מוחלפת

תגובות? ישבתי על זה שעות שלמות XD

~*~

שם הפאנפיק: מחולפת.

שם הכותב: מאיה (mayo).

דירוג: PG על המילים: "החנית נעוצה בבטנה".

שיפ: ג`ן.

ז`אנר: רגש.

הפאנדום: משחקי הרעב.

ויתור זכויות לסוזן קולינס, הכותבת המדהימה של משחקי הרעב :)

~*~

קייטי ג`ייקד לא ציפתה להיבחר למשחקי רעב. היא תמיד ידעה שקיים הסיכוי שישלפו את שמה מתוך כדור הזכוכית, אך שכנעו אותה בביתה שזה היה קטן כל כך, עד שהיא נכנעה ברצון לרגש הבטיחות שמילא אותה. כשהייתה קטנה הוא עדיין לא השתכן בתוכה והיא הייתה מתעוררת בלילות, מכוסה בדוק של זיעה קרה, צורחת לאחר שסכין חדה קרבה לגרונה וצחוק מתגלגל ממלא את ראשה בערפל של פחד טהור.

אמא שלה תמיד הייתה אומרת שזה לא יכול להיות - אחרי הכל משחקי הרעב הם בסך הכל כאין ואפס לעומת הסכנות ששוררות בעולם המציאותי - מוות שורר בכל פינה. היא טוענת שלמות מול כל פאנם זה כבוד - אחרי הכל, מי מצפה למוות מהודר יותר מזה? אך כשהביטה בעיניה של אימה היא ידעה שהיא משקרת - היא פחדה מאוד מהמשחקים.

קייטי פחדה כל כך עד שאימה דבקה בהסבר בו הסיכויים שיש לקייטי קטנים מאוד. זה שיפר את ביטחונה באופן ניכר, אך זה לא הספיק על מנת למגר לגמרי את קימותיה בלילות לאחר סיוט מזוויע על צורת מוות נוספת אליה היא עתידה להיקלע.

היא לא האמינה כשהפתק היחיד שנשלף מהכדור ממולא הפתקים היה דווקא השם שלה. אחרי הכל, היא לא סחרה באסימונים - נאסר עליה לעשות כן. אחיה הבכור עשה זאת עבור המשפחה עד שהגיע אחיו הצעיר יותר לגיל שתיים עשרה, ומאז שניהם מסכנים את חייהם עבור המזון. אך מעולם לא נקנה אסימון שהוטבע עליו שמה. אולי כי היא הצעירה ביותר, או אולי כי יצר המשפחה היה לגונן עליה תמיד, כבת לאחר שני בנים. היא לא ידעה את הסיבה.

כשהמלווה הצייצנית והקופצנית שלפה את הפתק והקריאה את שמה בקול, קייטי לא הבינה למה היא מתכוונת ברגע הראשון. האסימון נפל רק כאשר מבט מבט כולם פנו להסתכל עליה, ואחיה הביטו בה ביגון וכאב רק כל כך, עקב היותם חסרי אונים. ערפל פשט בראשה, מונע ממנה כל סיכוי לחשוב בהיגיון. הוא נמוג רק כאשר דחיפה קלה מאחת הבנות מאחוריה הניעה אותה לכיוון הבמה הגדולה.

היא צעדה בקצב רובוטי וקבוע להחריד: רגליה פילסו דרך בין ההמון אל הקהל כאילו לא התחברו אליה, והיא התנשפה במהירות שנראתה לה מאומצת מדיי במבט לאחור. אך היא לא הצליחה לעכל את העובדה שבזה הרגע נגזר עליה למות, ולאחר כל המחסומים שביצרה סביבה...

אך לפתע קרה דבר בלתי אפשרי, "אני מתנדבת," לחישה חלושה נשמעה.

"רו!" צעקה קייטי, ההלם משחרר אותה מאחיזת התופת שלו כאשר שמעה קול מוכר בהמולה. חבל ההצלה ומקור האור הבלתי צפוי משכו אותה מיד אל המציאות, "לכי!"

