אש וקרח

הגשם שטף את רחובות לונדון, ודמויות עטויות גלימות חמקו אט אט אל הרחוב החשוך מתוך פונדק קטן ועלוב למראה בשם הקלחת הרותחת. טקס האזכרה השנתי לקורבנות המלחמה זה עתה הסתיים, ואווירת אבל כבדה שררה בין רחובות סמטת דיאגון אשר התמלאו בקוסמים ומכשפות עטויי גלימות שחורות וכובעים מחודדים שעשו אט אט את דרכם החוצה, קבוצות קבוצות. איש לא רצה להישאר לבד ביום שכזה. דמות בודדה עשתה את דרכה ברחוב החשוך ולא נראתה מוטרדת כלל מעובדה זו. בכניסה אל הרחוב המוגלגי היא הסירה את גלימתה, נשארת בסוודר עבה בצבע בורדו שהזכיר לה ימים אחרים ובמעיל גשם שחור. היא תחבה את שרביטה לכיס מכנסי הג'ינס שלה והוסיפה ללכת בין טיפות הגשם השוטף. לא הייתה לה מטרייה והיא גם לא התכוונה לזמן לעצמה אחת. בין מוגלגים התנהג כמו אחד היא מלמלה לעצמה, זוכרת שגם היא פעם הייתה אחת מהם. הגשם הלך והתגבר ככול שהעמיקה לתוך לונדון המוגלגית, כשהיא משוטטת בין סמטאותיה ללא מטרה של ממש. אור פנסי הרחוב האיר אותה לרגע, וחשף תווי פנים נאים שלא הסגירו את שלושים שנותיה. קול מוסיקה חלושה הוביל אותה אל דלת פתוחה והיא נכנסה אל תוך הפאב הקטן, שהיה צפוף ודחוס באנשים שמצאו בו מקלט מפני הגשם. היא ניגשה אל הבר והצטערה שהם לא מגישים שם בירצפת, למרות שביום שכזה לא הייתה מתנגדת למנה טובה של וויסקי אש, שלפתע שמעה קול מוכר מאחוריה "איכס, יש לזה טעם דוחה, אפילו אלכוהול הם לא יודעים להכין כמו שצריך המוגלגים האלה?" ליבה האיץ את פעימותיו והיא הסתובבה לעברו. דראקו מאלפוי ישב במרחק של שלושה כיסאות ממנה ואחז בידו כוסית משקה ריקה למחצה. השנים שעברו חוללו שינויים במראהו, תווי פניו נראות איכשהו מחודדים פחות ושטח רב מהם כוסה בזיפים צפופים. קמטים עדינים עיטרו את מצחו ועיניו האפורות, נדמו לה כמכוסות במעטה של קרח. להפתעתה היא הרגישה אש מוכרת מתלקחת בתוכה. 
"במקומך הייתי שוקלת את המילים שלי טוב יותר ביום שכזה" למרות הלהט שחשה בגרונה המילים שיצאו מפיה היו צוננות, מאוכזבות. דראקו הסתובב כאילו היכה בו ברק ולרגע קפאה ההפתעה על פניו והוא נדמה לה כפסל קרח שברירי, ברגע הבא עיניו הצטמצמו בעויינות גלויה.
"מה את עושה כאן לבד גרינג'ר? אין לך עדר של ילדים ג'ינג'ים לטפל בו?"
האש שבתוכה התלקחה ושוב כבתה, נשימה עמוקה, את כבר לא בהוגורטס היא הזכירה לעצמה, ודראקו כבר לא האויב שלך.
היא יכלה לספר לו על רוז, שלא מפסיקה לשאול שאלות על מה שקרה במלחמה ולראשונה בחייה היא מוצאת את עצמה בלי מילים להסביר. היא יכלה לדבר על הוגו שמאז הטיול שלו בהגיגית (דלת חדר העבודה של הארי הייתה פתוחה והוגו היה מוכרח לבחון את הנוזל השקוף-כסוף שבפנים) מתעורר בכול לילה מסיוטים על נחשים מלחששים ועל עיניים אדומות ומתגנב למיטה שלהם רועד כולו. היא יכלה לספר לו את כול זה, אבל הרגישה שהיא לא חייבת . מפני שהיה חלק בתוכה שידע שמתחת למסכת הקרח שלו, דראקו מבין.

