי.

טדי היה מבוגר מג'יימס בארבע שנים, זאת אומרת שהוא היה בן עשרים ואחת, בוגר האקדמיה להילאים, ועל כן, גם בגיל מבוגר שכזה, המשיך בתפקידו כמודל לחיקוי של ג'יימס. גם הוא חלם ללמוד באקדמיה ולהיות הילאי, לוכד קוסמים אפלים, כמו אביו ודודו רון, ועכשיו גם טדי.

כבנו של ראש לשכת ההילאים, ג'יימס הכיר מקרוב רבות מהפעילויות המפורסמות והנועזות ביותר של ההילאים. הוא גם ידע שישנם תחומים רבים ומסקרנים בהם הילאים יכולים להתמחות. למשל טדי, שנולד כמטמורפוגוס והיה מסוגל לשנות את הופעתו על פי בחירתו, התמחה בתחום ההסוואה. לפי דבריו של דוד רון, שהיה סגן דיקן האקדמיה, טדי היה בין המוכשרים בתחומו.

היום, למשל, טדי החליט לכבד את ג'יימס ואת משפחתו בכך שהתאמץ להידמות כמה שיותר לבני משפחת פוטר; הוא עטה את שיערו שחור ופרוע וגרם לפניו להיראות דומות להפליא לאלה של ג'יימס. רק עניו נשארו אותו הדבר – ענבריות ובצורת שקד. מאז ומתמיד הייתה לו בעיה לשנות אותן (אולי כי כולם כל הזמן אמרו לו כמה הן מזכירות את עניו של אביו המנוח).

"חשבנו שלא תגיע!" אמרה לילי בהתרגשות ברורה לאחר שהתנתקה מטדי.

"גם אני חשבתי. אבל חזרנו מוקדם מהמשימה, ואני חושב שרון משך בכמה חוטים..." טדי נופף למישהו מאחורי גבו של ג'יימס. הוא סב וראה את דודו רון מתנשא בגובהו מעל אשתו וכמה מחבריהם מתקופת הלימודים, שהתגודדו ושוחחו ביניהם עם כוסות משקה. דודה הרמיוני מתולתלת השיער דיברה בהתלהבות מופרזת; הם ללא ספק דנו בנושא החוק החדש שאסר על אנשי זאב לקבל טיפול מבית החולים הקדוש מנגו.

רון נופף לג'יימס בידו הגדולה וקרא, "זאת המתנה שלך השנה!"

ג'יימס צחק והשיב לו נפנוף.

"לאיזו מן משימה שלחו אותך?" הוא שאל את טדי בזמן שזה כיבד את עצמו בפרוסה גדולה של עוגת יום הולדת. הוא עדיין לבש את מדי ההילאים האדומים הרשמיים, אבל השאיר את הכפתורים הקדמיים פתוחים, חושף את חולצת הטי פשוטה שלבש מתחת.

"סודי ביותר," הוא השיב בקריצה, מלקק קרם מקצה אגודלו.

"תעשה לי טובה," אמר ג'יימס בערמומיות. "אתה הילאי חדש. לא שולחים אתכם למשימות המסוכנות באמת."

טדי צחק. "זה לא יעבוד לך, ג'יי," הוא אמר, ללא ספק מבין את התחבולה של ג'יימס. "אני לא יכול לספר. אבל אני מבטיח לך שזה לא משהו מרגש. סתם מעקב שיגרתי."

ג'יימס התכוון להמשיך לחקור, כשדמות זוהרת בשמלת קיץ הופיעה שם וגנבה את ההצגה. וויקטואר לבשה שמלה בצבע ירקרק, כמו הפס שהסתמן בתחתית השמיים רגע לפני סיום השקיעה, ועיניה אופרו בצבע תואם. שיערה הזהוב- כסוף הארוך היה פזור על כתפיה הבהירות כפנינה, והיא הייתה גבוהה כמעט כמו ג'יימס, גם בלי עקבים. היא הייתה, ללא ספק והתנגדות, היפה ביותר מבין בנות הדודות של ג'יימס, בזכות דם הוויולות שירשה מאימה. והיא ידעה את זה.

"שלום," היא אמרה לטדי בחתוליות.

"שלום, גברתי הנאווה," הוא השיב בג'נטלמניות, שוכח מהעוגה שלו, וג'יימס ראה את הניצוץ בעניו כשראה אותה. הוא הושיט לה את זרועו. "תתלווי אלי לטיול קצר?"

