יום אחד

יום אחד היא פקחה את עיניה, הביטה במראה והיא כבר לא הייתה היא יותר.

העיניים שלה לא היו מחודדות שכאלו בעבר, היא הייתה יכולה להישבע, לאן נעלמו עיניי השקד התמימות שלה?

הפה שלה היה דק ונוקשה, הוא לא היה ככה פעם, שפתיה היו רחבות ומרוחות בליפ- גלוס ורדרד, הן לא היו מכווצות בצורה חמורה שכזאת.

ואפה? האם הוא תמיד הושפל כך? פעם הוא הזדקר בגאון במעין הבעת עליונות שכזאת, עכשיו הוא נראה כנוע שכזה.

היא הסיטה את מבטה מהמראה ומיששה את פניה כמחפשת סימן לתרמית.

היא הביטה במראה בשנית, לאן נעלמות נמשיה העליזים? האם לא היה אחד שהתמקם בדיוק מתחת לעיניה? לאן הוא נעלם פתאום?

שיערה הגלי השתלשל עד למותניה, היא בהתה בו בהלם קל, לאן נעלמה רעמת השיער שלה? הלא רק אתמול נאבקה כדי לסרקה והיום איננה עוד, או אולי היה זה שלשום, או בשבוע שעבר, או בכלל לפניה שנתיים.

היא הביטה בגופה הצנום. פעם היא לא הייתה כזאת, פעם היא לא הייתה כול כך רזה, איפה רפידת השומן הקלה שתמיד כיסתה את ידיה? האם הכול נעלם?

בטנה התפוחה נראתה מדולדלת, תזכורת לשתי הלידות הקודמות, רק באותו הרגע היא הבינה שמעולם לא רצתה להמשיך לאחר ההיריון הראשון, זה נראה לה מספיק לחלוטין. או לפחות נראה לאישה שהיא הייתה פעם.

רגליה היו ארוכות וחלקות, לא צמחה עליהן אפילו שיערה בודד, למרות שהיא נשבעה פעם שלא תגלח את רגליה עבור אף גבר.

גברת וויזלי הביטה במראה וגילתה שהרמיוני גריינג'ר נעלמה.

כי האישה הגבוהה, הרזה, בעלת הבטן ההריונית שגרמה לה להיראות חולנית במקצת, עם השיער הגלי והארוך, העיניים החדות המושפלות מטה דרך קבע, הפרצוף הקר כמו מסכה, האישה הזאת לא הייתה הרמיוני והיא לא ידעה איך לקבל את עצמה בחזרה.