שליחו של המוות

וויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.

תגיבו? D:

~*~

היא לא ידעה מה היא עושה. היא זכרה את השיקוי, את שבירתו וההתנפצות מיכל הזכוכית בו שכן על הריצפה. פחד היה הדבר הראשון שהציף אותה, זו הייתה המנה האחרונה. רק בעוד יומיים השיקוי שהכינה מראש יהיה מוכן. היא חייכה לעצמה במרירות כשחשבה: אז הגורל צוחק עליי עכשיו. הרי אחרי כל כך הרבה זמן היא כבר ידעה שהרגע הזה יגיע. תמיד היה משהו לא אמיתי ביחסיהם, משהו שהיא תמיד התחמקה ממנו. הרי הוא הביט בה באהבה, נישק אותה כאילו היא האחת והיחידה. אבל היא שלטה במחשבותיו, כמו צעצוע. הוא היה צפוי כל כך, לא אמיתי ומזויף.

הוא היה אמור לחזור עוד דקות אחדות. הוא תמיד היה חוזר לעת ערב, כמו מכונה. לפעמים היא הייתה חושבת שהוא לא אנושי, אבל כשהיה מחייך אליה היא הייתה שוכחת מהכל. גם אם זה לא היה הגיוני וכל הסיטואציה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית, היא אהבה את המצב הזה. והיכולת שלה להאמין במציאותיות שלו לא באמת הייתה חשובה לה.

כשהוא דפק על הדלת היא פתחה אותה. הוא הביט בה בהפתעה, תר אחר כוס התה שתמיד הייתה מגישה לו כשהיה חוזר. אחרי הכל, הם גרו שלוש שנים יחדיו. אבל לא היה שיקוי, כך שלא היה גם תה למסור לו.

היא רק חייכה ומשכה בכתפיה. ״הכל נשפך,״ אמרה. היא לא יכלה לשקר לו. משום מה זה שימח אותה - העובדה שהיא מספרת חצי אמת ולא שקר מלא. היא הצליחה ככה לברוח מהמציאות טוב יותר. אבל הפחד שוב מילא אותה. הוא יפסיק לאהוב אותה בערך באמצע הלילה. מכיוון שהוא היה שרוי כל כך הרבה זמן בהשפעת השיקוי השינוי יעיר אותו. היא מעולם לא חוותה את הדבר הזה, מעולם לא חששה לו ולה כל כך.

באותו הלילה הם נשכבו במיטתם, מתכוננים לשינה. היא תהתה האם זה הלילה האחרון שלהם יחדיו, אך דחתה את המחשבה כמעט מיד. ולפתע חלפה בה מחשבה מהירה, אחרת. זה מעולם לא קרה, אבל זה יכול לקרות. קל מאוד להשפיע עליו כשהוא מאוהב. הוא עדיין מאוהב. יכול להיות שהוא לא יאהב אותה מעולם. זו יכולה להיות ההזדמנות האחרונה שלה.

היא לא האמינה כמה היא מפחדת מהדבר הקטן הזה. אחרי הכל - זה התנפץ על הריצפה. אבל המגע עם האדמה חילל את השיקוי, והמנות הבאות יהרגו אותו אם תיתן לו אותן, כי הן עדיין לא מוכנות. לפי ספר השיקויים ששמרה, יום שלם ללא השיקוי מספיק כדי לעורר אותו לגמרי מקהות החושים שלו. והוא שנא אותה לפני שהחלה להשקות אותו באהבתה.

היא חיבקה אותו. ילדים וחתונה קסמו לה - היא רצתה שיזדקקו וימותו יחדיו, היא רצתה אותו כל כך... אבל הוא ככל הנראה ילך ממנה. כצאצאית של סלית'רין היא ידעה זאת - למרות שלא היה בסלזאר דבר שיצדיק זאת. עורו כמו נמס לתוך אצבעותיה מהתשוקה שבערה בה. הוא קידם כל פעולה שעשתה, שיתף פעולה עם כל רצון שבער בה. פיו התחבר לפיה והם התאחדו לגוף אחד. הכל נהיה מטושטש והפך למערבולת של תשוקה, חשש ומעט כאב. כאב שהתשוקה הסוותה. לאחר מכן הם נרדמו.

היא הרגישה את ידיו על חזה כשהתעורר. האוויר אזל מריאותיה, נדמה היה שהוא מנסה לחנוק אותה. כשפקחה את עיניה היא הבחינה, קודם כל, בשנאה שבעיניו. המבט הפחיד אותה; היא מעולם לא ראתה אותו כך מאז שהחלה להשקות אותו בשיקוי. ואז הבינה שהוא באמת מנסה לחנוק אותה.

היא נאנקה. ״אתה -״

״מי את?״ הוא צעק, ״למה אני שוכב לידך במיטה ומרגיש כל כל מוזר...?״

״אה - אה...״ היא נשנקה. כל יכולת דיבור אבדה לה כשלחץ עליה חזק כל כך.