היא לקחה את זרועו בלי שאלה והם התרחקו משם באופן תמים. טדי העניק לג'יימס קריצה לפני שהסב לו את גבו. כולם ידעו איזה רומן מתנהל בין השניים, למרות שנמנעו מלהביע חיבה בחברת בני המשפחה – זה תמיד גרר גל מביך של שריקות וקריאות עידוד.

ג'יימס ידע שזה אנוכי מצידו לרצות שטדי יעדיף את חברתו על פני חברתה של ויקי – אם לו הייתה הזדמנות לבלות את הערב עם בחורה כזו, הוא לא היה מהסס – אבל הוא בכל זאת חש מרירות מסוימת כשבן הסנדקות של אביו התרחק משם, פונה עם ויקי לכיוון הערוגות.

אבל הוא לא נתן לזה להטריד אותו יותר מידי. זה היה יום ההולדת השבע- עשרה שלו, אחרי הכל, ומחר הוא יחזור לשנתו האחרונה בהוגוורטס. היו יותר מידי דברים להתרגש לקראתם מכדי להרגיש מריר.

הוא מצא את פרד ורוקסן ליד שולחן הכיבוד, מתווכחים בנושא משקאות אלכוהוליים. ג'יימס עמד זמן מסוים והקשיב להם. הוויכוחים של התיאומים תמיד היו משהו ששווה לשמוע – שניהם ירשו מהוריהם לשון חדה ושנינות מושחזת.

למרות שהיו בני משפחת וויזלי מעבר לכל ספק, התיאומים היו דומים מאד לאימם, כהי עור ושיער. הפרט היחיד שירשו מאביהם, שניהל חנות תעלולים מצליחה מאד בסמטת דיאגון, היו העניים הכחולות הצוחקות והאהבה הבלתי נגמרת לתעלולים ולעשיית צרות.

"אל תעמוד שם ותעמיד פנים שאין לך עמדה בעניין," אמר לו פרד.

"אבל באמת אין לי," אמר ג'יימס, מציץ לכיוון אימו, שנראתה משועממת מאד משיחתה עם דודה פלר. "רק היום מלאו לי שבע עשרה. עד היום לא חשבתי אפילו לגעת במשקה אלכוהולי. באמת, פרד – הייתי מצפה ממך לדעת את זה."

"אני לא מאמינה שאתה עדיין מפחד מאימא שלך," אמרה רוקסן בעודה מוזגת וויסקי אש וברנדי אגסים לשש כוסות. "אתה בן שבע עשרה, קוסם בגיר, ובזמן הזה בשנה הבאה בטח תהיה בדרך לאקדמיה להילאים, אם לא תפשל בכישופומטרי. אתה תתמודד עם דברים מפחידים בהרבה מאימא שלך."

"אני חולק עליך, בת דודתי היקרה," אמר ג'יימס חלקות והרים את שתי כוסות המשקה שפרד הגיש לו. "את כנראה לא מכירה את אימא שלי אם את חושבת שהילאים מתמודדים עם דברים מפחידים יותר. איך את חושבת שאבא שלי הגיע להיות ראש הלשכה?"

"לחיי ג'יימס סיריוס פוטר," הפטיר פרד ברשמיות, מרים את שתי הכוסות. "רודף מחונן, עושה צרות, ובחיר הנשים!"

"מה שתגיד!" קראה רוקסן, ושלושתם לגמו בזריזות משתי הכוסות.

השילוב בין שני המשקאות, שהיו חריפים גם ככה, הדליקו בערה חמצמצה- מתוקה בתחתית גרונו של ג'יימס. הוא לעלע בגרונו ופלט קריאה פרועה שגרמה לכמה אנשים מסביב להסתכל בו בשעשוע או כאילו יצא מדעתו.

השלושה צחקו. תנועה משכה את עינו של ג'יימס והוא ראה את אביו עומד ליד הדלת האחורית, מסמן לו להתקרב במבט רציני.

"כבר הספקת להסתבך בצרות?" אמרה רוקסן בהתרשמות מוגזמת. "אתה באמת מחונן."

ג'יימס הניח את הכוסות בצד וצעד לכיוון אביו, עוטה במיומנות מבע תמים ומנסה לדחוק חיוך שהתחיל להתגנב לפניו בהשפעת האלכוהול. אבל במהרה התברר לו שאביו בכלל לא רוצה לנזוף בו, רק להציג אותו בפני האנשים איתם עמד ושוחח ליד הדלת.