"א... אני..." רו לא הישירה אליה מבט, "אני רוצה להחליף את קייטי."

"הו, מצויין!" קראה המלווה, מאושרת ממקור התפתחות העניינים, "עלי בבקשה לבמה... הגברת?"

"רו." היא טיפסה אל הבמה בדילוגיה הדוממים, ממש כמו רוח רפאים שקמה לתחייה אך נראתה שופעת חיים לגמרי. קייטי מצאה עצמה צורחת, בועטת, ממררת בבכי. אך כל אלו לא עזרו, כי רו כבר נופפה לקהל והתיישבה, נטולת הבעה, על הכיסא שנועד לנערה הנבחרת.

המצב לא השתפר כשנשלף הפתק מכדור הבנים. הוא נבחר. ת`רש, הנער שתמיד היה שם בשבילה. זה שנלחם בתוקף עבורה ומנע ממנה להכניס את שמה אל תוך הכדור, זה שאם הוא לא היה שם כדי לגבות את אחיה, הוא היה נשלח מזמן אל משחקי הרעב. הוא היה זה שהתחלק איתו באסימונים. הוא היה הנער שתמיד לקח חילק את כמות האסימונים בינו ובין אחיו באופן בו הוא יקבל יותר ויסתכן יותר. הוא אחיה.

היא צרחה, פוצעת את אוכפי השקט שאחזו בה בחוזקה. זה לא יכול להיות - זה חייב להיות סיוט נוסף, הרי רו ות`רש, אחיה וחברתה הטובה ביותר, לא יכולים להיבחר יחדיו למשחקי הרעב...

לבסוף אחד מאוכפי השקט הכה אותה בראשה. היא שקעה אל תוך העלטה.

~*~

"קייטי! קומי!" אימה ניערה אותה.

היא התנשפה בחוזקה. שכבת דוק הזיעה כיסתה אותה, ואימה הביטה בה בדאגה. היא שכבה במיטתה, מכוסה זיעה ומתנשפת, כמו תמיד.

"חלמתי את זה שוב," היא לחשה, "נבחרתי למשחקים. רו החליפה אותי -"

"אה... קייטי," החלה אימה בחשש. היא הביטה בעיניה, מוצאת שם את התשובה שלא רצתה לחפש. "זה... קרה באמת, לפני כמה שעות."

היא צרחה. זה לא יכול להיות. קולה נסדק שוב ושוב, אך לא היה לה אכפת. אחיה עומד למות. הנערה קרובה אליה ביותר עמדה למות. כולם ימותו - ואז, מה ישאר?

המציאות היכתה בה בחוזקה, ואיתה האובדן. התחושה הייתה זהה לתחושת אובדן אמיתית, ולא מזוייפת. אחרי הכל הם לא מתו, ושעות הביקור ככל הנראה עומדות להתחיל. אבל הם עמדו להישלח אל מותם. גזר דינם נגזר. והנורא מכל - הכל באשמתה. היא הנערה שהחילפו אותה, היא הנערה שבגללה ת`רש לקח כל כך הרבה אסימונים על עצמו. אם היא לא הייתה - לכולם היה טוב יותר.

אימה הבחינה ברגשותיה, ממהרת לעטוף אותה בזרועותיה. אך היא לא אמרה דבר, פרט ל- "בואי. אנחנו נאחר, ואז לא נספיק לראות את רו ואת ת`רש."

קייטי הניחה לאימה לגרור אותה ברחובות ולהכניס אותה להיכל הצדק. שם, הן מיהרו לעלות אל החדר בו שהה ת`רש. הוא ישב על המיטה, לבוש בחליפה מבודרת שנראתה טוב עליו יותר מכל חליפה שלבש אי פעם. החדר נראה משודרג יותר מכל חדר אחר שקייטי אי פעם הייתה בו, וחיוכו העקום של ת`רש עדיין היה על פניו, מוכר כתמיד וסותר את שאר הפרטים. הדברים לא נראו לי גרועים כל כך פתאום, או לפחות עד שת`רש העיר: "באתם לראות אותי בפעם האחרונה?" טון דיבורו נשמע קליל, אך קייטי הבינה בפתאומיות שזוהי באמת הפעם האחרונה שהיא תזכה לראות את אחיה חי. הפעם הבאה, ככל הנראה, תהיה פגישה מהירה עם גופה השוכבת בתוך ארון עליו יוטבעו סמל הקפיטול וברכות תנחומים.

