לאהוב עד מוות

אני כל כל אוהב אותה.

תמיד אהבתי אותה.

היא הייתה כל כך יפה, נעימה....

 כמו חמאה הנימוחה בפה.

תמיד אהבתי אותה.

גם שהיא לא התייחסה אליי,

גם שהיא התמיינה לגריפינדור.

תמיד.

כל הזמן.

היא הייתה האחת שלי.

המלכה שלי.

יכולנו להיות מאושרים ביחד....

לולא הייתי קורא לה בוצדמית.

למה? למה, אלוהים למה?

למה קראתי לה ככה?

אבל גם אז, פשוט נורא אהבתי אותה.

ורציתי להגן עליה.

הו, פה ארור!

ועדיין יש לי נקיפות מצפון.

גם שהיא הלכה עם הפוטר הזה,

העלוב.

עדיין אהבתי אותה.

תמיד היה לי מקום בשבילה בלב שלי.

גם שגיליתי לאדון האופל.

הו אלוהים, למה?

למה גיליתי לו?

אני כזה טיפש.

ואז היא מתה.

ואני נשארתי לבד.

לא הייתי מסוגל לאהוב מישהי אחרת,

אהבתי רק אותה.

ונשארתי בחיים,

למרות שהתפללתי למות.

כדי לעזור לבן שלה ושל הפוטר הזה.

אבל עמוק בלב,

רציתי למות.

הייתי מתאחד איתה.

תמיד אהבתי אותה,

גם שמתתי אני,

אהבתי אותה.