השיחה האחרונה

" את מפחדת?", שאל רמוס את טונקס, ידו מחזיקה בידה הלבנה.

טונקס הנהנה. " מה יהיה עם טדי הקטן אם יקרה לנו משהו?" היא ייללה, ושערה הפך שיער לבן, שמוט.

" אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו", לחש רמוס." צריך לקוות שנחיה חיים ארוכים ונטפל בטדי ונהיה איתו. ואם לא- יש לו את הארי".

"זו היתה החלטה נבונה למנות את הארי לסנדק, למרות שהוא יכול ל-" מילותיה של טונקס גוועו באמצע, והיא נרעדה.

" למות?" שאל רמוס בעדינות. טונקס הנהנה וגמעה אוויר. הוא ליטף את ידה.

" אני אוהבת אותך" אמרה טונקס." עד סוף ימי אני יאהב אותך".

" גם אני", אמר רמוס.

טונקס הזדקפה לפתע. " ואתה?", היא שאלה ." אתה מפחד?".

"כן", אמר לופין בפשטות. טונקס חייכה אליו חיוך קורן, ונישקה אותו על שפתיו.

הוא טעם את שפתיה, שהיו בהן רכות אין קץ.

היא חיבקה אותו חזק, ונישקה אותו נשיקה צרפתית.

אין דבר שהיה גורם לו יותר עונג מזה.

במשך הנשיקה, שערה הפך להיות שיער זהוב, עיניה תכלת, ופניה עדינים ויפים.

מהממת.

לאחר שהתנתקו, עמדו ליד המעקה בשתיקה ובחיוך.

לפתע נשמעה קריאת הקרב הרועמת. שניהם ידעו שהם צריכים לגשת למקור ההמולה.

פניהם התעצבו במקצת. היה זה רגע קסום ושליו, שהיה עדיף בשביל שניהם לא להפר.

טונקס הגיבה ראשונה. היא צעדה בריפיון לעבר המדרגות, חולפת על פניו רמוס.

הוא ניצב לידה. היא נשקה לו על הלחי, בריפיון.

" אני אוהבת אותך", אמרה.

היא נטלה את ידו, ושניהם יצאו לקרב.

כשירדו במורד המדרגות, והגיעו לאולם,

נורתה הקללה האפלה, הקללה הממיתה.

אור ירוק פגע בחזה של כולם.