מאוהב

אני כל כך אוהב אותה.

עד שזה כואב לי.

הו.....

אנחנו ידידים מאד טובים,

שלישיה.

אבל זה לא מספיק,

לפחות לי....

והיא לא שמה עליי,

כי מה אני ?

אני אפס!

ממש אפס!

לפחות לעומתו,

לעומת הארי.

זה די ברור שהיא דלוקה עליו...

יש לו הכל!

ומה אני ?

רק ג'ינג'י אחד מכל משפחת וויזלי הגדולה.

ואז, בנשף ...

עוד העזתי לקוות שהיא תזמין אותי,

אבל היא לא!

היא הלכה עם הקרום הזה!

כל אהדתי אליו פגה.

ומיד.

והיא באה בנשף,

עם שמלה מהממת כזאת,

(לא שאני מבין בשמלות או בבנות),

ונשמתי נעתקה ,

היא הייתה יפיפיה כל כך...

והלב שלי השתגע מרוב אהבה.

ומה אני?

אני סתם נראתי נורא,

ואני עני ,

ואין לי שום דבר מיוחד.

ובשנה החמישית,

שהארי התבודד,

אז יותר התקרבנו, אני והיא.

ואני שמחתי .

הייתי מאושר.

הלב שלי קפץ מרוב שמחה.

אבל שום דבר לא קרה .....

ואני שוב מצפה, מצפה, מצפה, או אולי צריך לומר מקווה,

ואז היא לא עושה כלום,

ואני מתאכזב,

פעם אחר פעם.

ולי אין את האומץ להתחיל איתה....

אני פחדן,

לפחות לעומתו,

לעומת הארי.

הוא אמור להציל את העולם,

והוא אמיץ.

ומה אני?

אני סתם תרנגולת מפוחדת,

שאפילו את הצעד שישנה את החיים שלי אני לא מסוגל לעשות,

ופשוט מעדיף להשאיר את הכל ככה....

לא מעדיף,

פשוט לא יכול.

לא מסוגל.

זה לא שאני שונא את הארי,

הוא בחור נחמד,

ואנחנו מסתדרים טוב,

ואנחנו החברים הכי טובים.

( לפחות מצדי )

והוא מעריך אותי,

ואני שמח כי מישהו מעריך אותי ,

כי מה אני?

אני סתם טיפש,

שלא מבין כלום מהחיים שלו.

אני פשוט מקנא,

הכי בעולם...

ואני נורא מתאמץ להסתיר את זה ,

ולפחות בזה אני מצליח היטב,

מעלה אחת .

ובודדה.

ואז......

בשנה השישית,

הו, זה היה שיא השיאים.

היא הלכה למסיבות של הסלגהורן הארור הזה,

ביחד עם הארי.

ואני הייתי בטוח שהם,

כאילו ביחד.

למרות שהם לא פירסמו את זה בציבור.

ואז היא רצתה להזמין אותי למסיבה,

וכאילו, זה היה ,

מושלם!

הייתי מאושר כל כך.....

ואז,

ואז,

לוונדר ואני התנשקנו,

( טוב לדעת שמישהו מעריך אותך ואוהב אותך, למרות הכל)

ואני הייתי איתה המון,

אבל עמוק בלב ,

ידעתי,

שאת הרמיוני אני הכי אוהב...

לא בטוח שבאמת הרגשתי משהו כלפי לוונדר,

אבל הייתי צריך צומי.

יחס חם.

ורבנו,

ולא דיברנו יותר,

והיא הלכה עם המקלאגן הזה,

והייתי בטוח שהיא התאהבה בו מעל הראש.

והארי סיפר לי שהיא סתם הלכה איתו.

והבנתי שהיא רצתה לגרום לי לקנא,

( טוב, אולי יש בי בכל זאת טיפה של הגיון)

ומאד שמחתי,

למרות שלא צריך לשמוח,

והבנתי שאולי בכל זאת היה אכפת לה,

קצת.

ואז נפרדתי מלוונדר,

ואני והרמיוני שוב היינו בסדר,

אבל לא משהו מיוחד,

ושוב נורא התאכזבתי.

חשבתי שאולי את הכל סתם דמיינתי.

ובשנה השביעית,

במצוד אחר ההורקרוקסים,

שעזבתי,

הרגשתי כאילו אני מותיר מאחור חלק גדול מחיי,

את הרמיוני.

והצטערתי ,

וניסיתי לחזור,

אבל לא הצלחתי,

והייתי בטוח שהם לא יסלחו לי.

ואז הצלתי את הארי,

והוא סלח לי,

( זה טבעו של האדם),

ואז חששתי לפגוש שוב את הרמיוני,

כי פחדתי שהיא והארי ביחד,

ולא היתי בטוח שאני הייתי מסוגל לעמוד בזה.

והיא באמת כעסה,

מאד,

ואז היא סלחה לי,

לאחר שהערצתי אותה,

וכרכרתי סביבה ,

והסכמתי איתה,

כל הזמן.

והיחסים שבו להיות תקינים,

והיא לא הייתה עם הארי,

והחלטתי להסתפק בזה,

להיות ראוי לידידותה.

והצלחתי.

אני מודה, אני לא שחצן,

אבל הצלחתי.

ואז ,

הייתה הנשיקה.

ואני כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך שמחתי ,

ולא יכולתי לתאר אפילו,

את ההרגשה שחשתי.

והבנתי,

שהיא בכל זאת הרגישה כלפיי משהו בכל השנים,

ואהבה אותי.

כן, אותי.

והתחתנתי איתה.

ותמיד אהבתי אותה.

ותמיד הערצתי אותה.

ותמיד תמיד,

הודיתי לאלוהים,

על המתנה שהוא נתן לי.