על דראקו מאלפוי עבר יום קשה. ביום הזיכרון הרשמי לקורבנות המלחמה, הרגיש דראקו תלוש. לא שייך בין משפחות הקורבנות שראו בו אוכל מוות , ובוגד בין המעטים שעוד האמינו בדרכו של וולדמורט ולא טרחו להזמינו לאסיפות המחתרתיות שערכו בנוגע להשתלטותם המחודשת על השלטון. לא שהייתה לו כוונה ללכת לישיבות מסוג זה, הוא ניסה להאמין שהוא יודע טוב יותר היום, אבל בכול זאת, להידחות על ידי האנשים שפעם החשיב לחברים... זו הייתה פגיעה ישירה באגו. לכן, הוא העביר את יומו הרחק מעולם הקוסמים, במקום בו איש לא שמע על וולדמורט, היכן, שאיש לא רדף אחריו בקריאות "לך לאזקאבן". היכן שהוא יכול היה להיות פשוט דראקו. באחד משיטוטיו בסמטאות הנידחות של לונדון, הוא נתקל בפאב קטן, שפינותיו החשוכות התאימו בדיוק לאדם המחפש מקום להסתתר בו. למרות שדראקו היה בספק אם לקוסמים יש מה לחפש במקום, אלה העדיפו ליהנות מיין הדבש של רוזמרטה, שבדומה לו הולכת ומשתבחת עם השנים או להשתכר מכוסית הגונה של וויסקי אש על פני שתיית בירה מוגלגית זולה. הוא רטן ללא הרף על טעמה הנוראי, אבל הוסיף לשפוך את הנוזל המר אל גרונו, כמו ילד הבולע תרופה לכאב בטן. לדראקו אומנם לא כאב שום דבר פיזי, אך הוא הרגיש שהוא בוער במפנים. 
קולה של גרינג'ר תפס אותו באמצע הכוס החמישית שלו ולמרות הכעס הברור בקולה, הוא הוצף בחמימות נעימה. הוא קפא לרגע במקומו, פוגש באש שבעיניה, בדיוק הזמן הדרוש להגנות הישנות סביבו לפעול, לאגו הפגוע שלו להתרומם מהרצפה ולהשיב מלחמה. 
"אין לך עדר של ילדים ג'ינג'ים לטפל בו?" ברגע שהמילים יצאו מפיו הוא התחרט עליהן. זאת הייתה תגובה אוטומטית, שאריות מדראקו הישן שעוד חיו ובעטו בתוכו. 
גרינג'ר נראתה לרגע כאילו היא שוב עומדת להחטיף לו סטירה, אך לבסוף משהו בהבעת פניה התרכך והיא גלגלה את עיניה והוציאה בחשאי את שרביטה. היא טפחה קלות על הכוס שלו שכעבור רגע העלתה אדים חמימים שאפיינו את וויסקי האש הטוב והמוכר. 
"תודה" הוא מלמל. 
גרינג'ר שהייתה עסוקה בלכשף כוס נוספת, לעצמה, רק חייכה ולא השיבה. 
שתיקה השתררה, המשקה בער בתוך גרונו של דראקו שרוקן את כוסו בלגימה אחת. הרמיוני לגמה את שלה באיטיות, ונראתה מהורהרת. כעבור מחצית השעה, וקסמי מילוי מרובים (הברמן גירד את ראשו בבלבול למראה הכוסות המתמלאות שוב ושוב) דראקו שפך את ליבו בפני הרמיוני. 
"אני לא מאשים אותם שהם שונאים אותי, עם כול מה שהם איבדו במלחמה, אבל מה עם מה שאני איבדתי? אבא שלי נרקב באזקאבן, את כול מה שהיה לנו איבדנו כדי לכסות על ההוצאות של המשפט, אפילו את גמדון הבית המזורגג, כאילו שזה עזר. את יודעת כמה קשה זה לגדל ילד במצב הכלכלי של היום, בלי אפשרות לשכור אומנת ראויה? התענוג המפוקפק הזה מיועד לוויזלים של העולם, לא למאלפויים שבו. את דווקא לא נראית וויזלית, אני מקווה בשבילך שהילדים יצאו דומים לך, הם לא קיבלו את השיער הג'ינג'י המבחיל הזה נכון? התלתלים הנפוחים שלך כבר עדיפים, מהזווית הזאת את דווקא נראית לא רע, אמרו לך את זה פעם?" 
הרמיוני המעורפלת הקשיבה לו בחצי אוזן, קולטת רק חלקים מדבריו. למשמע המשפט האחרון היא נדרכה, כבר שנים שרון לא אומר לה שהיא יפה, למען האמת, הוא מעולם לא היה מוצלח בהפגנת רגשות, והיא אהבה אותו מספיק כדי לקבל אותו למרות הפגמים. אבל לפעמים זה היה חסר לה, והיא הייתה זקוקה למישהו שיראה לה שהוא אוהב אותה. 

