The games begin

שם: The games begin.

שם הכותב: מאיה (The Hate).

דירוג: PG-13 על אלימות (משחקי הרעב, אלא מה?) אם הדירוג יעלה, אודיע על כך.

שיפ: מעדיפה שלא לציין.

ז'אנר: הרפתקנית, אך קיים בה דגש על הרגש.

פאנדום: משחקי הרעב.

ויתור זכויות לסוזן קולינס, הכותבת המופלאה של משחקי הרעב על הרקע. העלילה והדמויות הראשיות שייכות לי.

ובקשר לפרק הזה?

הערה 1: הפרק בכוונה מעורפל. אני מניחה שתבינו כשתקראו.

הערה 2: תהנו. ותגיבו XD


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


פרק ראשון





"אין לנו זמן! השריפה מתפשטת!"

הרגשתי ביד המושכת אותי אל מחוץ לטווח הסכנה. חושיי התערפלו משאיפת העשן הסמיך, ריאותיי צרבו מפיח וראשי הסתחרר. גיששתי סביבי באין אונים בחיפוש אחר אוויר צלול ונקי, כיכולה לתפוס אותו. עפעפיי נעצמו כשאיום האש הוסר: עכשיו אוכל לישון, העשן לא יעקוב אחריי לשם. אהיה מוגנת...

"שלא תעזי!" מי זה? לא אימי או אבי, אותם השארתי בבית והתרחקתי מדיי כשהכל החל. גם לא חבריי המעטים שצברתי לאורך השנים; הם לא ירוצו אחריי אל תוך הלהבות, קשרינו לא הדוקים עד כדי כך. במחוז כלל אין אנשים שאוהבים אותי. "אם תרדמי עכשיו לא תקומי לעד!"

התנשפתי. האוויר היטהר מעט ככל שהתרחקנו אך עדיין שפע מעשן. פרץ שיעול תקף אותי וטלטל את כל גופי. פי נפתח כדי לצרוח, אך נפלטה ממנו בסך הכל אנקה קלה.

"עוד קצת, עוד קצת." מלמלה הדמות המסתורית שלי בעודה גוררת אותי אחריה. רגליי כשלו בעקבותיה. נקודות שחורות ריצדו מול עיניי בעוד זעקות מפוחדות נשמעו משני צדדיי. לא עצרנו. הדמות לא גילתה כלפיי שמץ של חיבה: היא התנהגה באגרסיביות ונוקשות בעודה מושכת אותי הלאה. הייתי אמורה להודות לה במצבי, אך משום מה לא רחשתי כלפיה חיבה. בכל זאת, אם היא הייתה קופצת במטרה להציל אותי מתוך מחוייבות רגשית כלשהי היו רואים זאת במעשיה. אך היא הייתה כמעט רובוטית. בעקבות מחשבה זו צפה ועלתה בראשי תהייה חלושה: מעניין כיצד היא נושמת.


נשכתי את שפתי בחשש. עיניי החלו להיעצם בניגוד לרצוני ושקעתי בעולם החלומות המסוייטים שהכרתי כל כך מקרוב. למרות שלא שמתי לב לכך, בשלב מסויים הכל פסק. לאחר כמספר סיוטים שלא הצלחתי להתעורר מהם כמו תמיד, הרגשתי כמי שנחה עליה שנתה ונרדמתי, רגועה.

~*~

הו. אוויר צח, צח מדיי. השינוי המהיר מהעשן הסמיך לאוויר הצח הפתיע אותי כל כך עד שבנשימה הראשונה כמעט ואיבדתי את ההכרה מחדש.

שכבתי על מיטה מאורכת. מהחלון צפיתי בעננים החולפים במהירות מסחררת, כמעט מלאכותית. לצידי ניצב מתקן עירוי, שהזרים חומרים לזרועי. לפי התחושה הנעימה שפשטה בי ניחשתי שלחומר הכניסו מעט מורפליום. שעון קובע על הקיר, מציג שעה.

היכן אני נמצאת? ואיך בכלל הצליחו להשיג מורפליום כדי להקל על כאביי? הרי מורפליום הוא מצרך יקר מאוד. לרוב יש אותו אך ורק בקפיטול, או אצל העשירים.

התחושה החלה לחזור לגופי, מעומעמת מהסם. התחלתי לחוש קודם כל את גבי הצורב למרות שניחשתי שמצבו היה גרוע יותר קודם: לפי השעון - שאין לדעת אם מדוייק - חלפו לפחות שתיים עשרה שעות מאז שהשריפה החלה. זכרונות השריפה הכו בי פתאום במלוא עוצמתם. היכן הוריי ואחיי? הם בסדר עכשיו? השריפה הרגה אותם?

