The Forgotten Portrait

אוקי הקדמה! היי חזרתי, אני מקווה שהפאנפיק הזה יאושר. אז מספר פרטים:

שם:The forgotten portrait

ז'אנר: פנטזיה, אימה כלשהי, רומאנס

פאנדום: אוקי אז הפאנדום הוא איב (ib אם תרצו), איב הוא משחק אימה שהוכן בתוכנת הrpg maker (*giggle*) הדמויות שם נהדרות והסיפור מהפנט עד שלא יכולתי שלא לכתוב את הדבר הזה. הייתי ממליצה לכם ללכת לשחק או לראות איזה playthrough אם אתם רוצים לדעת עוד על הפאנדום הזה. אם אתם מתכננים יש פה כל כך הרבה ספויילרים שהראש החמוד שלכם יתפוצץ.

שיפ: אני מניחה שgarryxib ו ib x mary. לא משהו מיוחד

דירוג: pg. pg13 לכל היותר.

@פאנפיק מקורי שנכתב על ידי (Maodtsuki). זכויות נוספות הן של kouri על המצאת סיפור הרקע של איב והדמיות@

כמו שכבר אמרתי אני יותר ממליצה ללכת לשחק במשחק הזה, זה משחק נהדר, הדמויות נהדרות, הכל נהדר בו כל כך, אני מקווה שתהנו מהסיפור ושאריאל יאשר לי אותו? D:

•••

פרק ראשון: הנער ששכח

"הו אלוהים," הנער התרומם על רגליו ותפס בראש בשל התקף הכאבים שחילחל בעצמותיו, הוא נתן לשיערו הסגול-לילכי ליפול על פניו, "איפה אני?" הוא שאל את עצמו, נטיתו לדבר לעצמו התקיפה אותו מכל הכיוונים בעוד הוא מסתכל על הדרך המצויירת ועל רקע הפרחים הצהובים שמלאו את מקום השמיים- נראה היה שהעולם צויר על ידי ילד קטן.
הוא המשיך להתקיף את עצמו בשאלות בעוד הוא מועד מדי פעם, סימן שגופו קורס באיטיות מהכאב שלא מרפה, הוא דרך על משהו שהגיב על דריכתו בקול התפצפצות קטן, כמו דריכה על עלים- והכאב התעצם, הוא נשך את שפתיו ופתח את עיניו- מתיימר לראות מה גרם לכאבו- כלום, עלי כותרת בצבע כחול עמוק שכנראה התייבשו בזמן ששהו ככה, בודדים ועצובים על השביל המצויר.
הוא בהה בהייה ממושכת בעלי הכותרת, היה בהם משהו שמשך אותו והעציב אותו בו זמנית, "מוזר," הוא מלמל וליטף בעדינות את סנטרו, ניסיון קל להזכר שנחל בכישלון; לבסוף הוא החליט, הוא ימשיך לעקוב אחריהם בניסיון להגיע למקור אנושי כלשהו.
בעודו הולך כשנקישות נעליו הכבדות על הרצפה המצויירת מלוות אותו ומפרות את הדממה יחד עם אנקות חלושות של כאב שכבר למד להתרגל אליו- הוא ראה משהו בזווית עיניו, הנער התכופף בזהירות כשמעילו הגדול והקרוע מונף מאחוריו, הוא הרים את עלה הכותרת הקטן שכמעט נדרך על ידיו ובהה בצבעו האדום כדם בפליאה.
הבזק זיכרון קטן, הבזק זיכרון קטן ותו לא מילא את ראשו כאשר ראה אותה- לשניה אחת שתספיק כדי לזכור את פנייה הבוכיות לעולם; ילדה בעלת עור חיוור ועיניים אדומות כמו עלה הכותרת הזו, ילדה בת לא יותר מתשע, עשר לכול היותר, ילדה ששיערה החום כיסה את פניה כאשר בכתה והתחננה מלפניו שלא יעזוב אותה- שיבוא איתה, ילדה שהוא הבטיח לבוא בריצה אם היא תקרא לו... ילדה שעזבה אותו מאחור רק כי הוא הפציר בה, ילדה שרצתה להישאר.
"איב!" הצעקה נפלטה מבין שפתיו הקפוצות, הוא מיהר לנער את ראשו, "מי זו איב?" הוא נאנח והניח שכנראה לעולם לא ידע את התשובה לשאלה הבודדה הזו- כמה חבל.

