לילה במגדל האסטרונומיה

יי, ליל'ס ראית את הגלימה הירוקה שלי?" ג'יימס שאל.
"שששש!" היא היסתה אותו, ונרגעה רק אחרי שוידאה שהתינוק השמנמן, שחור השיער, ששכב בעריסת העץ, עדיין ישן.
"סליחה," ג'יימס לחש. "נו, ראית?"
"לא יודעת, אולי במדף העליון." היא הציצה אליו מעבר לספר המוגלגי שקראה.
ג'יימס נאנח ויצא מחדר השינה שלהם כדי להביא שרפרף. הוא חזר אחרי כמה דקות והחל לפשפש בארון.
"היי, לילי, זה לא של סיריוס?" הוא שאל פתאום.
ליבה של לילי החסיר פעימה. היא הסתכלה על ג'יימס, שהחזיק בשתי ידיו, פרוס, סוודר בצבע סגול עמוק. "אתה בטוח שזה של סיריוס?"
"תאמיני לי, אף בן אחר לא העז ללבוש צבע כזה," ג'יימס גיחך.
"לא יודעת, אולי הוא שכח את זה פה פעם," היא אמרה בנימה אגבית, משכה בכתפיה וחזרה לספר שלה, אבל היא קראה את אותה שורה שוב ושוב, בלי לקלוט אף מילה.

 זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם בה שיקרה לג'יימס בחיי הנישואין שלהם, אבל היא לא יכלה, פשוט לא יכלה להגיד לו מאיפה הסוודר הזה בא. הסוודר הזה סימל ימים אחרים, זיכרון ישן...

"בלק מה אתה עושה פה?"
"היי, אוונס, טוב לראות גם אותך."
"ברצינות, מה אתה עושה פה?"
"לא ידעתי שמגדל האסטרונומיה הוא רכוש פרטי של לילי אוונס," הוא ענה ולגם מבקבוק של וויסקי אש שהיה בידו.
לילי גלגלה את עיניה, אבל נכנסה והתיישבה לידו. לא היה לה מקום אר אליו הייתה יכולה ללכת עכשיו בכל מקרה.
"נו, אוונס, למה את פה?" הוא שאל אחרי כמה דקות בהם ישבו בשתיקה.
"ג'יימס..." היא ענתה בלי לפרט.
"עכשיו הכל ברור," הוא אמר וחייך חיוך ידעני.
"מה ברור?" היא שאלה, מבובלת. "למה הוא ככה,"
הוא הסביר "כל פעם שהוא רב איתך, הוא בא להוציא את העצבים עלינו."
"מצטערת...?" היא אמרה - שאלה, כי היא באמת לא ידעה מה התגובה הנכונה לאמירה זו.
"אל תרגישי כל כך רע," הוא משך בכתפיו. "הוא עשה את זה עם כל החברות שלו... לא שהיו לו כל כך הרבה..." הוא מלמל.
"אני הייתי פה בשש השנים האחרונות, בלק, אתה לא צריך להגיד לי שהוא התנזר בכל התקופה שלו בהוגוורטס." היא גלגלה את עיניה.
הם ישבו כמה דקות בשתיקה, ולילי החלה הצטער שהיא לא הביאה את הגלימה שלה. היא כרכה את ידיה סביב גופה, אבל זה לא עצר את שיניה הנוקשות.
"קחי." סיריוס אמר לה פתאום, והושיט לה את הסוודר שלו.
"אתה לא צריך - " לילי החלה להגיד, אבל הוא קטע אותה "קחי, אבל פשוט אל תספרי לאף אחד. יש לי מוניטין לשמור עליו," הוא אמר, והיא לקחה את הסוודר, שצבעו סגול, במבוכה ולבשה אותו.
הוא היה גדול, אך נעים מאוד, והשרוולים היו כל כך ארוכים עד שרק קצות אצבעותיה הציצו ממנו.
להפתעתה, הסוודר הריח טוב. היא ציפתה שיהיה לו ריח של סיגריות ואלכוהול, אבל היה לה ריח רענן של כביסה נקייה.
"בכל מקרה, למה אתה פה?" היא שאלה אחרי שהתחממה.
"ג'וליה..." הוא הפטיר.
"החברה התורנית?" לילי שאלה בסקרנות מעושה. לילי הייתה חברה של ג'יימס רק כמה שבועות, והיא לא הרגישה מחויבת ללמוד את השמות של כל החברות של סיריוס. בכל מקרה רובן לא שרדו אצלו יותר משבוע. בעצם, רובן לא שרדו יותר מלילה.
סיריוס הנהן "היא לא עוזבת אותי. ידעתי שאני לא צריך לצאת עם מישהי מגריפינדור. עכשיו אני אפילו לא יכול לברוח ממנה לחדר שלי, אז באתי לפה." הוא החווה בידו על המגדל, שהואר רק באור הכוכבים.
"אז זה מה שאתה עושה כל פעם שיש לך בעיות? בורח לפה?"
"בורח לפה ושותה," הוא הזכיר לה ונופף בבקבוק. "שיטה מעולה," הוא אמר ולגם לגימה ארוכה מהבקבוק.
"ואפילו יש לה שם, קוראים לזה אלכוהוליזם, בלק," לילי אמרה בכעס וחטפה את הבקבוק מידו.
"אוי, ברור שאת תגידי את זה, אוונס," הוא גלגל את עיניו וחטף ממנה את הבקבוק.
"סליחה? מה זה אמור להביע?"
"אוי, נו באמת, את אי פעם שתית? ואני לא מדבר על כוס של יין דבש בחתונה פעם בשנה."
"אני רק בת שבע עשרה, בלק. אצל המוגלגים מותר להתחיל לשתות רק בגיל שמונה עשרה, ככה שאני לא יכולה לשתות יותר מדי בחופשים."
"מי מדבר על חופשים?" הוא גיחך, ונאנח למראה מבטה המתפלא של לילי.
"שיש בערב. אחרי ארוחת הערב קרניים בוכה שמשעמם לו, אז מתחילים לארגן מסיבה.
ירחוני וזנב תולע לוקחים אוכל מהמטבח, וקרנים ואני משיגים אלכוהול מהוגסמיד. משנים את סיסמת הכניסה, מטילים לחש מופליאטו, כדי שהילדים הקטנים, או את והחברות שלך לא יתעוררו, מזמינים את כולם, ו...המסיבה מתחילה." הוא חייך. "גם ג'יימס משתתף במסיבות האלה?" היא שאלה בערמומיות.