הוא הסיר את ידיו ממנה, אך לא הרחיק אותן. האיום היה ברור. ״דברי.״

״אתה אוהב אותי...״ היא הצליחה רק ללחוש, כאבה שולט בה, ״אמרת שאתה אהב אותי...״

״מתי אמרתי את המשפט הטפשי הזה? לאהוב אותך?״ הוא אמר, מדגיש את המילה האחרונה בטון מזלזל.

״אמרת את זה.״ היא רצתה לבכות, לצרוח, לשרוט את פניו; לעשות משהו שיוריד את אי האמון מפניו. הוא לא האמין שעשה דבר כזה. הרי הוא שנא אותה. ״את...״ הוא מלמל, ואז הביט במיטה. פתאום משהו השתנה בעיניו. את מחשבותיו הבינה רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר. היא זכרה לאחר מכן שטיפל בה, שנישק אותה. זה היה מוזר, כאילו חלומותיה מתגשמים. הוא אהב אותה ללא כל ההצגות, ללא השיקוי. ולמרות זאת תחושה רעה בערה בבטנה. היא ייחסה זאת לפחד שבהתחלה החדשה, ללא השיקוי שיבטיח את אמונו.

כך חלפו היומיים. השיקוי היה מוכן, והיא תהתה האם לתת אותו לטום. אחרי הכל - עד מתי הכל ימשך? הגיוני שהוא מסוחרר מהשיקוי. שיש תופעות לוואי, כי הוא הושפע ממנו שלוש שנים, דבר שהמיתרים לא הביאו בחשבון. אבל המצב היה כל כך קסום, שהיא לא יכלה לעשות זאת.

וזאת הייתה טעותה.

בוקר אחד, כעבור חודשיים, היא הביטה בו. המחשבות עליו שבו אליה, גודשות ומפחידות מחדש. הפחד שההשפעות יעלמו פתאום, עד כמה שהדבר כבר נהיה לא סביר. הפחד שהוא לא יאהב אותה יותר -

ופתאום היא התכופפה קדימה והקיאה את נשמתה. זה מעולם לא קרה לה, היא מעולם לא חלתה; זו הייתה אחת ממעלותיה. טום נשא את מבטו אליה, לאחר מכן אל מיצי קיבתה. חיוך לא צפוי עלה על פניו. היה בו משהו זדוני, מרושע-משהו. ״מזל טוב,״ הוא אמר, ״את בהיריון.״

בהתחלה היא צרחה. זה היה מחריד, מוזר כל כך. היא פחדה, המחשבה על תינוק מטלטלת אותה. אך מצד שני, ממי הוא עוד יכל להיות פרט לטום? מי עוד יוכל להיות אביו, מי עוד ישן לצידה? אך היא לא זכרה שעשתה את המעשה הזה, שלקחה צעד קדימה ובחרה להיכנס להיריון ממנו...

ולפתע נזכרה בלילה ההוא. במערבולת התשוקה, במדקרת הכאב המפתיע... היא הבינה. אומנם טום עוד היה מאוהב אז, אך מצבה היה נורא יותר משלו. היא לא הייתה מודעת למעשיה, שנעשו בטשטוש מוחלט. ואז היא הבינה מדוע נשאר. מדוע חזר לדמות המאוהב כאשר הבחין במקום הימצאם. הוא ידע שהיא בהיריון ממנו ולא רצה לנטוש אותה לבדה. אך... האומנם? הוא הרי שנא אותה לפני כן...

״היי - תירגעי! את לא תהרגי אותו, את שומעת אותי? הוא עד יגדל ויהפוך לאיש חשוב.״

איש חשוב? מה הוא חושב לעצמו? מה הוא כבר יודע? למה הוא חושב כלך על תינוק של שני אנשים פשוטים...?

הוא כנראה הבחין במבטה. ״את לא תהרגי אותו. הוא הבן שלי. חיפשתי אותך שנים. נראה שמצאתי אותך פתאום, ואז שקעתי בחשיכה מוזרה כשנתת לי לשתות. הייתי בטוח שהכל נגמר, שהרעלת אותי, אבל אז הבנתי שאת השקית אותי בשיקוי אהבה. פספסתי שלוש שנים אומנם, ולמזלי שיקוי האהבה הקפיא אותי בדמותי מכיוון שלא הייתה לי שליטה על עצמי, אך מצאתי אותך במיטתי מיד כשקמתי, כך שהבנתי שהצלחתי בכל זאת. את לא תהרגי את התינוק.״