דחקתי את המחשבה, הדמעות עומדות בעיניי. שפתיי שהתייבשו והיו סדוקות לגמרי שילחו גלים של כאב בכלי גופי כשניסיתי להניע אותן מעט, וכשניסיתי ללחך אותן בלשוני גיליתי שגם פי יבש לגמרי מרוק. הברה אקראית וחלושה נפלטה מגרוני.

כמו כתגובה לקולי, מלבן מהקיר נע על צירו ואישה כחולת שיער וסגולת עור צעדה אל תוך החדר. הבטתי בה, שוררת עדיין בקהות חושים. מהיכון היא מוכרת לי? אה, מהקפיטול. כמובן. כולם שם נראים כך. מוזרים, ססגוניים, צבעוניים מדיי. משום מה חלף בי רטט של כעס כשזיהיתי אותה, אך הוא התעמעם מהמורפליום כך שהיא לא הבחינה בו. מדוע אני כועסת עליה? אך אז נזכרתי. אש המרד עדיין ניכרה בי. אכן הייתי אחת מהמשפיעים על המרד: עודדתי את כיבוש הקפיטול, והשנאה בערה בי אפילו יותר כשהשריפה החלה. אז מדוע אני נמצאת בקפיטול? בטח הם רוצים לענות אותי ולהוציא מני מידע, הרי אני מכירה כמה מן המנהיגים החשובים שהלקיחו את המרד. אבל זה לא מסביר את העובדה שהשקיעו בי מורפליום במשך כבר יותר משתיים עשרה שעות, דבר יקר לכל הדיעות. בנוסף, הטשטוש הזה מונע ממני להתרכז בדברים. הם לא יפחדו שאשכח את השמות?

אבל זה לא הגיונית שהם יתפסו אותי. הכל התנהל בסודיות, פרט לתקלה המכונפת הקטנה. מי כבר ידע שאני משפיעה על המרד?

תמיד קיימות סיבות אחרות, ניסיתי לשכנע את עצמי. אבל לא הבנתי מדוע. מדוע יקחו אותי מתוך הלהבות הישר אל הקפיטול? מה מיוחד בי, אם לא השתתפתי במרד? לא היה לי מעמד גבוה או ראוי ליחס - היו הרבה נוספים שמעמדם היה זהה ואף גבוה משלי.

היה. מעמדם היה. זה אומר שהם כבר לא חיים, שאני מתייחסת אליהם כאל מתים?

מעט נוזל זלג על שפתיי ובמורד סנטרי עד שהבחנתי באישה מהקפיטול הרוכנת מעליי, מזליפה טיפות מהנוזל מכוס שקופה שאחזה בידה; הכוס הייתה מלאה בנוזל השקוף. ככל הנראה נראתי כמו המטופלים בבית החולים שנלחמים על חייהם ועל כל טיפת עזרה אפשרית, חשבתי לעצמי בעוגם. פעם, כשהייתי צעירה מעט יותר, התנדבתי בבית החולים המחוזי. הבטתי בחולים המתחננים שיחזיקו בידם או יבטיחו להם שהכל יהיו בסדר ותהיתי למה הם עושים את הדבר, מדוע הם משפילים עצמם כל כך על מנת לקבל הבטחה או מגע, שלא באמת יחוללו שינוי כלשהו במצבם. ניתן להגיד שמעט גינאתי את הדבר. באותו הרגע הבנתי מה הם חשו כשאחזו באחיזת ברזל יד של עובר אורח, או נעצו מבט מתחנן ברופאה שלבשה חלוק לבן גדול. הרגשתי חסרת אונים בדיוק כמותם כשאצבעות ידי ננעלו על יד האישה מהקפיטול. לא היה לי אכפת באותו הרגע מהיכן היא, רק שהיא עוזרת לי.

"היית ממש צמאה," חייכה האישה מהקפיטול בידידותיות, "את זקוקה לכוס נוספת? למרות שזו הייתה ממש גדולה."

כושר הדיבור חזר אליי, ומצאתי את עצמי שואלת רק שאלה אחת, מפוחדת מהמצב שאליו נקלעתי. "מה זה?"

"מים," ענתה האישה בבלבול, "מה חשבת שזה?"

לא התכוונתי לחשוף את דעותיי על הקפיטול. את החשש שאולי יכניסו אותי לתא עינויים ויזריקו לי רעלים עד שאגלה להם את כל אשר אני יודעת. את העובדה שאם הקפיטול הביא אותי הנה, ככל הנראה יש לו כוונות רעות. כל אלה הם סודות, סודות שלא כדאי לפלוט כל כך מהר.

"תרופות," עניתי, "פשוט היה לזה... טעם מוזר."

		הפרק הבא