היא התפרקה, מוקדם מדיי לטעם אימה, שאמרה לה זאת כששבו אל ביתן. נופלת לזרועות אחיה, היא מלמלה שהיא לא רוצה שהוא ילך, שבטוח אפשר לבקש להם לשנות את מה שהחליטו... אך ת`רש פשוט ביקש ממנה לזכור אותו לאחר שימות, ולהמשיך לחיות את החיים שלה.

אוכף השקט אמר שנגמר להן הזמן. הוא נאלץ למשוך את קייטי מזרועות אחיה בכוח רב עד שהתנתקה ממנו. צרחותיה היוו הד במסדרון.

מעוצמת הרעש נפתחה דלת סמוכה, וממנה יצאה נערה ישנונית לבושה בבגדים בלויים, שונים לגמרי מבגדיו של ת`רש. היא הביטה בהם בעיניים גדולות. "קייטי," אמרה, כבדרך אגב.

"רו!" קייטי רצה, קופצת אל בין זרועותיה. היא טמנה את פניה בכתפה של רו, מחפשת את התמיכה שזכתה לה מאז ומעולם מאותה נערה בת גילה, מחברתה בנפש ממחוז אחת עשרה. אך היא לא מצאה דבר. "את... באמת הולכת?" לחשה בקול סדוק ושבור.

רו הנהנה, מחייכת אל קיטי ברוך. קייטי תהתה כמה כוחות נאלצה לגייס על מנת לשדר את הרושם הבטוח הזה. "אבל אל תדאגי. אעשה כל שביכולתי לנצח," הוסיפה.

"אני... מה אני יכולה לעשות?" לחשה קייטי בבכי. חוסר האונים הכניע אותה לגמרי, שוחק מעליה שכבות-שכבות של עור וכמו מעלה אותה באש.

"תוכלי להבטיח לי דבר אחד," לחשה רו, בעוד קייטי שמה לב במעורפל לכך שהיא שוקלת את מילותיה, "אם אמות, תסדרי לי... קבורה ראוייה."

היא הביטה ברו, והמשיכה להביט בה במבט ריק כאשר משכו אותה משם. היא התנהגה ממש כמו בובת בד רפוייה.

~*~

קייטי לטשה את מבטה במסך. ת`רש ורו חיים. רו ונערה בשם קטניס מסכלות את חבילות המזון של היריב. קטניס יורה חץ בתפוחים ומפעילה את המוקשים. קייטי שנאה שמתמקדים בקטניס, והיא לא יודעת מה קורה עם רו.

היא הצליחה לחשוב מעט מאז. היא קלועה במצב בו אחיה וחברתה הטובה ביותר עומדים להילחם עד מוות, וכל מה שיכלה לייחל אליו הוא שאם אחד מהם ימות, השני לא יהיה מי שיהרוג אותו. שניהם לא יוכלו לצאת בחיים ממשחקי הרעב.

קטניס רצה, צועקת בשמה של רו. רו עונה לה, בנעימה שקייטי הכירה כל כך טוב. היא ורו למדו להכיר יחדיו את הדרך לגרום לעורבנים החקיינים להבין אותה הכי טוב.

פתאום מצאה עצמה קייטי רצה, במקביל אל קטניס ששודרה בכל מקום שאליו הביטה. ושתיהן צעקו שם אחד: "רו".

