הסגן הדחוי

שם הפיקצר: הסגן הדחוי.

שם הכותב: מאיה (take your smile with you)

דירוג: PG (על שפה, יש קטע בו פרד רומז על דבר מה).

שיפ: ג'ן.

ז'אנר: הומור.

ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

~*~


"למען האמת, אמא, אני וג'ורג' בדיוק פתחנו חנות פעלולים בהוגסמיד – אני רואה שאת לא מעודכנת –"

"זה לא נתון לוויכוח." מולי וויזלי הביטה בבנה בקשיחות, "יותר מאוחר אני אשוחח גם עם אחיך. המקצוע הזה בהחלט לא הולם, במיוחד לאחר שעברתם שש שנות לימוד בהוגוורטס..."

"שבע, אמא."

"שש. מבחינתי השנה האחרונה לא נחשבת עבורכם, יצאתם באמצע שלה כשאיזו פרופסורית עצבנה אתכם!" קולה של מולי גבר וגבר, עד שבסוף המשפט הסתיים בצעקה שהדהדה בחדר.

"בסדר, בסדר, שש. אז מה? אז אנחנו לא רוצים לשבת כל היום באיזה חדר במשרד הקסמים. משעמם שם, אמא, את לא מבינה כלום בעבודות מגניבות. מבחינתך, עבודה מגניבה היא –"

"עבודה שתביא כסף הביתה!"

"בדיוק התכוונתי להגיד, עבודה שבה אתה יושב כל היום ובודק ניירת משעממת על איזה קוסם ששכח נעל מקפצת באיזה רחוב מוגלגי."

"זה מאוד מסוכן –"

"אבל החיים שלי לא אמורים להיות מוקדשים במציאת הנעל הזו," הסביר פרד באדיבות, מגלגל את עיניו, "אבא חושב שהדבר הכי טוב שיוכל לעשות זה לבדוק בפעם המאה את הרשימות. אבא עובד זוטר. אבל קוראים לו 'סגן של הסגן של הסגן' כדי לגרום לו להרגיש כאילו עוד שתי מדרגות הוא למעלה. אבל בעצם, האדם שהוא סגן של סגן של סגן שלו, הוא בעצם בקושי סגן של אדם אחר, והאדם הזה ממש לא מקורב לשר הקסמים, אם על זה את מדברת."

מולי הביטה בבנה בזעם יוקד. "שלא תעז לדבר ככה על אבא שלך –"

"אני לא אומר דברים שקריים, אמא."

מולי נאנחה פתאום, "אתה כן, פרד. מעולם לא עבדת. מעולם לא הבנת איזה מאבק וכבוד זה לעבוד במשרד הקסמים. אתה לא יודע כמה אנשים מפוטרים משם מדי יום, כמה קשה לשמור שם על מקום כלשהו, גם אם הוא סגן של סגן של סגן של מישהו שלא מקורב בכלל לשר הקסמים." היא עצרה לרגע מדיבורה השוטף כדי לנעוץ בו מבט חמור סבר, "אבל אתה כן מרשה לעצמך לדבר, לצחוק על אלה ששורדים בקושי את התפקיד רק כדי להביא לחם הביתה... אתה יודע שקשה לנו..." דמעות זלגו על לחייה.

"ברצינות – אמא, אז כזו רגשנית."

"תסכים לעשות משהו קטן בשבילי?" היא שאלה מוחה את דמעותיה במגבת ששלפה מאחד המדפים. מבטה נותר נעוץ בפרד.

"כן, אמא. מה את רוצה?" שאל פרד בקול משועמם.

"סידרתי לך ריאיון עבודה עם סגן ראש מחלקה ג' בתחום ההילאים."

"אני לא רוצה להיות הילאי. ו – רגע, את אמרת שאני מתראיין אצל סגן של מחלקה בעדיפות ג'? ברצינות? איך משם אני אטפס למעלה, או איך שאת קוראת לזה?"

"כמו שאבא שלך מטפס למעלה," ענתה מולי, עיניה עדיין דומעות. מדי פעם היא פלטה התייפחות חרישית, "תעשה את זה בשבילי? בבקשה?"

"כן, אמא." אמר פרד פתאום, חיוך גדול עולה על פניו, "כמובן. הרי הכי מתחשק לי להיות הילאי, גם אם זוטר כל כך עד שלא יזכרו את השם שלי. מתי אני צריך להיות שם?"

"זו הסכמה?" שאלה מולי בחשדנות, אך כשפרד הנהן היא נראתה רגועה מעט יותר. "תהיה במחלקה ג' מחר בעשר בבוקר."

"מצוין," אמר פרד בהתלהבות רבה מדיי עד כדי כך שנשמעה צינית. מצד שני, ככל הנראה היא באמת הייתה צינית. הוא פנה לצאת מהבית, אך לפני כן פלט לעברה: "ואני יודע שלא בכית, אמא. את תמיד עושה את זה כדי שרון, ביל וצ'ארלי יעשו את מה שאת אומרת."

