המסע המכושף

'מה זה המקום הזה? ואיך בכלל הגעתי לכאן?' שאלות אלו ורבות נוספות עלו בראשה של אלמוג.

והשאלה הכי חשבה היא – כמובן – לאן צריך ללכת?

מכיוון שלא היה לה רעיון יותר טוב, היא החליטה ללכת לאן שרגליה ישאו אותה.

לפתע נחרדה אלמוג למשמע קול צעדים. היו אלה צעדים קטנים, ואלמוג חשבה, או אולי ידעה, שצעדים אלו היו גם מפוחדים ומהוססים.

אך לפני שהספיקה לבדוק את העניין, שמעה קול שונה: קול חיכוך כנפיים והתנשפות. כשרעשים אלו כבר היו מאוד חזקים, האדמה החלה לרעוד.

אלמוג מיהרה להסתתר מאחורי שורת עצים בעלי גזעים עבים, ואז, תוך כדי רעידת האדמה, תוך כדי קולות המעוף, שמעה שוב את פסיעות הרגליים המהוססות. והפעם הן נשמעו ממש לידה.

אך לא היה זמן להרהר, כי נראתה חיה אדירה מעופפת בשמיים. דרקון?

אלמוג רצה כדי להמלט ממסלול הנחיתה של הדרקון, ופתאום נתקלה במישהו, ב... היתכן? דיאנה עמדה שם, חיוורת ומפוחדת.

"דיאנה!" קראה אלמוג בשמחה ושתיהן התחבקו.

"אלמוג! איך... איך את כאן?" שאלה דיאנה, שצבע לחייה החל לחזור אליה.

אלמוג סיפרה לה. "ואז עצמתי עיניים, וכשפקחתי אותן, הייתי כאן!" סיימה.

"איזה מוזר..." אמרה דיאנה, "לי קרה דבר דומה. גם אלַי – כמו שסיפרתי לך – מתגלים סבי וסבתי שנפטרו. והיום הם באו, נתנו לי את זה..." היא הראתה לאלמוג עיגול שקוף עם מסגרת זהב, "ואמרו לי ללכת למכולת של ששון, זאת שליד הבית שלי, לעמוד על רגל אחת ולהרים ידיים למעלה. אז עשיתי את זה, ופתאום הגעתי לכאן."

אלמוג שאלה: "היית פעם במסע הרפתקאות?"

"כן!" השיבה דיאנה, "אבל זה היה מזמן. מאז שאבא שלי חפר את הבאר ההיא במושבה מנחמיה שבגליל, שם גילינו את האוצר שלנו, לא היתה לנו הרפתקאה מעניינת כזאת."

"אוצר?!"

"כן, אבא שלי הוא היסטוריון. ועולם המושגים שלו שונה מזה של אדם רגיל... אוצר בשבילו יכול להיות טבעת עתיקה, ספר שנכתב לפני מאתיים שנה או אפילו שבר חרס ישן. אספר לך על זה בהזדמנות."

אלמוג שוב חיבקה את דיאנה, לא מאמינה שהיא באמת לידה. "ומה זה העיגול הזה?" שאלה.

"אין לי מושג," ענתה דיאנה.

בשיחתן אולי שכחו את הדרקון, אך פתאום חזרו למציאות.

"הדרקון!" צעקה אלמוג כשאחת מזרועותיו הדוקרות התקרבה לעברם. דיאנה מיד נשכבה על הקרקע, ומשכה את אלמוג לצדה. היה מאוד נעים לנוח כך – שתי חברות מתחת לצל עץ ירוק – לולא הדרקון שרדף אחריהן.

"תצמדי לכאן, יופי..." אמרה דיאנה, והן נצמדו לגזע העץ.

אחת מציפורניו של הדרקון הענק הצליחה לחדור דרך עלוות העץ.

"לרוץ!" אמרה אלמוג בהיסטריה.

הן רצו כל עוד נפשן בן, אך הדרקון עף בערך פי עשרה יותר מהר מהן, ולכן הוא השיג אותן תוך מספר רגעים.

