חוב החיים

נוויל נכנס אל תוך החדר במחלקת המסתורין. הוא תהה כמה אנשים היו שם לפניו ושלחו את ידיהם לגעת בשעון המוזהב. רובם כשלו, הוא ידע. אנשים חכמים פסקו מניסיונותיהם בגלל הפחד מכישלון, דבר שקשה לעצור, במיוחד כשהם חושבים כל כך הרבה קדימה. האנשים ששכלם הוא לא היה זה שהוביל אותם להפסקה היו אלה שפשוט סובבו את השעון לא נכון או שינו את הפרט שלא נכון בעברם. אבל נוויל ידע שהוא שווה הרבה יותר מזה.

הוא לא חכם כל כך, נכון. אם הוא היה חכם הוא היה משובץ ברייבנקלו. אך במעשה הזה הוא לא הזדקק לחוכמה, אלא לאומץ, ולכן עוד קיימת תקווה. אף על פי שהוא תמיד פקפק באומץ ליבו, הוא חיזק את הביטחון שלו מעט לאחר שהרג את חיית המחמד הנחשית של וולדמורט.

הוא היה חייב לעשות דבר מה. את הדבר הזה הוא ידע בכל פעם שהתיישב על הכיסא בחדר הלבן מול מיטת אימו וקיבל ממנה עוד עטיפת סוכרייה חסרת משמעות ששמר לעצמו בקפדנות, יודע שככל שימשיך לקבל מאימו את המתנות חסרות הערך הללו ידע שהיא בחיים. מאז ומתמיד הוא ידע שהוא חב להם את החוב הגדול ביותר שיכל לעלות על דעתו, ובהזדמנות הראשונה שיקבל הוא ימנע מהאסון שקרה להם להתקיים. הרי הוא אהב אותם כל כך.

אז מדוע, כשעמד מול שעון החול, ידו רעדה והוא לא הצליח למצוא בעצמו את הכוחות לגעת בו ולהסיר אותו מכנו? מדוע הוא לא הצליח לחשוב קצת כמו הטיפשים שלקחו את השעון מבלי לחשוב ולהתנהג כמותם?

אך הוא ידע מדוע. הוא חשב על השעון הזה כל כך הרבה פעמים, חלם עליו בחלומותיו ובסיוטיו כאחד ופחד ממנו בדיוק כפי שהשתוקק אליו. המעשה שתכנן כל כך הרבה זמן נראה כל כך קשה באותו הרגע, והוא לא הצליח להביא את עצמו לעשות זאת.

אבל אתה חייב, חשב לעצמו, אלה ההורים שלך; אתה יכול להציל אותם. אתה באמת תוותר על ההזדמנות הזו רק כי אתה פוחד? אתה לא אמור להיות גריפינדורי?

העקיצה נועדה להשיב אותו אל המציאות, והיא הצליחה בכך. הוא הושיט את ידו ולקח את שעון החול. אתה חייב להציל את ההורים שלך, חשב, אתה באמת שחייב.

הוא סובב את השעון מספר פעמים וחזר אל הערב הגורלי בחייו. הפעם הוא היה גבר בן ארבעים ולא התינוק הקטן שהיה בתקופה ההיא. אך בכל זאת - האנשים מולו רבים. אומנם הוא לא חסר אונים, אבל הוא די קרוב לכך.

הוא שלף את שרביטו והחל להילחם עבור הוריו בעודם מביטים בו בתמיהה. ולפתע נוויל עיכל את הדבר והכל פסק עבורו.

הוא הסתובב אל עבר הוריו. הם הביטו בו בבלבול עמוק, לא מזהים אותו. אך לא היה דבר לא שפוי במבטם, לא הייתה ההרגשה שנוויל הרגיש תמיד: כאילו הם מסתכלים על נקודה כלשהי מאחוריו. הם היו צלולי מחשבה, דבר שנוויל לא חשב שיזכה לראות.

הוא שמח שחזר בזמן לראות אותם. הוא שמח שהספיק לזכות במבטם לפני שקללת המוות פגעה בגבו.

הם שילמו עבורו בחייהם כשוויתרו עליהם כדי שיינצל. עכשיו הוא וויתר על חייו עבורם. משום מה הוא היה מאושר.