הוא המשיך ללכת בהליכתו הנינוחה שכעבור דקות אחדות התחלפה להליכה עצבנית, הוא למד להתרגל אל הכאב ולקבל אותו כאילו הוא חלק ממנו. אך לא להרגשת הנרדפות והלחץ שהותירו לו המקום הזה- מוזיקה חלושה שנשמעה כאחת שנפלטה מתיבת נגינה מקולקלת, שביל שנראה כאילו שורטט על ידי צבעי פנדה וסופו לא נראה לעין, רקע הפרחים הצהובים שנראו כאילו צוירו על ידי ילדים קטנים, והעלי כותרת הכחולים שהזכירו לו משהו לא מוכר וגרמו לכאבו לגבור כאשר דרך עליהם, והעלה כותרת האדום, של איב או מי שהיא לא תהיה, שנותר בכיס מכנסי החאקי הארוכים שלו- כל אלו, נראו בעיניו כדברים המושלמים שיגרמו לך להרגיש אי נוחות כלשהי.
הוא התנשף בהקלה כשסוף כל סוף הגיע לקצה השביל, גם המצוייר וגם שביל עלי הכותרת- נראה היה בעיניו כאילו מישהו שיחק במשחק "loves me, loves me not" לאורך כולו, הוא רכן כדי להרים את הגבעול הירקרק והיבש שהיה מונח על הקרקע- הנגיעה בו גרמה לגופו להתפתל בכאב, הוא קרס אל הקרקע, מתנשף לצד הפרח שגרם לו להיזכר- להיזכר בשאלה החשובה ביותר שהוא לא שאל את עצמו.
"מי אני?" עיניו הסגולות-כהות התרחבו כשהשאלה הדהדה במוחו, מי הוא? מה הוא עושה פה? הוא לא קיבל תשובה על אף אחת מהשאלות האלו.
הוא הכריח את עצמו להתרומם, הוא לא יכל לתת לעצמו למות פה, לפחות לא בלי לדעת מי הוא, לפחות השם, לכל אחד יש שם. הוא מעד וייצב את עצמו בשולחן הנמוך מהעץ שהיה לצידו, הדבר היחיד מלבדו ומלבד הורדים הצבעוניים שלא היה מצוייר פה, חוץ מהאגרטל מלא המים המשונים שהשתקף בעיניו.
הוא הניח את הגבעול היבש שגרם לו לכאב כה רב בתוך האגרטל, כאילו מתוך תנועה אוטומטית- הוא צפה בעיניים לא מאמינות איך הגבעול מרכיב את עצמו מחדש, הופך לוורד כחול ויפיפה, מעלים את הכאב.

