צעירה מדיי לך

שם הפיקצר: צעירה מדיי לך.

שם הכותב: מאיה (take your smile with you)

דירוג: R (על איזכור מאוד עקיף על יחסיו של סיריוס עם הבנות)

שיפ: סיריוס\OFC

ז'אנר: רומאנס.

ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

~*~

מרלין, חשב סיריוס לעצמו, אני מאוהב בילדה בת שתיים עשרה.

זה התחיל לפני כמה חודשים; בתחילת השנה, יותר נכון. הוא פשוט ראה אותה, והיא הייתה יפה. כלומר, הוא ראה הרבה בנות יפות בחיים שלו, אבל היה בה יופי פשוט – יופי שהרבה אחרות היו מקצינות כשהיו פוגשות בו.

זה נשמע כאילו הגורל צוחק עליו, כן. הוא ידע את זה. אחרי הכל – אם הוא ידבר איתה זה יחשב הטרדה מינית, או הטרדה בכללי. היא תיבהל כי היא יודעת מי הוא. ובכל מקרה – מה אפשר לעשות עם ילדה בת שתיים עשרה? לא בטוח שהיא בכלל... הוא העדיף לא לחשוב על הדברים הללו.

הוא קיווה שזה יעלם כבר. לאחרונה הוא עשה פחות ופחות את מה שאהב לעשות – למשוך בנות שנה שישית לתא מטאטאים ולבלות איתן – וירחוני כבר כמעט הצליח למשוך אותו למרפאה כדי לבדוק שהוא שפוי. הוא ידע שהוא מדאיג את כולם, ולמען האמת, הוא הדאיג גם את עצמו.

הדבר שהעציב אותו יותר מכל היה המצב החברתי הירוד שלה. היא תמיד הייתה לבד, תמיד נעצה מבט בקיר ונראה שהיא נמצאת הרחק משם במחשבתה. משהו בה נראה בוגר לגילה, שונה מבשאר. יכול להיות שזה קסם לסיריוס, אבל הוא המשיך לשכנע את עצמו שהוא פשוט אוהב את איך שהיא נראית. שיום אחד הוא ימצא מישהי יותר יפה ממנה – בגיל שלו – וישכח ממנה.

ההפרש ביניהם הוא שלוש שנים. סיריוס בדיוק התחיל את שנתו החמישית, ומובן מאליו שכבר הפך לרצוי מאוד בקרב בנות הוגוורטס. הוא אהב את המצב, אך מעולם לא הצליח לנצל אותו לגמרי. אחרי הכל, לא הייתה לו מעולם חברה או בת זוג. בת זוג יש רק לנשף, וגם אז לפעמים היה מזמין שתיים יחדיו, סתם בשביל להראות לשאר עד כמה הוא פופולארי.

קרניים כל הזמן אמר שהוא אוהב את לילי אוואנס. שהיא האחת והיחידה, שהכל יהיה מושלם אם הם יהיו ביחד. סיריוס ריחם עליו, למרות שידע שכבר חודשים הוא מאוהב באותה נערה שאין לה בעיה רגשית איתו – הרי הגבול בין אהבה לשנאה הוא דק מאוד – אלא פשוט היא צעירה מדיי בשבילו. זה לא היה יכול להתחיל בהפרש כזה.

הוא תהה מה יקרה אם יחכה. בשנתו השביעית היא תתחיל את שנתה הרביעית, וכאחד שסיים את השנה הזו לא מזמן הוא ידע שעבורה אהבה לא תהיה אופציה בגיל כזה מוקדם. אומנם, הוא הודה בינו לבינו, נשיקתו הראשונה הייתה כבר בשנתו הראשונה, אך הנערה הזו לא פופולארית כמותו. היא לעולם לא תאזור אומץ למשוך מישהו לארון מטאטאים, קל וחומר שלא תזכה להתלהבות ממנו.

