אשליה

נסו לדמיין, שאתם חיים באשליה. אין אמת, רק שקר. אתם לא יודעים מי לצידכם, מי אויבכם.

אני לא יכולה להגיד לכם מה שמי. או, את שם המשפחה שלי. באיזה בית ספר אני לומדת. איך קוראים לאבא שלי. או לאימא שלי. אפילו, ליונה שלי לא מה הצבע שלה. איך קוראים לווטרינר שלה. אפילו לא מה אני אוהבת לאכול, או לראות בטלוויזיה, או לעשות במחשב.

כולם קוראים לי 'הסוכנת N'.  לכולנו קוראים 'הסוכן __' או בשם בדוי. אבל שם בדוי עם חמש הבהרות מקסימום.

אם לא- הם יתפסו אותנו.

לא רק אותי. את כולנו. את כול הגזע שלנו.

אנחנו מיוחדים. הם תמיד ינסו לתפוס אותנו. את כולנו. הם לא יפסחו על אף אחד מאיתנו. למרות שאחד, לא ממש יכול להחיות אותנו מחדש.

אבל עדיין, הכול יכול לקרות.

וכשאני אומרת הכול, אני מתכוונת לזה.

כי אנחנו מוטציות. ראייה מעולה, שמיעה על טבעית, רגישות מיוחדת.

אמרתי שאנחנו מוטציות. זה אומר שאנחנו מיוחדים. אנחנו נראים כמו בני אדם, חוץ מראייה, השמיעה והרגישות המיוחדים.

לי יש שיער שטני ועיניים זהובות. זה אולי נשמע מלחיץ, עיניים זהובות. אבל, אומרים לי שאני יפה. קיבלתי את העיניים מאבא, את השיער מאימא. ואת התכונות- משניהם. אבל יש לי תכונה מיוחדת משלי. את התכונה של החשיבה המהירה: כשאני פוגשת בריון בבית הספר שלי, אני יודעת להתחמק ממנו. ובדרך להשאיר לו איזו צלקת קטנה למזכרת.

אני הולכת לביתו של הסוכן R. ידידי הטוב ביותר. גם הסוכנת H תהיה שם. אוי לא.

אני מגיעה לביתו של הסוכן R.  אני שולחת מבט רושף אש לכיוון הסוכנת H. אנחנו אויבות בדם. אנחנו פשוט, שונאות אחת את השנייה. מאז שהיא ניסתה להרוג את אחותי.

כשגרים בדרום קוריאה, חיים יופי, חוץ מהמחשבה שבשניות צפון קוריאה יכולים למחוק אותנו מהמפה. אבל כשחיים עם זה מגיל אפס בערך, מתרגלים.

אבל אף פעם לא שוכחים.

טוב, משהו יותר שמח? הסוכנת H לא מנסה להרוג אותי בדרך כלשהי. ממש יופי.

"טוב, למה קראת לה?" שואלת הסוכנת H.

"כן, רצית שנהרוג אחת את השנייה?" התלוצצתי. "טוב, לא מצחיק." שני הסוכנים רק שלחו בי מבטים חתומים, עם עיניים שאומרות: 'תירגעי ומהר.' בעיקר הסוכנת H.

נראה לי שאני מתחילה לפחד ממנה.

		הפרק הבא