לא כל האנשים שהוזמנו למסיבה היו בהכרח קרובי משפחה או חברים של ג'יימס. הכינוס שהוריו ערכו ביום האחרון של הקיץ בכל שנה כלל את יום הולדתו רק במקרה, אבל הוא לא התלונן; כך הוא תמיד זכה למסיבת יום הולדת גדולה.

הוא הכיר את האנשים איתם אביו שוחח, אבל לא אישית. רק מתמונות בעיתון.

אחד היה קינגסלי שקלבולט, שר הקסמים, ומכר קרוב של אביו. הוא לבש גלימה מחויטת אפורה שכלל לא תאמה את מזג האוויר החמים של אותו הערב, וחייך אל ג'יימס בלבביות ובירך אותו כשלחץ את ידו. ג'יימס כבר פגש אותו כמה פעמים – הוא תמיד חשב שהעגיל הבודד שענד על אוזנו, כמו דודו ביל, היה די מגניב.

האורחת השנייה הייתה אישה חייכנית בגילו של אביו של ג'יימס, שלבשה בגדים רשמיים מעט גבריים ואספה את שיערה החום בפקעת. אביו הציג אתה כסוזן בונז, סגנית ראש המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי בקסמים, וחברה מימי הלימודים בהוגוורטס. היא בירכה את ג'יימס וציינה בפליאה, כמו רוב האנשים, את הדמיון המדהים בינו לבין אביו.

ג'יימס לא התרגש מכך. כעת, אחרי שעבר את רוב שלבי ההתפתחות של גיל ההתבגרות, הדמיון בינו לבין אביו היה גדול מתמיד. כעת הוא לא היה רק בשיער ובתווי הפנים הכללים; הוא היה עמוק ומשמעותי הרבה יותר, כמעט כאילו היו אותו האדם בשני שלבים שונים של חיו. אביו, כמובן, היה מבוגר הרבה יותר, עם קבוצות של שיערות כסף ברעמתו השחורה, למרות שהיה רק בן ארבעים, ותלמים של קמטי ריכוז חצו את מצחו. בנוסף לזה, בניגוד לג'יימס הוא הרכיב משקפיים, ועניו היו ירוקות, בעוד שעניו של ג'יימס חומות. כמו כן, הוא היה בעל מבנה גוף צנום הרבה יותר. כבר עכשיו ג'יימס התחיל לעקוף אותו בגובה.

את האורח השלישי ג'יימס הכיר היטב, למרות שהאורח לא הכיר אותו. הוא הסתכל בו בעניים כהות, רציניות מאד, שהיו שקועות בפניו הרחבות והנשריות, ולא חייך כשלחץ את ידו, אבל ביצע מן מחווה של "נעים להכיר אותך" בראשו.

"ג'יימס, זה וויקטור קרום, נציג בולגריה במשרד הקסמים," אמר אביו של ג'יימס, והוא התפתה לומר, "אני יודע", אבל לא אמר כלום. כולם ידעו שקרום נחשב המחפש הכי טוב בעולם לפני שפרש כמה שנים קודם לכן, לטובת הפוליטיקה. הוא שימש אות ומופת לכל שחקן קווידיץ' שרצה להצטיין, כך שג'יימס הכיר את פניו היטב. אבל הוא לא תיאר לעצמו שבמציאות הוא כל כך מכוער ושפוף, ושאביו מכיר אותו באופן אישי.

דודו פרסי צץ שם פתאום, כפי שהיה צץ בעורך פלא בכל פעם שהיה באזור בכיר ממשרד הקסמים. הוא לחץ את ידיהם של כל השלושה ומייד פצח עם גברת בונז בשיחה על הפעילויות האחרונות של משרד הקסמים.

"אשמח לדבר איתך על זה בהזדמנות אחרת, פרסי," היא דחתה אותו בנימוס. "הגענו לדבר עם הארי."

"קרה משהו?" שאל אביו של ג'יימס ברצינות.

"אין צרות," הרגיעה אותו גברת בונז מייד. "זה משהו אחר. איפה אנחנו יכולים לדבר?"

אביו של ג'יימס כיוון אותם אל הבית, ללא ספק אל חדר העבודה שלו, בחוסר רצון בולט אך מנומס.

את ג'יימס זה לא ריגש. אביו היה ראש לשכת ההילאים כבר שנים רבות – הוא היה רגיל שהוא צריך לעבוד בעת אירועים משמחים. אך בעודו חוזר לכיוון המסיבה הוא הבחין באימו מסתכלת אחרי החבורה ונאנחת בתסכול מעורב בלאות.