היא לא ידעה לאן היא רצה עד שהגיעה אל במת המתמודדים. אנשים התקבצו ברחובות, תוהים מה פשר הצרחות בשם המתמודדת, מי זו המשוגעת שצורחת כך. אך כשהבחינות בקייטי העומדת על הבמה, דעתם השתנתה מכעס לרחמים. המונים התקבצו סביב הבמה בעוד קייטי לוטשה מבטה באחד המסכים.

קטניס מצאה את רו, וגל של הקלה הרפה מעט את שריריה של קייטי. לפחות עד שהבחינה בהתמקדות בחנית הנעוצה בבטנה של רו. צרחה עמדה על לשונה, אך היא בלעה את רוקה, מכריחה את עצמה להשתכנע במילים שחזרה עליהן שוב ושוב בימים הראשונים: צרחות לא יעזרו. צרחות לא יעזרו.

היא פתחה את פיה, ונפלטה ממנו יבבה חלושה. רו מלמלה: "תשירי לי." ולמרות שקטניס החלה לשיר, הייתה לקייטי הרגשה שהיא יודעת למה רו מתכוונת.

היא נגעה קצה המקרופון. הוא תמיד פעל, למרבה ידיעתה. ואכן, קול הפצפוץ הסטטי נשמע, חלוש, ברחבי הרחבה.

קייטי פתחה את פיה, מניחה למזמור העורבני החקיין לחמוק ממנו. צליליה השתלבו בצלילי שירתה המוגברים של קטניס אוורדין, אשר שרה הימנון אשר ככל הנראה הגיע מהמוז ממנו הגיעה. ההרמוניה נשאה את קייטי למקום אחר, רחוק משם. או לפחות עד שההרמוניה הסתיימה.

היא הסתיימה, למזלה, לפני שאוכפי השקט הספיקו להתעשת ולאחוז בה. אחד מהם לחש באזנה: "שלא תעזי לעשות את זה שוב," לפני שהם השליכו אותה מהבמה, בגובה שני המטרים.

למזלה, גבר חסון תפס אותה, משדר מבט עיקש אל עבר אוכפי השקט. ומשם הכל קרה במהירות.

כל הממלאים את הרחבה החלו לזמר את ארבעת הצלילים. רובם לא דייקו בהם, אך ההרמוניה שנוצרה חיממה את ליבה של קייטי. לפחות עד ששבה לביתה ונזכרה באמת המרה.

~*~

את הימים הבאים היא העבירה בחדרה, מסתגרת בו וממאנת לצאת. היגון והצער מילא אותה, בעיקר מפני שהיא הייתה זו שהביאה למות של אדם, איפה ואיפה חברתה הטובה. הרגשות העמיסו עליה ואת רוב הזמן בילתה בבריחה לעולם החלומות והשינה.

עד שאימה העירה אותה ומשכה אותה אל הטלוויזיה. היא לחצה על כפתור כלשהו היא השידור קפא, והתנשפויותיה של קייטי הבהירו לה שאחיה מת. החנית הארורה מצאה דרכה גם אל ביטנו, וקול התותח שהדהד לאחר מותה של רו הדהד שנית באזניה.

היא נמלטה אל חדרה. זה לא יכול להיות, חשבה. זה לא יכול להיות. גם רו וגם ת`רש. שניהם מתים.

~*~

המרד הצליח. קייטי צעדה ברחובות הקפיטול הכבושים, ממאנת להסיר מבטה מהילקוטים המנוטרלים אשר שימשו בזירה בזמן המשחקים. רו מתה מאחד מהם. ת`רש מת מאחד מהם.

היא שמעה שקטניס אוורדין, מנהיגת המרד, רצחה את הנשיאה קוין. היא לא הכירה את הנשיאה, אך משהו בה תמך בכל החלטה שנקטה בה קטניס מאז שחלקה את הכבוד האחרון לרו. הכבוד האחרון לדבר הקרוב ביותר לאחות שהיה לה.