זה היה עניין של שבריר שניה, המעמקים הקפואים של עיניו, פוגשים בחום שבעיניה. והרמיוני, הרגישה לפתע דחף עצור לנשק אותו, דחף שהדחיקה עוד מימי בית הספר, ובטרם המחשבה התגבשה במוחה, בטרם הספיקה לעצור את עצמה, שפתייה החמות פגשו בקרח של שפתיו.
זו הייתה מערבולת של תחושות, ידיה החמות לפתו את גופו של דראקו, כמו אדם הנאחז בקרש הצלה. ופסל הקרח שהיה דראקו נמס תחת ידיה ונאחז בה בעוצמה שלא ציפתה לה בניסיון להפשיר את הקיפאון שאחז בו.
היא לא חשבה על הוגו, שוודאי מפחד שוב ללכת לישון והיא לא נמצאת שם בשביל להרדים אותו, היא לא חשבה על רון, שכבר שבועיים כמעט וללא יצא מהמיטה, כמנהגו בכול שנה שיום מותו של פרד מתקרב ורק מסתובב הלוך ושוב בפיג'מה וחושב על כול מה שאיבד במלחמה. למעשה למשך רגע ארוך היא לא חשבה על שום דבר מלבד האש המשתוללת בקרבה. 
דראקו לא השלה את עצמו לרגע שהרמיוני נצמדת אליו מתוך אהבה. היה זה הייאוש שמשך אותה אליו, אבל לדראקו לא היה אכפת להיות רק כלי במשחק שלה, כפי שהיא עצמה לא הייתה אלא כלי בשבילו. 
הרמיוני פלטה קריאת הפתעה כשהוא משך אותה לחדר צדדי, אבל המשיכה לנשק אותו בפראות, למרות שהייתה שם רוח פרצים וטיפות קפואות של גשם טפטפו עליהם מהתקרה וזה היה מבולגן ומלוכלך ואסור. היא הרגישה כאילו היא עולה בלהבות. שנים של כעס, שנאה וייאוש שרפו בגרונה, והיה עליה להפנות אותם למישהו, אומלל כמוה, מישהו שלא יהיה לו אכפת להישרף ביחד אתה. האות האפל, בלט על ידו השמאלית של דראקו, כמו צלקת הבלתי ניתנת להסרה. ושניהם ידעו שיש סימנים שגם הזמן לא יכול למחוק בין אם הם חקוקים עמוק בתוך העור, או בתוך הנשמה. וזה היה נכון ולא נכון בו זמנית, והחליק לגרונו כמו קוביה של קרח כשהם נפטרו מהבגדים ולא נשארו עוד מסכות להסתתר מאחוריהן. 

כשהאיר הבוקר, להבות של אש ורסיסים של קרח יצרו מחדש בני אדם, פיכחים, אשמים. הם השתחלו מחדש לתוך הגלימות שלהם, וחזרו אל מציאות חייהם. הרמיוני פסעה אל תוך הבית הישן, היא הציצה לתוך חדרו של הוגו הישן בשלווה והתגנבה אל חדרה בזהירות והשתחלה מתחת לשמיכות מרגישה את ידיו של רון מתהדקות סביבה. אולי היום היא תצליח לשכנע אותו לצאת מהמיטה, אולי היום... 
כשנכנס דראקו לביתו, אסטוריה חיכתה לו ערה, היא לא נזפה בו על שנעדר לזמן רב כל כך, או התלוננה שדאגה לו, למעשה היא לא אמרה דבר, רק הובילה אותו בשתיקה לחדרם, ועזרה לו להשתחל אל תוך הפיג'מה שלו. עם דראקו לצידה נרדמה אסטוריה כעבור דקות ספורות. דראקו לעומתה שכב ער במשך שעה ארוכה וחשב על כול מה שקרה ולמה זה קרה ומה יכול היה להיות אחרת. עד שלבסוף הכריעה אותו העייפות והוא שקע בשינה עמוקה. 

אולי היה זה החורף, והבדידות שהביא עמו שחיברה אותם יחד. ואולי הייתה זו יד הגורל שקבעה, שבלילה חורפי אחד, שתי נשמות אבודות יתאחדו בניסיון לאחות את השברים שהותיר בהם הזמן.