"את רצינית?" הוא ענה והזדקף "פעם הוא היה כל כך שיכור עד שכשחזרנו למעונות הוא ה..." הוא התחיל לספר לה בהתלהבות, אבל אז עצר. "את תחמנית, אוונס," הוא אמר בחיוך משועשע "את יודעת, זה לא יפה לנצל אותי במצבי הנפשי הרגיש."
"מצבך הנפשי הרגשי?" היא שאלה בלגלוג.
"יש לי בעיות הם החברה שלי!" הוא אמר, ונשמע מאוד פגוע.
"החברה שלך!" היא נחרה בבוז "אתה בטח בכלל לא זוכר איך קוראים לה."
"בטח שאני זוכר. יוליה."
"ג'וליה." היא תיקנה אותו. היא ציפתה שיראה נבוך, אבל הוא רק גיחך.
"אתה לא מתייחס אליהן אפילו בקצת כבוד, בלק?" היא שאלה אותו בכעס, טון דיבורה עולה עם כל מילה. "אתה יודע, הן לא בובות, יש להן רגשות."
עוד פעם, סיריוס רק גיחך, מה שהרגיז את לילי אפילו יותר. "תירגעי, אוונס, הבנות האלה יודעות שהן לא יהיו גברת בלק. הן כל מה שאת לא."
"מה זה אמור להביע?"
"את יודעת... כיפיות, אמיצות, לא חושבות חמש פעמים על כל צעד שהן עושות, פשוט חיות את הרגע. בדיוק כמוני, בגלל זה אנחנו מסתדרים כל כך טוב."
"רק בגלל שאני לא קופצת למיטה עם כל בחור חתיך בסביבה, לא אומר שאני לא כל הדברים האלה." היא ענתה בכעס.
"דבר ראשון, תודה על המחמאה," הוא אמר, ולילי האדימה "ודבר שני, לא על זה אני מדבר, אני מדבר על זה שהן ספונטניות. על זה שאם עכשיו בא ליוליה, או לג'וליה, או למי שלא יהיה לקפוץ למיטה עם הבחור הראשון שהן רואות, הן יעשו את זה, בלי לחשוב על כל ההשלכות שיהיו למחרת. הן חיות עכשיו. לא מחר ולא עוד חודש, בדיוק כמו כל אחד נורמאלי בן שבע עשרה, ובדיוק בגלל זה אני לא מבין מה ג'יימס מוצא בך."
לילי, שכבר הייתה מוכנה להתווכח, צנחה בחזרה, המומה. היא לא יכלה להכחיש שכל הדברים שאמר נכונים. היא לא יכלה לתאר לעצמה עושה את כל הדברים האלה שסיריוס תיאר.
באמת מה ג'יימס, הבחור העליז, הספונטני והחברותי עושה איתה, נערה לחוצה שאיכפת לה יותר מדי מה חושבים עליה?
"אהה... לא התכוונתי שזה יצא ככה, אוונס, אני מצטער," הוא אמר בעדינות אחרי כמה דקות בהן לא דיברה, והייתה מכונסת בתוך עצמה.
היא אף פעם לא שמעה את סיריוס מדבר בטון כזה, לכן הרימה את ראשה והביטה בעיניו האפורות, שלשם שינוי לא היה בהם שעשוע או לגלוג, ולאור הכוכבים היא הצליחה להבין מה כל בנות הוגוורטס מוצאות בו.
"פשוט התכוונתי שאף פעם לא חשבתי שתסכימי לצאת איתו. תמיד חשבתי שתצאי עם מישו כמו סמית'. את יודעת, חכם, מסודר, את הרבה יותר מדי טובה בשביל קרניים," הוא אמר, ולילי ציחקקה.
"זה האלכוהול מדבר, נכון?" היא שאלה, וסיריוס משך בתפיו "אולי, ואולי אני באמת חושב את זה. זה לא משנה, בבוקר אני בכל מקרה לא אזכור את השיחה הזו. ואני אדאג שגם את לא."
"ואיך תעשה את זה?" היא שאלה בגיחוך מסוקרן, והוא נופף בבקבוק שבידו בחיוך מרוצה.
"נו אוונס, את יודעת שאת רוצה את זה..." הוא מלמל, ולילי גלגלה לעברו את עיניה.
"ברצינות, אוונס, אולי רק ללילה אחד תתנהגי כמו נערה נורמאלית בת שבע עשרה?"
לילי הסתכלה בו כמה שניות, ואז, כאילו אדם אחר עושה את זה, היא הושיטה את ידה אל הבקבוק, ולגמה לגימה ארוכה. היא הרגישה את החום הצורב בגרונה, אבל אחרי שנייה התחושה המציקה נעלמה, וחמימות מילאה אותה, והיא לגמה עוד פעם, הפעם הייתה מוכנה להרגשה.
"נו, לא כל כך נורא, אהה?" סיריוס אמר בחיוך ולגם מהבקבוק.
"לא, אני מניחה שלא," היא אמרה ולקחה ממנו את הבקבוק, שהחל להתרוקן במהירות.

