דרך המרקע

וויתור זכויות לג`.ק.רולינג ולאואן קולפר.

~*~

"הרמיוני!"
"הו, מה אתה רוצה, הארי? אתה לא שם לב שאני צופה כרגע בשידורי המוגלגים?" קראה הרמיוני, נאנחת, וקמה מהספה שבביתה. רון התעקש לפגוש את הוריה לפני כחודש, ולבסוף - לאחר וויכוחים רבים - היא הסכימה לתחנוניו. הארי, שעדיין לא ממש הבין מה הוא רוצה לעשות לאחר הוגוורטס, נגרר אחריהם אל ביתה המוגלגי של הרמיוני.
"מצטער, אבל ממש משעמם כאן. אי אפשר לשחק קווידיץ` או משהו דומה -" הוא נראה כמו ילד קטן שלקחו לו את הכדור שלו, חשבה הרמיוני בחיוך קטן, אבל אז הבינה את דבריו יותר לעומק.
"אנחנו בשכונה מוגלגית, הארי! בניינים מימין ושמאל, אין לך אפילו מגרש מתאים! ואם מתחשק לך להיכנס למאסר עולם באזקבאן כי הארת את עיניהם של כמה עשרות מוגלגים בנוגע לקסם השורר תחת אפם..." ענתה, בהתחלה בהיסטריה ואז בקול מתון יותר.
"אוף, הרמיוני. את תמיד הורסת כל סיכוי לכיף?" רטן הארי בזעף, ואז הוסיף בתהייה: "אז מה ההורים שלך עושים כדי לא להשתעמם?"
"צופים בטלוויזיה," הסבירה הרמיוני בטון שידעה שהארי שנא במיוחד - טון הסברה איטית לילד קטן. "יש פה סרטים ממש טובים... הנה, מתחיל סרט אחד עכשיו. בוא, שב." היא טפחה על מקום אקראי בספה לצידה, והארי התיישב לידה, מרותק למסך.
"ארטמיס פאול". המילים הופיעו על המרקע באותיות גדולות. הרמיוני חייכה חיוך רחב, "לא ראיתי את הסרט הזה!" חיוכה גדל.
"רגע... זה קסום?" שאל הארי בבהלה בעודו מצביע על הטלוויזיה, "כלומר, יש למוגלגים את הכוחות, או שאת -"
"לא נגעתי בטלוויזיה של ההורים שלי." חתמה הרמיוני את הנושא. "תתפלא, אבל גם למוגלגים יש כמה פטנטים בשרוול. לא גדלת אצל מוגלגים?"
"פטנטים בשרוול? מה זה אומר?" רון בדיוק נכנס לחדר, תולה מבטו במסך הטלוויזיה. "ומה אתם עושים?"
הרמיוני צחקה, "להארי משעמם."
"ברצינות, חבר? יצאת ממש תינוק. אבל לא נורא," - הוא התרווח על הספה - "עכשיו נוכל לצפות בסרט כולו ביחד." הרמיוני חשדה ברון, משום מה. הוא רומז שקיימת מערכת יחסים בינה לבין הארי? כיצד הוא החליט שזה קיים? היא שלחה אליו מבט מצמית, וחזרה להתמקד בסרט. "יופי," נאנחה, "עכשיו בגללך פספסנו את כל השיחה שלו עם השותף שלו."
"מי הוא בכלל?" שאל הארי בתהייה.
"אני מניחה שתכף נגלה," משכה הרמיוני בכתפיה, "אבל הוא לא נראה אחד מהטובים."
הם המשיכו לצפות בסרט בשתיקה. הנער מציג עצמו כארטמיס פאול. יצור מוזר מסכים לספר לו את כל אשר הוא יודע. העוזר שלו שומר מאחור. ארטמיס מביא לה רעל ונוגדן.
"איזה סרט טוב," אמר רון בהתמרמרות, "הוא אפילו יותר קטן מאיתנו והוא כבר הולך מרצונו להילחם ב... זה?"
"אל תשכח, זו פנטזיה," גלגלה הרמיוני את עיניה, "אנשים רוצים כסף אז הם כותבים על דברים בלתי אפשריים שקורים."
"בדיוק כמו על עולם הקוסמים," העיר הארי ברצינות, משום מה. אך הרמיוני הבינה אותו. שניהם גדלו בבתים מוגלגים.
הם המשיכו לצפות. הם חטפו פיה, או יותר נכון, את סרן הולי שורט.
"הו, הנה הטובה בסיפור!" קרא רון בסיפוק, "תכסחי אותו, הולי! תכסחי אותו!"