"הוא כנראה מכיר אותי יותר מכל שאר הבנים," מלמלה לעצמה מולי, מנקה את פניה ומתכוננת לשיחה עם ג'ורג', שהייתה אמורה להיערך בעוד שעה. אחרי הכל – היא חשבה שהוויכוח יהיה ארוך הרבה יותר.

~*~

פרד צעד ברחובות לונדון למחרת בבוקר. הוא לא שיקר לאימו כשהבטיח שיגיע לריאיון. להפך; הוא התכוון להתייצב שם בעשר. או בעצם, חשב כשהציץ בשעונו בסיפוק, בעשר ועשרה.

הוא וג'ורג' אהבו לעשות כאלה דברים. להוציא אנשים מדעתם היה במקום הראשון. אחריו המתיחות. ואחרי הרבה מאוד דברים נכנסו גם ראיונות העבודה. (במקום מאוחר יותר ברשימה, ראוי לציין, מאכילת ספגטי בעזרת כפית).

הוא תהה מה יקרה לאחר הראיון. כיצד ג'ורג' יחייך כשיספר לו את הכל. הוא ידע, כמובן, שהוא לא מתכנן לוותר לאימו בכזו קלות.

"שלום," אמר, מחייך בסיפוק עצמי אל עבר הסגן שהחווה בסנטרו אל השעון שהורה על השעה עשר ורבע. "אני מתנצל על האיחור, עזרתי לאישה זקנה ומוגלגית שהתפזרה תכולת תיקה על המדרכה..."

"תשמור את התירוצים שלך לעצמך." אמר האיש, אך חייך, "אבל בכל מקרה, אני מקווה בשבילך, שעזרת לה בדרך שלא כללה קסמים – הרי אתה רוצה להיות הילאי."

"כמובן," חייך פרד את החיוך האמין ביותר שלו, "כמה לחשים קלים ולחש זיכרון כולל על כל הרחוב."

"מצחיק." אמר האיש בטון שהבהיר: נגמרו הבדיחות. עכשיו הם הגיעו לחלק הרציני של הראיון. אבל פרד – כידוע לכל – לא ידע להיות רציני.

לאחר מכן הם נכנסו למשרדו של הסגן במחלקה ג' של מחלקת הילאים. פרד הבחין כמעט מיד בפשטות של החדר. הבוחן שלו לא היה פופולארי כל כך בקרב העובדים כאן.
הראיון התחיל. "מי אתה?"

"פרד וויזלי. אתה יכול לקרוא לי הוויזל, אם אתה מעדיף."

"אנחנו רשמיים כאן, אם לא שמת לב. לכן נקרא לך 'מר וויזלי' במשך כל זמן בו תעבוד אצלנו."

פרד חייך חיוך רחב. "מקובל עליי, אדוני." זה מצא חן בעיניו. "במשך כל זמן בו תעבוד עצלנו", האיש אמר. כך שנראה שהמשרה הזו לא ממש נחשקת בקרב הקוסמים בעולם. זה הופך את העניינים למהנים אפילו יותר.

"מצוין." נראה שהוקל לו, "תקרא לי מר ג'והנס," הוא הוסיף.

"כן, מר ג'והנס," ענה פרד. הוא ניסה ככל יכולתו להסוות את השיעמום שלו.

"כמה שנות השכלה יש לך?"

פרד חשב רגע, ואז ענה: "שש."

"שש? איפה למדת?"

"למדתי בהוגוורטס, תודה."

"בהוגוורטס לומדים שבע שנים, בפעם האחרונה שבדקתי." הזעיף מר ג'והנס את פניו, "אני למדתי שם."

"נכון," אמר פרד, ואז התחיל להמציא, "אבל הייתי כל כך טוב, עד שאמרו לי: 'לך, תמצא עבודה כבר עכשיו, יש לך פטור'."

"באמת?" הביט בו מר ג'והנס בשעשוע, "טוב, נברר את הפרטים המלאים מאוחר יותר."

פרד הביט בו בענייניות.

האיש צחק, "אבל מספיק עם ההומור," הוא אמר, מרצין, "יש לנו עוד הרבה על מה לשוחח היום."

פרד המשיך להביט בו.

"יש לך הרבה מאוד הפרעות בתיק האישי שלך מהוגוורטס," אמר האיש, תוהה ומפנה את הדברים אל פרד תוך כדי.

"נכון," אמר פרד, מחויך, "אסור לעשות חיים?"

"במקום לימודים?"

"כמובן שלו, מר ג'וה..."

"ג'והנס."

"אה, נכון. מדהים איך שוכחים את השם שלך בכזו קלות."

מר ג'והנס הזעיף את פניו, אך החליף את נושא השיחה, "הבנתי שאבא שלך עובד כאן."

"עדיף שלא תדע מי אבא שלי. זה ישמע אז כמו פרוטקציות." אך בליבו פרד חשב: יכול להיות שהוא יפוטר אם ידעו שהוא אבא שלי. אחרי הכל, הוא חטף מספיק כי הוא אבא שלי.