"מה – מה אתה רוצה?" נכנעה דיאנה לבסוף, מתנשמת בפחד.

"רוֹרוֹ רוצה עיגול!" ענה הדרקון בקול משרה אימה.

"עיגול?" לא הבינה אלמוג.

"עיגול ביד של ילדה!" הסביר הדרקון ומשך את דיאנה הנפחדת בציפורניו המטונפות.

דרקון מדבר... הו... כלום כבר לא יצליח להפתיע אותה, כנראה.

ואז הבינה אלמוג למה מתכוון הדרקון. "דיאנה, דיאנה!" קראה.

דיאנה הביטה בה מבעד למסך דמעות. "אנ... אני פוחדת..." מלמלה ובלעה את רוקה שוב ושוב.

"אל תדאגי," עודדה אותה אלמוג, "אבל תזרקי אלי את מה שקיבלת מסבא וסבתא שלך!"

"ילדה קיבלה עיגול מסבא וסבתא שלה!" שאג הדרקון והרים את דיאנה בידו הארוכה.

"אלמוג, אני לא יכולה!" קראה דיאנה בייאוש, "עוד רגע אני נופלת!"

"בבקשה, תשתדלי..." אמרה אלמוג, מנסה שלא להפצע מהזנב מלא הקוצים שהדרקון הצליף בקרקע.

"אבל... אה, הנה!" עיגול הזכוכית הושלך לכיוונה של אלמוג. לא לשווא שבחו אותה מורי הספורט – היא תפסה את העיגול במיומנות רבה וטמנה אותו, מבלי שהדרקון ישים לב, בתוך שיח של פירות כחולים.

וכעת הזמן להציל את דיאנה. אלמוג שמעה את צרחותיה של דיאנה המסכנה, והשתדלה לעזור.

"דרקון! רורו! הנה אני!" היא נופפה בידיה.

הדרקון הרפה מעט את אחיזתו בדיאנה, אך אם היא היתה מנסה להחלץ, היא היתה נשרטת לגמרי.

הדרקון פער את פיו ונשף ברוגז. אלמוג היתה צריכה להחזיק חזק בעץ הסמוך, מפני שהרוח שיצאה מפיו כמעט העיפה אותה.

הדרקון שכח לרגע מדיאנה וניסה לתפוס את אלמוג. בתחילה אלמוג די  הצליחה להתחמק ממנו, אך לבסוף השיג אותה הדרקון, "שתיים ילדה זה טעים טעים!" אמר.

"אלמוג," לחשה דיאנה, חיוורת, "אלמוג, את היית החברה... הכי טובה שלי. רק שתדעי שאני אוהבת אותך מאוד," היא התייפחה.

"דיאנה..."

הדרקון הבין מעט מה מתרחש, עצב ניבט מפרצופו הפחוס. דמעת ענק זלגה מעינו. הוא הוריד את דיאנה ואת אלמוג אל האדמה שהפכה בוצית מדמעתו, והתעופף אל השמיים, מוריד גשם של דמעות אגב כך.

אלמוג הרועדת ניסתה להגן על גופה מפני מטחי הגשם שניתכו מהשמיים, רצה אל דיאנה וחיבקה אותה. "דיאנה, את בסדר?" שאלה.

"כ – כן..." אמרה דיאנה, מנסה להתגבר ולא לבכות.

אלמוג אחזה את כף ידה של דיאנה, ושתיהן הלכו לחלקת הדשא שהיתה מאחורי השיח שבו טמון ה'עיגול'.

אלמוג הוציאה את עיגול הזכוכית מן השיח, והראתה לדיאנה. הוא היה בדיוק כמו קודם, מלבד  שריטה קטנה במרכזו.

"אלמוג!" התרגשה דיאנה, "באמת תודה... אני כל כך שמחה שאני איתך... אם הייתי כאן לבד, הדרקון היה טורף אותי בלי לחשוב כלל..."

"אולי תנוחי קצת?" הציעה אלמוג, "אני חושבת שאת מאוד, אממ – זקוקה לזה."

"אני אשמח," אמרה דיאנה, "אבל הדרקון עלול לחזור, ו..."