אחרי שיצא מההלם ששרר בו, הוא הושיט את ידו כדי לגעת בגבעולו הקוצני של הוורד, "כמה מוזר," הוא מלמל לעצמו "כאילו... כאילו שאני קשור לוורד הזה איכשהו." הוא ניער את המחשבה הזו ממוחו במהירות, הרי, זה מטופש, אף אחד לא מקושר בחייו עם וורד- אך רק ליתר ביטחון, הוא לקח אותו איתו- היצור החיי היחיד מלבדו. זה שהעלים את הכאב.
הנער הרגיש מוזר כאשר הושיט את ידו כדי לסובב את הידית של הבית המצוייר, זה שהיה בקצה השביל המצוייר, בעולם המצוייר, עם המנגינה... המצויירת- הוא הרגיש כאילו הוא טבל את ידו בתוך מיכל של צבע.
הוא מע' אחורנית, ממלא את ראשו בספקות בקשר לבית המפוקפק, הוא היה מכוסה בקוצים עבים ומצויירים, ריח הצבע השרוף גלש אל תוך אפו, הכניסה הייתה פנוייה וחופשית לכניסה, כאילו מישהו כבר טרח לפנות לפחות משם את הקוצים.
הרגשת הרעב שכרסמה בתוכו הזכירה לו שאם הוא לא ימות ממה שלא יהיה בתוך הבית הזה, מותו יגרם מדברים אחרים- ודי בקרוב כך נראה, הוא לקח נשימה עמוקה וסובב את ידית הבית המצויר.
ריח של אפר ונייר שרוף מילאו את הבית המצוייר, דפים של דברים שנראו כמו ציורים ילדותיים וספריי ילדים מלאו את הבית הקטן; הנער דרך על משהו- דף נייר.
הוא הסתכל על הדף, זוג הילדות הקטנות שנראו מחייכות ומחזיקות ידיים מתוך הציור נראו לו מוכרות- האחת בלונדינית בעל שמלה ירוקה והשנייה ברונטית בעלת בגדים אדומים, הוא גיכח לעצמו, איך ילדות מציור ילדותי יכולות להזכיר לאדם שפוי משהו?
הוא המשיך לבחון את הציורים- ציור של גבר שמעלו נכתב בכתב לא קריא "אבא.", מספר ציורים של אותן זוג ילדות כשהכתובת "חברים." מעליהן, וציורים של בובות כחולות, ארנבונים ופסלים מוזרים שעוררו בו אי נוחות, במיוחד הבובות.
הנער שמט את הדפים והמשיך בדרכו בתוך הבית, הוא הרים זוג ספרים וקרא את הכותרות שהתנוססו עליהן, האחת- 'גווארטנה' ככל הנראה ספר ציורים של אומן מסויים, השני גרם לא למצמץ באי הבנה- ספר ילדים, "איך לעשות חברים."
הוא עזב  את הספרים במהירות ואלו נחתו על הרצפה המצויירת בקול חבטה עמום, הוא המשך להסתובב בבית הקטן, לא היה בו הרבה מה לראות- רק בית של חדר מלא בציורי ילדים וספרים, הוא המשיך אל קצה הבית- שם, אווירת המקום הפכה מחוסר נוחות אל קרירות מוות נוראה, הוא התקדם אך מיד קפץ כאשר דרך בערמת אפר, כאילו האפר הזה היה מישהו שהוא הכיר, מישהו מהעבר.
הוא ניער את עצמו מהמחשבה הזו, עפר של נייר שרוף, רק נייר שרוף, הוא לא היה יכול להכיר אותו, הנייר הזה הוא לא מישהו מוכר, איך אפשר להכיר נייר שרוף? הוא חייך לרגע אך מיד המשיך בבילבול לצעוד אל כיוון המסגרת הריקה שנתלתה על הקיר המרוחק.
הוא דרך על שברי הזכוכית שהיו לצד המסגרת בלי לתת להם יותר מדי חשיבות, לפחות לא את החשיבות שנתן לערמת האפר המטופשת. זו הייתה מסגרת של ציור ללא ספק, הוא העביר את אצבעותיו הארוכות על שם הציור שהיה חרוט באותיות זהובות מתחת למסגרת העץ.
"מארי," הוא קרא בקול, סוג של כח בלתי נראה דחף אותו אחורנית אל תוך העפר, הוא קם בעצבנות וניער את עצמו, מקלל את הרגע בו דרך במקום הזה.
הוא התקדם שוב למסגרת, הפעם באיטיות ועיניו נפתחו בהפתעה, צבע אדום כדם מטפטף כיסה את שם הציור בצורת איקס ענקית, ומתחת לשם הקודם הופיע שם חדש, כתוב בדם מטפטף,
"גארי."

		הפרק הבא