"אתה יודע, בלק," היא אמרה אחרי שחיסלה כמעט בקבוק שלם, ודיבורה היה קצת עילג "יכול להיות שאני מתחילה להבין למה אתה נחשב אליל הבנות."
"כולם, להוציא מצלמות, רגע היסטורי!" סיריוס ציחקק. למרות ששתה הרבה יותר ממנה, הוא לא היה שיכור כמוה.
"יש לך שיער לא רע," היא אמרה והסיטה קבוצת שיער שחור מעיניו "גם העיניים  נחמדות."
"היי, העיניים שלי לא נחמדות. הן מגנט לבחורות," סיריוס מיהר להגיד, אבל לא הזיז את ידה של לילי, שטיילה בשיערו.
"זה נחמד, אתה יודע."
"מה?"
"להתנהג כמו כל נערה נורמאלית בת שבע עשרה," היא אמרה וציחקקה.
"את יודעת, כל נערה נורמאלית בת שבע עשרה הייתה כבר מנשקת אותי," הוא אמר בחיוך ערמומי.
"אני בכל מקרה לא אזכור את כל זה בבוקר, נכון?" היא שאלה, והתנתקה מהקיר עליו נשענו.
"אני מניח, למה?" הוא שאל, מבולבל, אבל היא לא ענתה, אלא רק קירבה עם ידה, ששעדיין הייתה בשיערו, את ראשו אל ראשה, והצמידה את שפתיה לשלו.
היא הרגישה את ההפתעה שלו, אבל אחרי שנייה הוא נרגע, והעמיק את הנשיקה.
"אתה באמת לא רע, בלק," היא מלמלה כשהתנתקה ממנו.
"זה עוד כלום, אוונס," הוא אמר בשחצנות וקירב את פניו אל פניה, מצמיד אותה לקיר.
לילי איבדה את תחושת הזמן, ומן הסתם גם את כושר השיפוט, אבל היא שמחה שהתעוררה בבוקר המחרת בחדרה, אומנם עם הנגאובר רציני, אבל לבושה לגמרי.
סירוס צדק. היא לא זכרה מה קרה באותו לילה אחרי הנשיקה הזו, אבל במקום להרגיע אותה, זה רק הלחיץ אותה.
מה קרה? היא חייבת לדעת.
"היי, אוונס, את נראית נורא." סיריוס אמר לה כשהתיישבה ליד ג'יימס בארוחת הבוקר, מנשקת אותו לבוקר טוב.
לשמחתה, נראה שהוא שכח לגמרי מהמריבה שלהם אתמול, כי ממש לא היו לה הכוחות להתמודד עם זה עכשיו.
"תודה, בלק," היא אמרה ומזגה לעצמה קפה.
היא לא הבינה איך הוא נראה כל כך טוב אחרי ששתה כל כך הרבה בלילה שעבר.
"את באמת נראית לא משהו, ליל'ס," ג'יימס אמר והרים את פניה אליו.
"את רוצה שאני אקח אותך למרפאה או משהו?"
"קרניים, אל תהיה אידיוט. סלגהורן יהרוג אותך אם עוד פעם תאחר לשיעור שלו. אני אקח את אוונס למרפאה," סיריוס אמר.
"ולמה שלך הוא לא יעשה כלום?"
"כי הוא אוהב אותי," הוא ענה באדישות "הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לא להזמין אותי למפגש הבא שלו, וברצינות, זה אפילו לא עונש."
"זה בסדר, ליל'ס?" ג'יימס שאל אותה בדאגה. "כן, לך, הוא צודק." ג'יימס קם, נשק לה על מצחה ואז יצא מהאולם הגדול לכיוון המדרגות שמובילות אל המרתפים.
לילי קמה כשסיימה לאכל, ובעקבותיה סיריוס.
היא התכוונה לעלות במדרגות למרפאה, אבל בלק עצר אותה. "לאן את הולכת?"
"אהה... למרפאה?"
ומה בדיוק תגידי לה? היי מדאם פומפרי, אתמול שתיתי בקבוק של וויסקי אש, אז יש לי עכשיו הנגאובר. את יכולה לתת לי משהו נגד זה?" הוא אמר לה בכעס.
"אז מה אנחנו עושים פה?" היא שאלה באותו טון.
"חשבתי שתירצי לדבר על מה שקרה אתמול..." סיוריוס מלמל וגירד את עורפו במבוכה.
"אני לא בטוחה שאני רוצה..."
"אל תדאגי, כלום לא קרה. אחרי כמה דקות של...נו, את יודעת, מזמוזים, פשוט נרדמת לי בידיים. אז הבאתי אותך לחדר שלך ושמתי אותך במיטה. אל תדאגי, אף אחת מהחברות שלך לא ראו אותי," הוא אמר לה, ולילי כמעט בכתה מהקלה. "אממ... אין צורך שג'יימס ידע מזה, נכון?" סיריוס מלמל, כאילו כדי לבדוק מה היא חושבת על הרעיון הזה.
"ממש לא," היא מיהרה להסכים, וסיריוס חייך.
"תענוג לעשות איתך עסקים, אוונס," הוא אמר וחייך חיוך מלא בשיניים לבנות, ואז הסתובב והלך.
לילי רצתה למחוק כל זכר לילה הזה, בו בגדה בפעם הראשונה והאחרונה בג'יימס, אבל זה גם היה הלילה בו הייתה ספונטנית, בו התנהגה בפעם הראשונה כמו נערה נורמאלית בת שבע עשרה, לכם היא לא מצאה את הכוחות להחזיר לסיריוס את הסוודר שלו, ורק שמה אותו במזוודה שלה, קבור מתחת לכל שאר הדברים שלה.
כשחזרה הביתה שמה אותו בארון שלה, וכשהיא וג'יימס עברו לגור ביחד אחרי שהתחתנו, היא זרקה את זה איפשהו במדף העליון, ושכחה ממנו, עד עכשיו.