"אל תדאגי," אמרה אלמוג, "אני אשמור עליך."

דיאנה הניחה את ראשה על הדשא הרך, ונרדמה.

"מעניין מהו העיגול השקוף הזה," אמרה דיאנה כשהתעוררה.

"אין לי מושג," ענתה אלמוג, "אבל בואי נבדוק."

היא הוציאה מכיסה את העיגול, והניחה אותו על הדשא. דרך הזכוכית הדשא נראה גדול הרבה יותר.

"זכוכית מגדלת!" קראה דיאנה בשמחה.

"כן, אבל איזה מוזר שסבא וסבתא שלך חשבו שזה יועיל במשהו," אמרה אלמוג, "למרות ש – איה!" רגלה הסתבכה בשורשיו הבולטים של העץ, והיא נפלה. מכיס מכנסיה נפלה פיסת קלף. דיאנה לקחה את הנייר העתיק, פתחה מעט פרח שעלי הכותרת שלו סגורים, והניחה שם את הנייר, ואת הפרח לקחה וטמנה אותו בכיסה. אך כעת שמה לב שאלמוג נפצעה.

"אוי, את מרגישה בסדר?" שאלה דיאנה בדאגה וניגשה לאלמוג.

"לא, זה כלום..." אמרה אלמוג, מנסה להסתיר את פצעה המדמם.

"את לא בסדר!" אמרה דיאנה, מודאגת יותר מקודם, "אני כבר באה."

"לא, אל תלכי," התחננה אלמוג, "אני חייבת אותך לידי!"

אבל דיאנה כבר נכנסה לשדה החמניות הגדול, ונעלמה מעיניה של אלמוג הבודדה.

עברה דקה... ועוד אחת... כבר עברו עשר דקות! מה קרה לדיאנה? למה היא לא באה?

אלמוג חיכתה בקוצר רוח לשובה של דיאנה – אך היא עדיין לא חזרה.

לפתע הרגישה רוח קלילה נושבת על פניה. הרוח לא נחלשה, רק התחזקה, עד שהפכה לסוּפה ממש. אלמוג החלשה לא יכלה להתנגד לרוח, והרוח נשאה אותה מעלה, בעוד אלמוג קוראת: "דיאנה! דיאנה!" עד שהגיעה אל מעל העננים.

העננים היו רכים וקופצניים, ובצבעים בהירים רבים: שם היו סגלגלים, שם לבנים, ושם היו אפילו עננים כתמתמים.

ברגע שהגיעה לשם, לשמיים, החלה הרוח להחלש בהדרגה, עד שנפסקה. אלמוג ישבה בנוחות על כר-ענן ורדרד אחד.

"דיאנה!" קראה אלמוג בייאוש, "איפה את?"

אין תשובה.

"דיאנה, זו אני, אלמוג!" צעקה אלמוג, חוששת שדיאנה נשארה על פני האדמה.

לפתע נשמע קול, "אני כאן!"

אלמוג ראתה צללית במרחק, כנראה של מקור הקול, אך בשל רגלה הפצועה לא יכלה ללכת אליה.

הדמות התקרבה לאלמוג. "דיאנה!" אמרה בהקלה.

דיאנה היתה ישובה על ענן כחלחל, והשתמשה בידיה כמו משוטים, וכך הצליחה להתקרב אליה.

"אלמוג," אמרה דיאנה, "איזו רוח חזקה... היא העיפה אותי. בהתחלה התעקשתי להשאר, אבל בסוף כבר לא יכלתי... והגעתי לכאן. אה, והנה זה – " היא הראתה לאלמוג בגאווה עלים לחים וצהובים, " – זוהי התחבושת שלך!"

"ל... מה?! לא תודה..." אמרה אלמוג בגועל, מביטה בעלים שאכן נראו די מגעילים.

"את חייבת!" אמרה דיאנה, "זה עלול להיות משהו מסוכן."

"אבל זה מגעיל," פלטה אלמוג.

"אם את לא רוצה, אל תקחי," אמרה דיאנה, שניכר היה כי נעלבה, "רק שתדעי שלקח לי מלא זמן להכין את זה."