חוץ מזה, הוא גם לא יכול לחכות לה. אלה שלוש השנים הטובות ביותר בחייו, הוא ידע, השנים האחרונות בהוגוורטס מלאות הנאות שלא יוכל להשיג כשיסיים ללמוד. אז הוא יהפוך לגבר רציני שמחפש עבודה ומפרנס אישה וילדים. הוא לא יוותר עליהן עבור איזו... אהבה חולפת.

הוא ניסה להדחיק אותה לפינה צדית בראשו זה זמן רב, אבל המצב היה מתסכל. ככל שלחץ על הנושא הוא ממש הרגיש אותו נדחס לתוך עצמו, אך כשהפסיק בסיפוק לנסות הוא פשוט גדל ותפח למימדיו המקוריים. סיריוס התייאש.

הוא שנא את ההתנהגות כלפיה, את הבנות שהתנהגו כפי שהתנהגו. כשהוא התחיל את שנתו השישית ואחת מהן הציקה לה, הוא התחיל עם הנערה ההיא רק כדי לצפות בה מודה למרלין על מזלה הטוב, ואז זרק אותה מול כל הוגוורטס. כשירחוני וקרניים חקרו אותו בנוגע לסיבה שגרמה לו לעשות הכל, הוא רק שתק ומשך בכתפיו.

בשנתו השביעית העסק המשיך אותו הדבר. סיריוס הצליח להתגבר עליה חלקית באמצע השנה השישית בטענה שזה לא יכול להימשך וחזר לעשות את מה שתמיד עשה עם הבנות. זה מילא אותו מעט, למרות שחלומות על הנערה הזו חזרו שוב ושוב ותקפו אותו.

יום אחד הוא הסתובב במסדרונות. התקופה הייתה אמצע שנתו השביעית, והוא שמע לחישה מחדר סמוך. כשנכנס הוא מצא אותה שם, מייבבת בבכי. הוא התיישב לידה, תוהה כיצד הוא אמור להגיב במצב כזה. הם מעולם לא דיברו, לא סיריוס המשושע והציני והנערה הרצינית והקודרת הזו. לא המקובל שכולן רוצות והנערה שמתעלמים ממנה במסדרונות.

כשהיא נשאה אליו את מבטה הוא ראה רק פגיעות. לא הייתה בה מסכת עקשנות, או משהו שמשדר אליו: "אני לא סומכת עליך". זה מה שתמיד פגע בה – היא סמכה על כולם. לא הייתה בה את החשדנות הזו. הוא ידע שאם היה מנסה להתקרב אליה בשנתה השנייה היא הייתה מסכימה, אך היא הייתה נפגעת. כי הוא לא היה מעריך אותה כפי שהעריך אותה לאחר צפייה כה רבה וסבל כה ממושך ברצונותיו. הדבר הזה העלה בו פחד שריסן אותו. אסור לו לפגוע בה. יש לו הזדמנות להתחבב עליה.

הוא לא שאל אותה מה קרה. הוא לא הצליח לשאול אותה מה קרה. לא במצב הזה. היא תמיד שידרה חוזק, אמונה ואופטימיות. השבירות הזו הלחיצה אותו, מילאה אותו פחד טהור שהכל באמת לא בסדר. מה שלא יהיה ששבר את הנערה הזו, זה כנראה קשה.

נראה שהיא אהבה את התגובה שלו. היא טמנה את פניה בחולצתו בעודו מלטף את ראשה בעדינות. היא אומנם לא שמה לב, אבל הוא נשך את שפתו. כולו היה מתוח.

לבסוף היא הפסיקה לבכות. כשזה קרה השמש כבר שקעה וירח עלה בשמיים, בעוד חולצתו של סיריוס התכהתה מהרטיבות. אבל היא הפסיקה.

היא נשאה אליו עיניים גדולות, "למה נשארת?"

"למה נשארתי?" שאל סיריוס, תוהה. לרוב הוא היה עונה שהוא לא היה יכול לראות בחורה יפה בוכה, אבל הוא ידע שזה לא מה שהוא צריך לומר. אז הוא פשוט משך בכתפיו, "לא יכולתי ללכת."