"זה היה קרום?" דרש רון לדעת כשג'יימס חלף על פניו.

"כן. מגניב, לא?" הוא אמר.

"אדיר!" אמר הוגו, שחלק עם אביו קרעת טוגנים. "דוד הארי מכיר אותו? אבא, אולי הוא יהיה מוכן להראות לנו כמה מהלכים – ?"

"לא," אמר דוד רון ברתיעה מוזרה, נראה כאילו נתקל בדבר מה דוחה. "לא, זה לא מגניב בכלל!" ואז, להפתעתו של ג'יימס ולחרדתו של הוגו, הוא אחז בדודה הרמיוני, שחלפה על פניהם בתום, ונישק אותה בלהט מוגזם. כשהוא התנתק ממנה היא נראתה המומה.

"ולא," הוא זרק לכיוון בנו, שנרתע מהמחזה בגועל. "הוא לא יוכל להראות לנו מהלכים."

הוגו התרחק משם בבהלה למראה הסימן הראשון שהוריו עומדים להתנשק שוב.

"מה יש לך נגד קרום?" שאל ג'יימס, שבשלב זה של חיו לא ראה נשיקות כדבר מגעיל.

"קרום?" שאלה דודה הרמיוני, מביטה בבעלה בחקרנות.

"הוא פה," השיב ג'יימס במקומו. "הלך לדבר עם אבא ביחד עם שקלבולט."

"באמת?" דודה הרמיוני נראתה מסוקרנת מאד. אוזניו של דוד רון האדימו משום מה.

"פעם הוא העריץ אותו," הרמיוני הסבירה לג'יימס כבדרך אגב. "אבל הוא לא אוהב אותו מאז שהלכתי איתו לנשף חג המולד בשנה הרביעית – "

"המשכת להתכתב איתו במשך שנים אחרי זה!" קרא דוד רון להגנתו.

"מתי הוא היה בהוגוורטס?" שאל ג'יימס בסקרנות.

"הוא הגיע במסגרת טורניר הקוסמים המשולש. הוא התקיים כשהיינו בשנה הרביעית, בשנת תשעים וארבע," הסבירה הרמיוני ונראתה קצת קודרת. "אבא שלך השתתף כנציג של הוגוורטס. למעשה, הוא ניצח. אבל זה לא נגמר טוב."

ג'יימס התכוון לשאול מה הוא טורניר הקוסמים המשולש ולמה הוא לא נגמר טוב, כשקול צעק מכיוון הבית. כל הנוכחים בחצר הרימו את מבטיהם לכיוון החלון הפתוח של חדר העבודה בקומה השנייה.

"בשום פנים ואופן לא!" ג'יימס הזדעזע לגלות שהוא בקושי מזהה את קולו של אביו. הוא לא צעק לעיתים קרובות, וגם אז, מעולם לא נשמע כל כך רועם ומלא זעם. "זה מועד לפורענות! אני לא ארשה לכם – "

קולות מהוסים יותר נשמעו, כנראה מנסים להרגיע את הארי הנסער. אמו של ג'יימס הניחה בצד את בקבוק הברצפת שלה ופנתה אל הבית בצעד תקף, ממלמלת לעצמה, "על מה הם צועקים שם?..."

הרמיוני הסתכלה על רון. רון הסתכל עליה בחזרה. לרגע הוא רק בהה, ואז עניו התרחבו.

"תסלח לנו," הרמיוני מלמלה לכיוון ג'יימס והבעל ואשתו מיהרו גם הם פנימה. זה היה קצת מוזר, אבל ג'יימס היה רגיל שלפעמים זה נראה כאילו אביו מסוגל לתקשר עם דודה הרמיוני ודוד רון באמצעות טלפתיה.

הערב הסתיים אחרי זמן קצר. ג'יימס, למרות ששתה לא מעט, חש שהוא מסוגל להמשיך לחגוג עוד כמה שעות. אבל במקום הוא נאלץ לנצל את האפשרות החדשה שלו להשתמש בקסם מחוץ לבית הספר כדי לעזור לאימו עם הניקיונות.

אביו לא יצא מחדר העבודה מאז שהלך לשם לשוחח עם הבכירים, נשאר שם הרבה אחרי שהתנצלו בפני בעלת הבית על המהומה ועזבו. רק אחרי שאחרון האורחים עזב הוא ירד והתחיל לעזור עם הניקיונות בשתיקה מוזרה. אשתו הביטה בו בדאגה.