"הגיוני שהוא שכח את זה פה," ג'יימס אמר והעיר אותה מהירהוריה. "יודעת מה, יש פה יותר מדי בלאגן," ג'יימס אמר וסגר את דלתות הארון. "אני פשוט אלבש את הגלימה הכחולה," הוא אמר וירד מהכיסא, זורק את הסוודר הסגול הצידה. "הוא נשכב לידה וכרך את זרועו סביב כתפה, והיא התקרבה אליו, מתרפקת על חזו.
"היי, ליל'ס, את חושבת שהצבע הזה יתאים לי?" הוא שאל בעליזות. "לא יודעת, לא מתה עליו. אני חושבת שאתה צודק. רק סיריוס בלק יכול ללבוש את הצבע הזה."
"כמו תמיד, את צודקת," הוא אמר וחיבק אותה חזק יותר.
"נראה לי שכדאי להחזיר לו את זה, לא?"
"כן, אני אעשה את זה בהזדמנות," היא אמרה, למרות שידעה שהסוודר הזה יישאר אצלה, רק כדי להזכיר לה שגם בה יש את הצד הזה, הצד הזה שמתאים לגבר השוכב לידה, ומחבק אותה באהבה.

קצת קיטשי, אבל מקווה שאהבתם!
תגובות? ביקורות?