אלמוג לא הבחינה בכך שפגעה בדיאנה, ואמרה לה: "אבל אני לא רוצה! העלים האלה נראים רקובים."

שפתה של דיאנה רטטה והיא כמעט פרצה בבכי, "לא צריך," אמרה, הפנתה את גבה לאלמוג הפצועה, קפצה לקבוצת עננים אחרת ונעלמה עד מהרה.

אלמוג הביטה בה, המומה. "דיאנה!" רצתה לצעוק, אך לא הצליחה להוציא מילה מגרונה היבש.

זמן רב נשארה אלמוג באותה תנוחה, עד שנזכרה שהיא צריכה להתקדם. אך לא משנה עד כמה התאמצה, לא הצליחה לעמוד, בגלל רגלה, שמצבה לא השתפר כלל.

'מה אני אעשה?' שאלה אלמוג את עצמה באומללות, ללא יכולת להניע את רגלה הימנית.

"ד – דיאנה..." לחשה אלמוג, "אני מצטערת..."

ואז ראתה אלמוג את זכוכית המגדלת ששכחה דיאנה. מעל זכוכי המגדלת היה פרח סגור. אלמוג התכוונה להזיז את הפרח, אך כשנגעה בו, הרגישה כי יש דבר בתוכו. היא פתחה את הפרח בזהירות, ומצאה שם את הנייר שאמהּ העניקה לה מסבה וסבתה, מקופסת הנעליים. הנייר נשאר ריק, מלבד הקשקוש הדקיק באמצע. אלמוג ניסתה לפענח את הכתוב, אך זה היה כתוב קטן מדי. ועכשיו הופיע לאלמוג הרעיון. היא לקחה את זכוכית המגדלת ושמה אותה מעל הכתוב.

אלמוג חשבה כי מילים אלו חשובות מאוד, אך התאכזבה נורא כשקראה מה כתוב שם:  "פניךָ למזרח, כמובן,

                      אז פנה מיד לענן הלבן."

'איך זה אמור לעזור לי בדיוק?' חשבה אלמוג בעצבנות, 'אין לי מושג איפה המזרח, ויש פה המון עננים לבנים, ובכל מקרה אני לא יכולה לזוז בכלל.'

והכי חשוב – דיאנה לא כאן!

אלמוג תמיד חשבה את דיאנה לאמיצה, אך לא יכלה לדמיין לעצמה את דיאנה עוזבת את האדם היחיד שיש פה, שהוא במקרה גם החברה הכי טובה שלה, והולכת להתמודד לבד עם הסכנות.

'אבל מצד שני,' המשיכה להרהר, 'היא נוטשת אותי לבד, כשאני לא מסוגלת לעמוד! וזה ממש לא מתחשב.'

אלמוג לא ידעה מה יקרה לה.

'ומה אם תגיע מפלצת, או... או הדרקון?' שאלה את עצמה, הפחד מתחיל להשתלט עליה.

אלמוג החליטה שאין מה לעשות, והתחילה לזחול על צד שמאל, נזהרת שלא ליפול מהענן. זה היה איטי מאוד, אבל יותר מהיר מלהשאר במקום.

אך פתאום שמעה קול גרירת רגליים, ואת מי ראתה? את לינילי הגמד. מראהו נשאר כשהיה, אך הוא חבש הפעם מצנפת צהובה.

"שלום!" קרא הגמד בבטחון, "שלום, אלוג!"

"שלום גם לך, אבל קוראים לי אלמוג, לא אלוג..." אמרה אלמוג.

"אה, נכון. אז מה המצב?"

"בסדר, חוץ מזה שאני לא יכולה ללכת – " היא הראתה לו את רגלה הפצועה, "ואיך אצלך? אתה ואמך השלמתם? מצאת את הצעיף?"

"אני חושב שבחיים לא נשלים," אמר לינילי בצער, "מצאתי את הצעיף והתכוננתי להביא לה אותו, אבל כשראתה אותי אמא, היא שוב סילקה אותי."