כשסיימו לנקות השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. ג'יימס, שבקושי התחיל לארוז, עשה את דרכו אל חדרו כשאביו תפס אותו על המדרגות.

"בוא נדבר. בחדר העבודה שלי," הוא אמר, וג'יימס לא העז להגיד שהוא עוד לא ארז, לכן הלך בעקבותיו.

חדר העבודה של אביו של ג'יימס היה הדבר הקרוב ביותר למקום קדוש בבית משפחת פוטר. מאז ומתמיד ג'יימס אהב לכופף את החוקים, אבל הידיעה שאסור לו בתכלית האיסור לחטט בחדר העבודה של אביו הייתה טבועה בו היטב עוד מלפני שזכר את עצמו.

הפעם החידה בה העז להיכנס פנימה ללא רשות הייתה לפני שנתו הראשונה, תחת השפעתם של פרד ורוקסן, ששמעו מאביהם שהארי שומר אצלו מפה מכושפת של הוגוורטס שמראה את כל המעברים הסודיים ואת מקימומם הנוכחי של כל הנמצאים בה; כלי שימושי מאד עבור עושי צרות. הוא הצליח לגנוב אותה בהצלחה, אבל מהר מאד אביו שם לב שהפריט נעלם. רק תחת שכנוע כבד מאד מצד אביהם של התיאומים אביו של ג'יימס הרשה להם לשמור את המפה, אבל זה לא אמר שהוא לא נענש על כך בחומרה רבה.

חדר העבודה היה כמעט כמו מבצר, במונחי כישוף. רונות שהוזמנו ממקצוענים, כשפי הסתרה והגנה ואפילו כשפי תקיפה הוטלו סביב כל החדר, הופכים אותו לבלתי חדיר עבור מי שלא היה אמור להתקרב אליו. ג'יימס ואחיו לא היו צריכים לשאול מדוע; אביהם בוודאי החזיק שם מסמכים סודיים מאד של הלשכה.

אבל תמיד היה מישהו שהצליח לעקוף אפילו את האיסורים הכי חמורים של הארי פוטר. זה היה, מי אם לא, אחיו בן הארבע- עשרה של ג'יימס, אלבוס. הוא עמד ליד אחת מכונניות הספרים ועיין בספר זה או אחר לאור מנורת השולחן כששני הגברים האחרים למשפחת פוטר נכנסו. הוא סגר את הספר בקלילות וחייך אליהם. אף אחד לא היה אמור להיכנס לחדר ללא רשות, אבל הוא התנהג כאילו הוא לא מכיר את החוק הזה.

"השאלתי את 'ההיסטוריה של מילות הלחש בכישוף'. אני מחזיר אותו עכשיו." הוא החזיר את הספר למקומו בטבעיות.

"אני צריך לדבר עם ג'יימס עכשיו. נוכל לקבל פרטיות?"

"בטח," אמר אלבוס בחביבות כל כך מזויפת שג'יימס לא הבין איך אבא שלהם לא מצליח לראות מבעד לתחפושת הגרועה שלו. הוא היה זאב בתחפושת של כבשה – או יותר נכון, נחש בתחפושת של אריה.

אביו פרע את שיערו בחיבה כשחלף על פניו בדרך החוצה. כן, אלבוס הפליא להעמיד פני שה בפני אבא שלהם כשזה עזר לו להשיג את מה שהוא רוצה. לפעמים ג'יימס סבר שהוא מרעיל אותו איך שהוא כדי לגרום לו להאמין שהוא הבן האהוב עליו – זה היה משהו שמתאים לתלמיד סלית'רין לעשות.

הוא חייך אל ג'יימס בדרך החוצה. ג'יימס שנא כשהוא מחייך אליו, או בכלל, מסתכל עליו – המבט בעניים שלו עשה לו צמרמורת לפעמים. לא משנה מה כולם אמרו, הוא היה ילד מוזר, ולא רק בגלל שקבוצת שיערות כסופות הופיעו בשיערו הערמוני הכהה לפני גיל שלוש- עשרה.

אלבוס סגר את הדלת אחריו, וג'יימס נותר לבד עם אביו. הם התיישבו על הכורסא שמול האח בשתיקה, וג'יימס חשד וחשש שאביו מתכוון לנהל איתו איזו שיחת בגרות מביכה.

כדי להימנע מכך, הוא שאל, "לא ידעתי שאתה מכיר את קרום. זה מגניב."

"כן," אמר אביו, אבל לא נראה שהוא חש ככה. לפעמים הוא נטה לשקוע למצבי רוח קודרים ורציניים – זה פשוט היה חלק מהאופי שלו – אבל בדרך כלל הוא הקפיד להתנער מהם לפני שדיבר עם ילדיו. אבל הפעם זה לא היה ככה – הוא עטה הבעה חמורה מאד, שגרמה לו להיראות מבוגר מאד.

"מה הם אמרו לך שהתרגזת ככה?" ג'יימס שאל.

"הייתי מספר לך, אבל אין טעם. אתה תגלה מחר בכל מקרה," השיב אביו, נראה מיואש משהו. הוא הסיר את משקפיו, עיסה את פניו, והשיב אותן למקומן. אז הוא חייך. "בכל אופן, לא על זה רציתי לדבר איתך. אתה בן שבע- עשרה היום, ואני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת. חיכיתי הרבה זמן ליום הזה," הוא הודה, כמעט בהתרגשות, וניגש אל תיבה מסתורית עשויה שלושה סוגים שונים של עץ ונעולה בשבעה מנעולים שעמדה בפינת החדר מאז ומתמיד.

ג'יימס מתח את צווארו, אבל עדיין לא הצליח לראות כיצד אביו פתח את כל שבעת המנעולים בזריזות. כשהוא הזדקף הוא אחז ב... מפל של מים כסופים?

לא, לא ייתכן שאלה היו מים. זה היה מוצק מידי בשביל להיות מים. רק כשאביו של ג'יימס פרש אותה לנגד עניו, ג'יימס הבין שזו גלימה. אבל לא סתם גלימה; מרקמה היה חלק כמו מים לאור הירח, ובתוכה נעו מערבולות שלוות של צבעים עמוקים, ירוק כהה, סגול, ארגמן ואינדיגו, שלא שקטו לרגע, כך שמרחוק נראו כמו גלים אפורים חסרי צבע. ג'יימס מעולם לא ראה משהו כזה.

"אתה יודע מה זה?" אבא שלו שאל אותו, כמעט בקונדסיות.

ג'יימס רכן ונגע בבד. הוא היה קריר וחלק כמו זכוכית ובו בזמן רך, בדיוק כפי שציפה שיהיה.

"זו... גלימה..."

"אבל לא סתם גלימה. זאת גלימת העלמות."

ג'יימס בהה באביו. "אתה רציני?"

אביו עטף אותו בגלימה וכיסה את ראשו בברדס. כשג'יימס הסתכל על ידיו הוא מצא את עצמו מביט בשטיח. גופו נעלם בלי זכר.

"לא, אני מתכוון – אתה רציני שאתה נותן לי את זה?"

אבא שלו גיחך והתיישב, מאפשר לג'יימס לבחון את היעלמותו המוחלטת. "אני בהחלט מודע לכל הצרות שאתה יכול לעולל עם הגלימה הזו. בהתחלה חשבתי לתת לך אותה רק כשתסיים את הלימודים, אבל אז הבנתי שזה יהיה זלזול בבגרות שלך. מעכשיו אתה קוסם לכל דבר, ג'יימס, ואני בטוח שתתנהג בהתאם. חוץ מזה ש... אני רוצה שתקבל את הגלימה הזו לא רק בגלל שהיא ירושה משפחתית." הוא הרצין. "הייתי מאד רוצה שיהיו לי עוד שתי גלימות היעלמות לתת גם לאחיך ולאחותך, אבל אני חושב שכרגע, אתה תזדקק לה יותר מהם."

"למה?" שאל ג'יימס, שהרצינות של אביו עוררה בו אי נוחות.

אביו חייך, חיוך עצוב מאד. "היא תגן עליך. אני יכול להעיד שהיא הצילה את חיי יותר פעמים משאני יכול לספור. ואם אני מכיר אותך – ואני בהחלט מכיר אותך, ג'יימס – אתה תזדקק להגנה הזו השנה."

"אבל למה?" ג'יימס הסיר את הגלימה כדי לתת באביו מבט חוקר.

"חבל לי להרוס לך. אתה תגלה מחר." אביו קם, לחץ את ידו, ואז חיבק אותו. ג'יימס לא זכר מתי בפעם האחרונה הרשה לאביו לחבק אותו. הוא הזדעזע לגלות כמה הוא עבר אותו בגובה.

"יום הולדת שמח, ג'יימי. אתה כבר לא ילד."

		הפרק הבא