"אחים, כתוב שיש לך חמישה. זה נכון?"

"אנחנו משפחה מאושרת ומלאת ילדים." אמר פרד מבלי להניד עפעף, "אבל אני חושב שזה רק בגלל שההורים שלי אוהבים לע –"

"מספיק." אמר מר ג'והנס בחלחלה, "שמעתי מספיק."

"התכוונתי לומר, אוהבים לעשות מעשים טובים ומצוות." שיקר פרד. כמובן, האמרה חמקה לו "בטעות". אבל הוא אהב להגיד אותה. זה תמיד היה מצחיק את ג'ורג'.

מר ג'והנס הסב שוב נושא במהירות, "הייתה לך העסקה מוקדמת?"

פרד הניד בראשו, "אבל הייתה לי חנות בהוגסמיד," העיר.

"אה – פשטת את הרגל? באמת סיפור כאוב – "

"לא, אמא שלי פשוט הכריחה אותי ללכת לריאיון הזה."
"אוה." הוא שמע את מר ג'והנס ממלמל בשקט לעצמו, "באמת הופתעתי שמישהו קבע ריאיון – " ואז הוא השתלט על עצמו.

"מה אמרת?" שאל פרד בתמימות.

"שאני מקווה בשבילך שאתה עובד גם בימי ראשון," אמר מר ג'והנס באילוץ.

"הו, בטח שאני מוכן לעבוד בימי ראשון," חייך פרד, "אבלך יש לי כמה דברים לעשות בבוקר ובצהריים, אז בדקה לחצות אני אהיה אצלך?"

"מצחיק." אמר מר ג'והנס שוב, "בכך מקרה, תקבל את התוצאות יותר מאוחר."

"מתי?"

"אני מניח שבשבוע הקרוב. להתראות."

"רגע – זה נגמר? כבר?"

"כן. להתר –"

"אבל לא סיפרתי לך על ארבעת החתולים שאני מגדל ושאהיה חייב לקחת כל בוקר לעבודה!" קרא פרד באכזבה. הפעם זו הייתה אכזבה אמיתית, הוא נהנה בריאיון. "על חמשת הדורבנים שאקח איתי כדי שינשכו כל יקוח שינסה לאיים עליי..."

"אסור להכניס הנה חתולים ודורבנים."

"רגע – אז מה הם יעשו לבדם, בחושך? ככה אתה גוזר עליהם גזר דין מוות? אדם חסר רגישות..." אמר פרד, משווה לקולו טון פגוע.

"נראה מה אפשר לעשות."

"תודה לך – איש יקר."

"מר ג'והנס."

"אה נכון – כנראה ששוב שכחתי את השם שלך." וכך פרד יצא החוצה, מלא סיפוק.

~*~

יומיים לאחר מכן ינשוף זר נקש במקורו על חלון המבטח ב- 'מחילה'. מולי בדיוק קילפה באמצעות לחש פשוט תפוחי אדמה. היא נטלה את המכתב בסקרנות.

כעבור חמש דקות צעקתה הדהדה בבית: "פרד!!"

פרד ירד במדרגות כעבור זמן מה וצעקות נוספות, משפשף קורי שינה מעיניו, "אני חושב שג'ורג' התעורר," העיר, "אבל אז הוא הבין שזה אני ולא הוא, אז הוא חזר לישון. רון כבר ער, אני חושב. ראיתי אותו קם כשעברתי ליד החדר שלו." נדמה שלא הבחין בכעסה. זה, ככל הנראה, היה עוד יותר מרתיח.


"מה זה?!" צעקה מולי, דוחפת את המכתב לידיו. פרד קרא בסקרנות.

פרק וויזלי שלום,

עקב ריאיון העבודה שלך אנחנו נאלצים לבשר לך שאיננו יכולים לקבל אותך לעבודה. היא דורשת רצינות רבה, ואינך עמדת בדרישות.

מקווים שתמצא לך דרך אחרת וטובה יותר,

משרד הקסמים.

"הו," אמר פרד, אך חייך, "לא נורא. יהיו עוד הזדמנויות."

"מרלין – כל אחד מתקבל לעבודה הזו!" צעקה מולי, "אף אחד לא בא להתראיין! כל אחד מתקבל! איך הצלחת לא להתקבל לשם?!"

"ראית?" אמר פרד בגאווה, "כישרון."

"איך נמצא לך עבודה?" שאלה, דמעות חדשות מציפות את עיניה. אך אז היא נזכרה שפרד מכיר את הטריק שלה, אז היא הפסיקה להתאמץ.

"החנות?"

מולי נאנחה, "אני מניחה שאין אפשרות אחרת."

"אין."

בדיוק באותו הרגע נשמעה נקישה חוזרת על החלון. אותו הינשוף. פרד הביט בו, תוהה, בעוד אימו לוקחת את המכתב השני וקוראת אותו במהירות. לאחר רגע נוסף היא צרחה: "ג'ורג'!!"