היא הביטה בו, ופתאום חשש סחרר אותה. ״מי אתה...? אתה לא טום...״

״נכון, אני לא,״ הוא אמר, מחייך, ״את קוסמת. את מכירה את שיקוי הפולימיצי, נכון?״

היא הנהנה, אך לא שמה לב. זה סיוט, לא יותר. זה עדיין טום שלה. הוא אוהב אותה, הכל בסדר. אך המציאות התחמקה ממנה. ״מצויין. אני אטפל בך, ואת תלדי את התינוק. אך מכיוון שאת יודעת יותר מדיי... גזר דינך הוא מוות. לקחנו זאת בחשבון. חיפשנו אותך שנים, צאצאיתו האחרונה של סלזאר סלית׳רין. התינוק יעכל את רחמך ויזכה לכוחות בלתי ניתנים למדידה בזכות היותך צאצאית מבורכת ובאמצעותי.״

מאותו היום הכל הפך למסוייט. היא עיכלה את הדברים לאיטה, צופה בבעתה בבטנה גדלה יותר ויותר עם הזמן. השפעת השיקוי של טום פגה, אך היא לא יכלה לראות מי הוא - הוא הסתובב כשמסיכה ירוקה מסתירה את פניו כל הזמן.

ואז היא ילדה. בית היתומים היה המקום אליו טום המתחזה לקח אותה. היא ראתה אותו מביט בה מהחלון כשילדה. הכאב הגדול היה קשה מנשוא והיא הרגישה את גופה העולה בייסורים השמיימה. זה היה עונשה.

~*~

טום רידל ישב בחדרו שבפנימייה, נושך את שפתו. זה היה היום האחרון לפני החופש בכל בתי הספר, אך בפנימייה שלו אין לו הורים, ולכן גם את החופש הוא נאלץ לבלות בה.

לפתע הוא שמה דפיקה על החלון. הוא פתח אותו, מופתע.

האדם היה שונה מכל אחד שאי פעם ראה. מסיכה ירוקה הסתירה את פניו.

״מי אתה?״ קרא, חרדה משתלטת על קולו.

״אבא שלך.״

טום נאלם במקומו. זה אבא שלו? זה שנטש אותו בלידתו? זה שלא חזר במשך עשר שנים לקחת אותו? הוא כבר בן עשר. היה לאביו די זמן לשוב. הוא התכוון לטרוק את החלון, אך האיש תפס בזרועו ומנע ממנו לעשות זאת. ״אתה לא מכבד את אבא שלך,״ אמר בשעשוע.

״אתה השארת אותי כאן עשר שנים,״ אמר טום, קולו נוטף שנאה, ״מה אתה מצפה שארגיש?״

״תתעל את השנאה למקומות חיוניים יותר,״ נזף בו האיש שהציג את עצמו כאביו. ״יש לי עוד הרבה מה ללמד אותך.״

שנה לאחר מכן צעיר נכנס לחדרו והציג את עצמו כאלבוס דמבלדור. טום כבר ידע  זאת, אך הוא העמיד - בפקודת אביו - פני תמה.

פחד. הוא היה שחקן כה טוב כשהעמיד פנים שהוא מפחד כשהארון עלה באש. מיד הוא הצהיר שהוא מאמין. הוא הבין מדוע גדל בפנימייה - כך נוצר הרושם המושלם שאינו מהווה בעייה ושהוא בסך הכל ילד שהכל נחשף בפניו באחת.

״היית יכול להיות יותר טוב,״ זה מה שאביו אמר.

הוא עשה הכל. כל מה שנאמר לו. למד כפי שאביו הורה לו, קיבל ציונים וצבר חברים לפי השמות שקיבל. לאיטו הצליח להגיע להישגים ולהיקרא ״הלורד וולדמורט״. כך אביו ביקש שיקרא, והוא מעולם לא הבין. סמלו היה המסיכה הירוקה של אביו. הוא עשה הכל באמצעות כוחות שלא ידע שיכולים להיות קיימים בבני אנוש. אך הוא נכשל. כמובן שהוא נכשל. אביו אמר לו שוב שוב לאחר כל טעות זעירה שהוא עוד יכשל, דאג להנמיך אותו ולגרום לו להרגיש קטן לצידו. למה הוא יכל לצפות?

הוא שנא את חוסר האונים שחש כשהילד הביס אותו. הרצון להצליח היה חזק ממנו, דבר שאביו הטביע בו. כולם חשבו שהוא יודע הכל. אבל הוא לא ידע דבר, בדיוק כמו שלא תכנן דבר.

רגע לפני שמת, חזה בפני אביו מעליו. הוא לבש גלימה וברדס שכיסה את פניו - מתחת לכל זוהרת אותה מסיכה ירוקה.

״היה שלום, טום,״ הוא אמר, חיוכו רחב, ״הצלחת במשימתך. עכשיו אוכל סוף סוף למצוא לי נוכחות חיצונית שתספק לי את האמון - הדבר האחרון שהזדקקתי לו.״ ומבטו נדד אל עבר הנער שטום ניסה שנים להרוג - הארי פוטר. לפני שהבין את הדברים עיניו של טום נעצמו ולא נפקחו עוד.