"אתה בבית של ההורים שלי ומנסה להרשים אותם, אז..."
"אופס. סליחה."
הסרט המשיך. ארטמיס דרש כופר - "חוצפן," קרא רון - ועמדו להטיל את פצצת הלפריקונים על ביתו. בשלב זה מאלץ` דיגאמס נכנס לתמונה והרמיוני עצמה את עיניה, מבקשת מרון להגיד לה מתי התהליך המגעיל הזה יגמר.
רק כשרון אמר, "נגמר, הרמי." היא הסכימה לפקוח עיניה, וצפתה בבאטלר נלחם בטרול. הם מלמלו לכיוונו מילות הערכה, למרות שככל הנראה הוא לא ישמע. עד שלפתע - "למה אתם צופים ולא עושים כלום? או בורחים? בכל זאת, זה טרול!"
"הו, פנייה אל הצופים. נדוש כל כך." נאנחה הרמיוני בשקט.
"פנייה אל הצופים? זה באמת נכון! אתם צופים ולא עושים כלום! אבל בעצם, מה תוכלו לעשות?" והוא יילל בכאב.
"הוא... פנה אלינו?" שאל הארי באי אמון. הרמיוני הנהנה לאיטה, ורון קרא: "מגניב! נו, בואו! קללת `שתק` אחת והוא מחוץ לסיפור!"
"ברצינות?" נאנח הארי, "זה רק צירוף מקרים."
"אני לא אופתע אם זה אותו הטרול שנלחמנו מולו בשנה השנייה." המשיך רון במסע השכנועים שלו.
"באמת?" זיק נקמתי עלה בעיניו של הארי, "אז בואו..."
"הו, נו, אל תהיו רכרוכיים..." נאנחה הרמיוני, אך רון כבר שאל, "איך מגיעים אליך?"
"אתם כאן מולי. תקפצו קדימה!"
"קדימה? אל תוך הטלוויזיה? כמו באגדות?" התרגש הארי.
"הו, לא. אלו ממש שטויות."
"אני מבטיח לך שלא, הרמי. זה בטח כמו בסמטאת דיאגון! צמד קוסמים חצופים מזמינים את הצופים פנימה!" רון קרא, ומבלי לשאול דבר, קפץ. הוא נבלע במרקע, ונראה שוב כעבור שניות, שולף את שרביטו לעיני המשרת המופתע.
הארי קפץ מיד אחריו והרמיוני, מפאת חוסר הנוחות בלבד, קפצה שלישית.
"זה אמיתי?" לחשה. המקום נראה בדיוק כמו בסרט. לא היו בימאים, לא היו מצלמות. אבל היה טרול.
"תתרחקו!" צעקה, שולפת את שרביטה ומקללת: "פטריפיקוס טוטאלוס!"
פספוס. הארי גיחך. "מצויינת, הרמ`. כל המדינה ראתה את זה עכשיו."
"שתק!" הוא קרא, אך פספס גם. "מה אמרת?"
"בואו נתקע לו את השרביט באף!" קרא רון בעליצות, "זה בטח יעבוד!"
"השרביט שלי התלכלך בפעם הקודמת!" קרא הארי, "עכשיו תורך."
"הו באמת?" קרא באטלר המשרת. "נראה שבכל זאת הכל מוטל עליי." הוא קפץ על החיה, והחל לנסות להיאחז עליה. לפתע נגע בנקודה מסויימת בערפה, מרוכז. היא הפסיקה לנוע. "עצבים הם דבר מעולה," חייך לעצמו, "תפסתי במקום הנכון!" קרא בסיפוק.
"מצויין!" קראה הרמיוני וקיללה את החיה בקללת "שתק" וב- "פטריפיקוס טוטאלוס." "אתה יכול לעזוב עכשיו."
"למה?"
"כי היא לא תזוז יותר עד שאוריד ממנה את הכישוף."
"ממש. זה לא יכול להיות." אך הוא הוריד ידיו מצוואר החיה. ולהפתעתו, היא נותרה דוממת.
"מה קורה כאן?" ילד בן שתיים עשרה התפרץ אל החדר. "אתם מצבא הלפריקונים? איך נכנסתם הנה?"
"דרך המרקע," אמר רון ברצינות.
"מבדח," אמר הנער ארטמיס פאול, "צאו מכאן."
"היי, היי," צחק באטלר, "בזכותם הטרול נראה ככה." והוא הצביע לכיוון הטרול השרוע על הריצפה.
"ברצינות?" הביט בהם ארטמיס, "אז אני מניח שאצטרך להזמין אתכם פנימה." והוא הזעיף את פניו.
"איזה כיף!" קראה הרמיוני בחיוך ציני, "אנחנו באים להתארח אצל משוגע שלא רוצה שנתארח אצלו!"
"מה משוגע?" קרא ארטמיס בענייניות, "היה עדיף שתקראו לי גאון."
"האייקיו של ארטמיס גבוה יותר מכל אייקיו, כאן באירלנד!" נידב באטלר מידע.
"אנחנו יודעים," נאנח רון, "וזה היה החלק הכי משעמם בסרט. כבר חשבתי ששהתחיל המתח, עד שראיתי את הפרצוף שלך והבנתי עם איזה סרט נתקעתי. אבל הרמיוני לא נתנה לי ללכת."
"הרמיוני," חייך ארטמיס בזחיחות, "שם... לא, לא אהבתי."
"ואני אסתמך על הדיעה שלך?" שאלה אותו הרמיוני באנחה.
"כי אני נתתי חוות מדעת על שמות לאלפי אימהות דרך שם אנונימי?" הציע ארטמיס.
"מאוד לא מצחיק." אמרה הרמיוני בכעס, "אתה בסך הכל שחקן גרוע בסרט גרוע."
"אנחנו לא בסרט!" קרא באטלר ביללה.
"ואתה מבין," אמר רון בציניות.
"לכבול אותם, אדוני?"
"אתה מתייחס לילד הזה כאל אדון?" הופתע הארי, "שנה והוא כבר יהפוך לוולדמ..."
"הם לא יודעים עליו!" היסתה אותו הרמיוני, "ועדיף שלא ידעו."
הארי הנהן.
"מה אני לא יודע?" שאל ארטמיס בחשדנות.
"איזה משוגע אתה?" הציע רון.
"להרוג אותו?" שאל באטלר.
"חכה." נאנח ארטמיס, "אני רוצה לשוחח קודם עם הנערה, היא נראית השפוייה ביותר כאן."
"תודה על המחמאה," מלמל רון.
"בואי איתי." ארטמיס התעלם מרון, מוביל את הרמיוני בסבך המסדרונות שבאחוזת משפחתו. "את לא תאמיני כיצד החדר שלי מאובזר," הוא אמר בטון שהרמיוני יכלה לפרש רק כהתלהבות. היא הניחה שארטמיס מעולם לא הוביל נערה אל חדרו, והדבר עורר בו... רגשות שניסה להדחיק? בכל זאת, הוא התחיל את גיל שתיים עשרה עתה.
כשהם נכנסו לחדרו, הרמיוני הופתעה ממגוון המכשירים והגאדג`טים שמילאו אותו. מסכים דקיקים התלויים על כל קיר, מצלמות ששידרו כל הזמן את אשר קורה בכל חדר בבית. ארטמיס התיישב בקלילות אל מול כיסא קטן ונוח, שהרמיוני הייתה כמעט בטוחה שהפרווה בה כוסה הייתה לא חוקית. אך היא שתקה.
"יש לי הרבה זמן," ציין פאול, "ואני מניח שאם את יודעת מי אני, את גם יודעת שככל שאני משקיע בך זמן, אני דוחה את המשא ומתן על סרן הולי שורט."
"אה, כן. תשחרר אותה." ענתה הרמיוני, שלאורך כל הסרט צידדה בפיות, "אני תוהה עד כמה ההסגר מיטיב עימה."
"אוה," ארטמיס התעלם מדבריה, "אני מניח שסוף סוף פגשתי מישהי שהאייקיו שלה מתקרב לשלי."
"תודה על ההערכה," מלמלה הרמיוני בכעס, "אבל לפחות אני, לא עוברת על החוקים."
"לא עוברת על החוקים," אמר ארטמיס ביומרניות, "מצויין, כי זה מביא אותנו לנושא שחשקה נפשי לשוחח עליו. כיצד פרצתם לבית שלי." הוא אמר את הדברים כעובדה, ולא כשאלה.
"לא פרצנו לבית שלך." אמרה הרמיוני בשקט.
"ואני חשבתי שאת חכמה..."
"אני חכמה. או לפחות כך אומרים המורים בבית הספר שאני לומדת בו - הם אומרים שאני התלמידה החכמה ביותר שלהם שם זה כל שנות לימודיהם."
"מצויין. אז אם יש בך עוד טיפת שכל, בואי וספרי לי כיצד הגעת הנה, וכיצד - לכל הרוחות - פרצת לבית שלי." הוא אמר בערמומיות.
"אין קשר בין שני הדברים שציינת," העירה הרמיוני, "אך אוכל לספר לך. אנחנו צפינו לתומינו בסרט `ארטמיס פאול`. ואז הגיעה הסצנה עם הטרול - מרלין, למה? - ומשרת ההוא שלך קרא לנו. ואז רון קפץ, מעשה דבילי לעצמו."
"אני רוצה להבין כמה דברים, ובואי נעשה זאת במסודר." פתח ארטמיס, "קודם כל, מי הוא מרלין? לאחר מכן, את באמת חושמת שאאמין לשטויות הללו? בלתי אפשרי לקפוץ דרך מרקע אל תוך סרט..."
"והפיה אמיתית," אמרה הרמיוני בציניות, לא חופשת בפני ארטמיס את היותה קוסמת, ואת שליטתה בתחום. מוגלגית, זה מה שאת עכשיו, חשבה.
"בואי תראי אותה, אם את מתעקשת," אמר ארטמיס בזחיחות, מושך אותה אחריו. אך היא תפסה בידו.
"ראיתי אותה כבר. ואני רוצה שתסביר לי למה אתה עושה את כל מה שאתה עושה."
"אני עושה את זה כי ככה אני צריך לעשות, בסדר?" קרא ארטמיס בקוצר רוח, "וזה לא עניינך, כנערה שמכירה אותי פחות מחמש דקות. כיצד אני אמור לסמוך עלייך?"
היא הביטה בעיני הנער. עמוקות, כהות ושחורות. משהו מוזר נגלה לה בהן; היא לא הצליחה לשים עליו את האצבע. "מה אתה רוצה?" קראה לפתע.
"מה." הוא הביט בה, סוקר את פניה ואת זוויות פיה כשדיברה, אפילו לא טורח לסיים את המילה בשאלה. ולפתע הוא הרגיש יצרים קדומים מתעוררים בו.
הוא נשען מעט לכיוון הרמיוני.
"ראיתי את זה בעיניים של אנשים נוספים. אתה מנסה להפעיל עליי כי -"
יש האומרים כי הרמיוני קטעה עצמה כי הבינה שאסור לה לשתף את הנער בעובדה שהיא קוסמת. יש הטוענים כי הרמיוני הבינה מה פירוש המבט הזה והיכן ראתה אותו. אך הפירוש הסביר ביותר הוא כי ארטמיס קטע אותה בנשיקה.
נשיקה? הרמיוני, שהספיקה להתנשק כבר עם כמה וכמה אנשים בחייה, ידעה שמה שארטמיס עשה לא היה ממש נשיקה. זו הייתה יותר הצמדת שפתיים לשפתיים; ללא עומק ממשי, אלא יותר כמו נשיקה של בני זוג שנשואים יותר מחמש עשרה שנה - אין להט בנשיקותיהם.
אך הרמיוני עדיין נותרה מבולבלת. "מה זה היה?" שאלה לבסוף.
"רציתי לבדוק איך זה מרגיש," נאנח ארטמיס, "מעולם לא... נישקתי מישהי." ולפתע לחייו נצבעו אדום.
"אז..." המבוכה הציפה אותם והם שתקו למשך מספר דקות, "אני יכולה ללכת?"
"עדיין לא."
הרמיוני המופתעת מצאה עצמה מתנשקת עם הנער שנית. הנשיקה עדיין הייתה זהה לנשיקה הקודמת, אך היא נמשכה דקות ארוכות. כשהתנתקו, מלמל ארטמיס: "תודה."
"אין על מה," היא משכה בכתפיה, סוקרת אותו. "אבל אתה יודע שאנחנו לא יכולים להיות ביחד - אני מתכוונת להתחתן עם רון."
"רון ההוא?" שאל ארטמיס בתהייה, "ה..."
"אחד שאני אוהבת," קטעה אותו הרמיוני, "למרות שאני לא בטוחה לגבי רגשותי כלפיך."
"אני... מניח," הוא אמר, החיוך הזחוח שב לפניו, "אבל עכשיו אתם עוד לא נשואים, נכון?"
היא הנהנה, ספק לארטמיס, ספק לעצמה.
"מצויין."
החקירה המדוברת הוזנחה. והולי שורט? בזמן שהבחילה מציפה אותה לנוכח המחזה שראתה דרך עינית הדלת שמאחורי החדר ששכנה בו, היא הבינה שתישאר כלואה עוד זמן רב.