יש דברים שעדיף לא לדעת...

פרק 1- הכיכר הנטושה

הלכנו לאורך השביל הפתלתל ושמענו צעקות לעזרה. הלכנו לכוון  האבנים הנטושות. אף- פעם לא הייתי באזור הזה. אבל לפי הצעקות ידעתי לאיפה ללכת. הסתכלתי על יובל בחשש והמשכתי ללכת. פחדנו להשמיע קול, אולי יתפוס גם אותנו. בשקט התחלנו להקיף את האבנים והאזור היה שקט, שקט מידי, כאילו כולם עזבו, ולפי המראה זה היה נדמה שבאמת כולם הלכו. אני ויובל פחדנו התקדמנו לאט לאט, ופתאום יובל ברחה בריצה מהירה כמו ליבה שפעם במהירות. מדוע היא ברחה עכשיו אני פוחדת יותר כי אני לבדי. מחשבות החלו להציף את ראשי. למה יובל ברחה? מה יקרה לי? האם כדאי לי לברוח?

האטתי את צעדי כמעט לעצירה ועדיין איני יודעת מדוע יובל ברחה. שמעתי שוב את אותה קריאה לעזרה, רק הפעם היא הייתה חזקה יותר מהרעש בכיתה, "הצילו! הצילו!"

ואז זה היכה בי, אני מכירה את הקול הזה אבל פרח מזיכרוני למי הוא שייך. ליבי פעם בחוזקה והרגשתי שקשה לי לנשום. לא היה ברור אם זה קול של בן או קול של בת אבל עקבתי אחרי הקול בחשש.  מולי ראיתי בניין גדול ומלוכלך. נכנסתי לבניין ממנו בקע הקול המחשיד. ופתאום!

אולי כדאי שאני אסביר יותר טוב. אני בכיתה ז' בבית הספר 'אחווה'. אני ויובל הן החברות הכי טובות. אנחנו עושות הכל ביחד, מכיתה א'.

יום אחד, שנראה תמים לגמרי, הגענו יחד לבית הספר, כהרגלינו. וכמה בנים, שלא נחמדים במיוחד, החליטו לעשות לנו מתיחה. כאשר הגענו לכיתה ופתחנו את הדלת, גל קר של מים נשפך עלינו. זה לא היה יום קר, אבל גם לא חם מאוד. כעסנו עליהם וצעקנו עליהם. זה נמשך עד הצלצול, כשהמורה, חנה, נכנסה לשיער היא כעסה על הצעקות שלנו. וכך נשארנו אחרי הלימודים בעונש. וזה היה רק חודש מתחילת השנה, אז לא עשינו רושם מצוין במיוחד. רצינו להחזיר להם בתעלול קטן. לא רצינו שהתעלול יהיה בזמן לימודים או בבית הספר, כדאי לא להוסיף קיסם למדורה. כולם תמיד מדברים על "האבנים נטושות", כך קראו למקום, אז המקום ישר עלה לראשינו. אבל ככל שחשבנו יותר על מתיחה במקום זה, כך לא הגענו לתוצאה. אז החלתנו שלמחרת נבקר במקום. וכך זה התחיל...

נכנסתי לבניין ממנו בקע הקול המחשיד. ופתאום! ראיתי אדם עומד והוא הסתכל עלי.

"מה את עושה כאן ילדה?" קולו היה שונה מהקול שקרא לעזרה, הקול שלו לא היה ממש מאיים כמו שציפיתי שיהיה.

קפאתי. חשבתי אם כדאי לי לענות או לא בכל זאת הוא זר, ואסור לדבר עם זרים. אבל, לקחתי שאיפה, הפעם אפר חוקים. הרי כבר נענשתי, מה יעשו לי הפעם?

"אני כאן כי שמעתי קריאה לעזרה" עניתי בחשש ובזהירות, בכל זאת, כדאי תמיד להיזהר.

"זה לא מקום לילדים" הוא אמר בקולו העמוק. הוא לא נראה כמישהו שמבין את מעשיי כאן. נכון שבאתי בכוונה לעשות מתיחה לבנים בכיתה. אבל בכל זאת, היה די קשה לפספס את הקריאות.

אז עניתי לו, בלי לחשוב יותר מידי, "לא שמעת את הקול?"

"לא," ענה, קצת פחות רגוע מהצורה שבה דיבר מקודם. להפך, הוא נשמע מבוהל, הפתעתי אותו בצורה מסוימת. לדעתי הוא שיקר, וכן שמע את הקריאות לעזרה אבל לא רציתי להתעמת אתו.

הוא המשיך, "תוכלי למסור את המכתב הזה לבית מספר 113 פה בסדרה?"

הסכמתי וביד רועדת לקחתי את המכתב ויצאתי לדרך היה קשה למצוא את בית מספר 113 משום שהייתי רק בתחילת הסדרה, בבית מספר 4. וזאת הייתה סדרה מאוד ישנה. כל הבתים, גם האי- זוגיים, וגם הזוגיים נמצאים באותו שורה.

