על החיים ועל המוות

אני עדיין זוכרת איך הכל התחיל. זה קרה באמצע הלילה, בעיצומה של סופת רעמים. הייתי אז בת חמש וחצי ולא הצלחתי להירדם, לכן לקחתי כיסא, הנחתי אותו ליד החלון והתיישבתי עליו. באותה התקופה אהבתי מדע,לכן הסתכלתי על הרעמים בפליאה. 'ממש פלאי הבריאה!' חשבתי לעצמי. הסתכלתי מבעד לחלון במשך פרק זמן ארוך כל כך שנדמה כנצח. כבר איבדתי את תחושת הזמן כשהם הופיעו לפתע ליד שערי הבית, פניהם מכוסות ברדסים וגופם עטוי גלימה. בהתחלה חשבתי שדמיינתי והמשכתי להסתכל על הברקים. רק כשהיה מאוחר מדי והם פרצו לביתי, הבנתי שאיני חולמת. ידעתי שאני לא יכולה להתמודד איתם, לכן לקחתי את כלבתי אשר ישנה על מיטתי, והכנסתי לתוך הילקוט שלי את סלסלת הפירות יחד עם משלוחי המנות והרצועה של הכלבה, קסתות דיו ומספר גיליונות קלף. לקחתי את התנשמת שלי, קרול, וקפצתי מחלון חדרי, שלרבה מזלי ניצב בקומת הקרקע. רצתי בכל כוחי בסופת הרעמים, מאפשרת לרגליי לרוץ ללא יעד ברור. מאחורי בהק אור ירוק, אור של קללה ממיתה. עצרתי רק כשהייתי במקום בטוח. התחלתי לבכות. כלבתי ניחמה וליקקה אותי, וקרול צייצה חלושות. בהתחלה לא ראיתי איפה אני נמצאת, וכשזיהיתי את מיקומי כאמצע גן השעשועים שנמצא ליד רונבי. חייכתי לעצמי. 'ממכון וויצמן עד רונבי, ממש ריצת מרתון.' חשבתי. הגשם הרטיב אותי, לכן נכנסתי לאחד המתקנים האטומים. הכנסתי את כלבתי, קרול והילקוט לשם ונרדמתי בידיעה שמחר אני צריכה לקום מוקדם ולברוח למקום בטוח, בו אף אחד לא ימצא אותי.

		הפרק הבא