"תודה לך." היא אמרה, מתיישבת במקומה, "אני מניחה שעכשיו אני חייבת לספר לך מה קרה."

אך סיריוס, הסקרן מטבעו, הניד בראשו. "את לא חייבת לעשות דבר. אני לא צריך לדעת. אחרי הכל – לא נכנסתי הנה כדי לשמוע למה את בוכה. אני לא נצלן."

"אתה – עשית את מה שעשית לאליסה לפני שנה – "

"היו לי מניעים. אני לא יכול לספר לך. זה... אישי."

היא חייכה. "אני מניחה שאחרי מה שעשית אני חייבת לשכוח לך לפחות את זה. תודה לך, סיריוס בלק. לא חשבתי שאתה מי שאתה עד היום."

היא קמה והתכוונה ללכת, אך לפני כן הוא תפס בידה. היא הסתובבה, מופתעת.

"את לא חייבת שום דבר, את שומעת?" הוא אמר בשקט, "את משתמשת יותר מדיי בצירוף הזה. אל תשתמשי לעולם במילה 'חייבת'. עצה שלי."

היא חייכה, "אני מבטיחה."

כשיצאה, סיריוס מצא את עצמו מחייך זמן רב. או לפחות עד שפילץ' מצא אותו וצעק עליו שהגיעה שעת כיבוי האורות והוא לא מקשיב לחוקים. כמו תמיד.

סיריוס בלק הצעיר נעלם עם השנים. הוא צדק – שלוש השנים הללו היו הטובות בחייו. לאחר מכן פיטר פטיגורו הסגיר אותו במקומו והוא נשלח לאזקבאן, בילה שם כמעט את כל חייו בדמות הכלב שרכש. הוא מעולם לא ידע אהבה נוספת כי מעולם לא זכה לפגוש יותר מהסוהרסנים המחרידים, וכאשר יצא החוצה פגש מעט מאוד פנים שונות.

אך אותה הוא זכר, את הנערה הצעירה שאהב, אותה הוא זכר מאז הוא מעולם. את אותו היום הוא גולל שוב ושוב בזיכרונו, תוהה אם הם יכלו להיות יחד. אך מאז ומעולם הוא ידע את התשובה. לסיריוס בלק לעולם לא תהיה את האחת, לא משנה כמה ירצה. כשברח מאזקבאן מטרתו הייתה ברורה: לשמור על הארי, בנו של קרניים. אך היא המשיכה לתפוס מקום בראשו.

לאחר שהעכברוש ברח הוא מיהר לנוס עם בקביק למחבוא בטוח. זה היה עבורו מפלט, בעודו יושב שם ומתענג על החופש. עד שפעם אחת הציץ החוצה מהמסתור שלו, שהיה מערה גבוהה על צלע הר.

לפתע הוא ראה אותה למטה. מכיוון שחשב עליה כל כך הרבה הוא זכר את פניה באופן מדויק כל כך, שגרסה מבוגרת שלה לא הפתיעה אותו כלל. מבטו עקב אחריה בעודה צועדת במדי הילאים ותרה בסביבה אחר דבר מה. הרצון הראשוני של סיריוס היה להסתתר – הרי הם מחפשים אותו ואת הנמלטים מאזקבאן – אך הוא לא היה מסוגל. הוא לא הצליח להתיק ממנה את מבטו.

ובאותו הרגע היא נשאה את מבטה ומבטיהם נפגשו. גל של חרדה הציף את בטנו כשחשש שתחשוף אותו, אך היא רק לחשה ללא קול משפט אחד, שסיריוס הצליח לפרש עקב שימוש בשפה בזמני תעלוליהם של הקונדסאים – כשהיו צריכים לשמור על שקט מוחלט: "אני לא צריכה, אבל אני עדיין זוכרת."

וזה היה בשבילו האושר הגדול ביותר – לאחר גל הקרח שכמו נשבר עליו, שמש האירה עליו מהמרומים. אחרי כל הדברים שעבר, קרן חלושה של תקווה נראתה באופק.