הלכתי כרבע שעה בערך והמכתב היה בידי. התאפקתי לא לפתוח את המכתב. רציתי לדעת מה כתוב בו.

הוא לא אמר שאסור לפתוח את המכתב, חשבתי. ניסיתי לשכנע את עצמי שלפתוח את המכתב לא יהיה מעשה שיפר חוקים. וכבר מרוב סקרנות פתחתי אותו, בזהירות כדי שלא יראה כאילו הוא נפתח כשאסגור אותו. החזקתי אותו ברעד, הסתכלתי לכל הצדדים כדי לוודא שאף אחד לא רואה אותי. ובפחד קראתי:

'בחצות הלילה, כשהירח יהיה מלא, ניפגש בכיכר הגדולה בסדרה.'

הייתי סקרנית ומפוחדת אפילו יותר ממה שהיתי קודם. היכן נמצאת הכיכר הזאת? מי רוצה להיפגש שם? עם מי? למה דווקא הזר שפגשתי קודם רצה שאמסור את המכתב? האם הוא זה שנפגש עם אדם אחר בכיכר? ועוד כל כך הרבה שאלות צצו בראשי.

ואז זהו זה מצאתי בית מספר 113. שלשלתי את המכתב דרך החריץ, דאגתי שלא יראה כאילו היה פתוח. והתחלתי ללכת הביתה. אבל, עצרתי, החלטתי שאני רוצה לדעת את התשובות לשאלות. המשכתי ללכת בסדרה וסוף- סוף הגעתי אל הכיכר. שיננתי את הדרך בעזרת בתים, עצים, אבנים ועוד דברים שראיתי והיו בולטים לעיני.

חזרתי לביתי והשעה הייתה כבר מאוחרת בערב.

"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? והיכן יובל?" שאלה אימי, נעמה.

"סתם היינו בחוץ... ויובל חזרה הביתה... אהה... נפרדנו בדרך..." שיקרתי. זאת הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי לאמא. טוב, חוץ מהפעם הזאת בגן ששיקרתי על כך שהעוגייה הזאת הייתה שלי, והיא לא הייתה. זה לא נחשב, זה היה טיפשי.

פתרתי בינתיים את בעיית ה- "היכן הכיכר נמצאת?" אבל לא את ה- "מתי זה קורה?" ואז נזכרתי שבמטבח, על המקרר, ישנו לוח שנה עם מצב הירח. התבוננתי בו וראיתי שמחר בלילה הירח יהיה מלא, החלטתי ללכת לשם מחר.

למחרת הגעתי לבית הספר עם הרגשה מוזרה בבטן. מעיין התרגשות, פחד וציפייה מעורבבים יחד. למשך כל היום לא הסתכלי ליובל אל תוך העיניים, בכלל, השתדלי לא להסתכל עליה יותר מידי. לא דיברנו על מה שקרה אתמול.

בלילה קמתי מהמיטה בחשאי והתגנבתי החוצה לאט לאט אל הכיכר. תמיד הייתי אחת כזאת, שלא מתחשבת בפרטים הקטנים, יצאתי ברבע לשתיים עשרה בלילה. כמובן שהתבלבלתי בדרך, וכשהגעתי לכיכר השעה היתה שתיים עשרה ועשרה. כל כך שמחתי שמצאתי את המקום הנכון בסופו של דבר ששכחתי שהכול היה צריך להיעשות בצורה חשאית. ראיתי שתי צלליות, היה קשה לזהות מי האנשים שם. קפצתי מיד והתחבאתי מאחורי השיח הקרוב. שתי הצלליות הפסיקו להתלחשש והביטו סביב. כנראה שגם בגלל ההתעכבות שלי וגם בגלל ששכחתי להתחבא גרמה לזוג הצלליות לגמור את השיחה. ניסיתי להתמקד יותר במי האנשים ששייכות להם הצלליות. שמתי לב שהצללית הגבוהה יותר שייכת לאדם מבוגר, אשר מעולם לא פגשתי קודם שנראה כחובש גלימה. והשנייה נראתה כמו...

יובל! זה היכה בי חזק. מה יובל עשתה שם?

האדם המבוגר התכופף לומר משהו ליובל, אם זאת היא, משהו ונעלם בעשן, ואיתו יובל נעלמה.

פחדתי מאוד .

למחרת בבית הספר יובל התנהגה כרגיל. לא האמנתי שהיא שקרה לי ככה! תמיד הרגשתי שהיא מסתירה ממני משהו, אבל מעולם לא תיארתי כזה דבר. לבסוף הגעתי להחלטה שהיא חברה טובה שלי, ואני צריכה לשאול אותה מה קרה שם. הלכתי על הדרך הישירה. אמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה בצד.

בלחש שאלתי אותה "מה את עשית בכיכר?"

יובל נבהלה ולא ענתה. אז שוב שאלתי "מה עשית בכיכר?"

ויובל ענתה "יש דברים שעדיף שלא שתדעי"

עכשיו אני ממש מבולבלת מה קרה שם בכיכר הנטושה ואני עדין לא יודעת של מי היה הקול הזה...

		הפרק הבא