היא שימשה כלוחמת במרד, שמחוז אחת עשרה השתתף בו ולקח בו חלק מאוד משמעותי. היא בעצמה נאמה למען הלחימה. היא שימשה כלי זועם ונתון לריסון. זעקות השבר שלה שודרו שוב ושוב על מנת להצדיק כל כך הרבה דברים שמרד פעל על פי הם.

הוצע לה לשוב למחוז אחת עשרה, אך היא לא הייתה מסוגלת. לא היה לה עבור מה לחזור. משפחתה הפגומה, שכללה באותה הרגע אח ואם לאחר שאביה מת באחת ממלחמות המרד, לא נראתה לה מקום טב לשוב אליו. אך היא לא יכלה לנטוש אותם.

היא יכלה רק לבקש דבר אחד. כשעמדה בהיכל הצדק הנטוש של הקפיטול, אמרה בלחש: "ארצה לבקר במחוז שתיים עשרה."

הפקידה הרימה אליה מבט תוהה. עורה נצבע בירוק ושיערה הכחלחל הבהיר שהיא בת הקפיטול, שנענשה וקיבלה עבודות שירות. "את יודעת שהמקום לגמרי הרוס." אמרה בזלזול, שקייטי לא יכלה שלא לשים אליו לב.

פרחה לגמרי, חשבה קייטי בכעס. אך היא פשוט הנהנה.

"לכמה ימים תרצי לשהות שם?" שאלה הפקידה, לא טורחת להסוות את הזלזול בקולה.

"שבוע," ענתה קייטי, אומרת את המילים שקבעה קודם לכן. למרות שמשהו בראשה לחש: "לנצח."

הפקידה הנהנה, רושמת את הפרטים. "ולאחר מכן תמריאי למחוז אחת עשרה באמצעות רחפת?"

היא הנהנה, למרות שמשהו בה לא רצה בכך.

~*~

היא דפקה על הדלת, שומעת צעדים מעברה השני. משהו בה קיווה שהצעדים יימוגו באמצע הדרך, שבעליהן יתחרט. היא תוכל לשרוד ברחוב שבוע, אך מה היא תגיד לקטניס אוורדין?

אך הדלת נפתחה. נער עמד בה, מביט בה בבלבול: "פגשתי אותך פעם?" הוא לא נשמע בטוח בעצמו. או לפחות בזיכרון שלו. אבל ההיכרות בעיניו הבהירה לה שהיא כנראה דומה לאחיה יותר משחשבה.

"תוכל לקרוא לקטניס... קטניס אוורדין?" ביקשה, מקווה שלא נשמעה כמו הקפיטול שדרשו אותה בפתח שני משחקי הרעב שהשתתפה בהם. בדיוק כפי שדרשו אותה.

הוא הביט בה, סוקר אותה דקות ארוכות, אך לבסוף נכנע וחזר פנימה. לאחר כמה דקות בהם נשמעו לחישות מהסלון, השניים חזרו.

היא התבגרה. קייטי יכלה להישבע שכמה קמטי עייפות בצבצו מעל גבותיה לאחר שהמתח התפוגג. היא התנשפה, מביטה בקייטי בחרדה מעטה שנבעה, ככל הנראה, מהפרנואידיות שהתרגלה לחיות בה. "מי את?" שאלה.

"אני... קייטי." היא לחשה, נועצת את מבטה בעיני הנערה שראתה על המסכים כל כך הרבה פעמים. אין לה במה להתבייש.

משהו בעיניה של קטניס אוורדין התרכך. "פגשתי אותך פעם?"

"מעולם לא."

"אז מי את?" שאלה בבלבול.

"קייט ג`ייקד-"

"למה את כאן?" היא מיהרה לשאול, מבהירה את עצמה.

"באתי להודות לך על עזרתך - קיימת את אשר אני לא יכולתי."

משהו בעיניה של קטניס השתנה, נראה כי היא הבינה. אם קישרה את מראה של קייטי אל מראה של רו כתושבות מחוז אחת עשרה, או שמה קלטה את המשמעות הנסתרת בדבריה, חיוך גדול ולא צפוי עלה על פניה: "על לא דבר."