"ואיך הגעת לכאן?" זו השאלה שהכי עניינה אותה.

"בזכות הצעיף," אמר לינילי בחיוך, "זוכרת שאמרתי לך שהוא מאתר כוחות קסם? אז כנראה שבך יש קצת כוחות קסם, כי הוא הביא אותי אליך."

"אה, מעניין," אמרה אלמוג, "הצעיף נשמע שימושי."

"נכון, כזה הוא באמת..." אמר הגמד הנמוך, "ובקשר לרגל שלך, יש לי משהו שאמור לעזור." הוא הוציא מתיקו הקטן עלים צהובים, בדיוק כמו אלה שדיאנה הכינה לאלמוג.

"אבל זה... זה נראה קצת מגעיל," אמרה אלמוג.

"כן, אני יודע," אמר לינילי, "אבל זה מאוד עוזר."

"טוב..." אלמוג לקחה עלה אחד והניחה אותו על הפצע. הרגשתה השתפרה תוך רגע, והיא הודתה ללינילי.

"ידעתי שזה יעזור!" אמר לינילי.

"כן... תודה," אמרה אלמוג, "ואני חייבת ללכת, אז ביי, ושוב תודה."

"להתראות!" הגמד החליק על הענן והתרחק, כשלפתע נזכרה אלמוג בדבר נוסף: "לינילי! ליני!" צעקה לעברו.

"מה קרה?" שאל לינילי ונעצר.

"יש לך אולי מצפן?" שאלה אלמוג.

"מצפן? לא נראה לי. אבל תזכרי: השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב." ובזאת נעלם לינילי.

"איך לא חשבתי על זה?" שאלה אלמוג, "איזו טיפשה אני!"

היא התחילה לחשוב שאולי היום הזה יוביל אותה לסוף הדרך, אבל טעתה – ובגדול. איך יכלה לשכוח שביום זה היא איבדה את חברתה הטובה, שגם מארחת לה לחברה וגם עוזרת... ?

אלמוג היתה ערה כמעט כל הלילה, כי לא רצתה לפספס את הזריחה. לבסוף הגיע הרגע המיוחל: קרני שמש זהובות החלו לנצנץ ועלו מעלה, עד שהיו מעל העננים – ומעל אלמוג, כמובן.

'זה המזרח!' חשבה אלמוג, 'צריך לראות שם ענן לבן...' היא פיהקה פיהוק ענק, שיכול היה לבלוע פיל, כמעט. 'אבל קודם, קודם צריך קצת לנמנם...'

היא תלשה כפתור ממעילה, וחרטה בעזרתו על הענן הרך חץ לכיוון מזרח, ושם גם כתבה: מ'.

אלמוג התכוונה לישון רק מעט, לחדש את הכוחות, ואחר לקום ולהמשיך במסע, אבל היא התעוררה רק ארבע שעות אחר כך.

אמנם העננים זזו וריחפו, וגם הסתובבו מעט, אך החץ נשאר לכיוון מזרח. וזאת מכיוון שאלמוג היא בעלת כוחות קסם – מעטים, אבל בכל זאת.

אלמוג התעוררה. 'הנה המזרח!' שמחה.

היא צעדה לכיוון שהחץ הראה, מחפשת ענן לבן ונזהרת שלא לשקוע בענן רך מאוד. ענן לבן... ענן לבן... היכן הוא?

הנה ענן כתמתם, ירקרק, סגלגל, צהוב, תכול, וורדרד – אבל שום ענן לבן. לאחר כרבע שעה של חיפושים, התייאשה אלמוג. אך לפתע הסתכלה על הענן שעליו היא דורכת... והוא היה לבן!

'ועכשיו?' שאלה את עצמה, 'מה זה עוזר לי?'

אך בטרם הספיקה להרהר, החל הענן לשקוע באיטיות, עד שהגיע לקרקע. כשהיתה על הענן, הרגישה אלמוג בטוחה ומוגנת, אך כשהגיעו למטה הענן עלה וחזר לשמיים – והיא הרגישה כאילו החבר היחיד שנשאר – עזב אותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא