האמת שמאחורי טום רידל

הפיקצר מספר מעט על טום רידל, הרי הוא הלורד וולדמורט, קחו בחשבון שהוא מאוד ארוך ומחולק לכול מיני נקודות בחייו של טום, הוא לא עבר עריכה ואני יודעת שיש הרבה מקום לשיפור אז ביקורת תתקבל בברכה. קריאה מהנה.

טום זרק את הספר על הקיר בכעס, ספר טיפשי, לא אמין בעליל, סתם עוד ספר על יתום מופלא שעוזר לכול העולם. אף אחד בבית היתומים מעולם לא התנהג ככה. כולם דאגו לעצמם ורק לעצמם, רק רובי דאג גם לאחיו הקטן, אבל חוץ מזה? כול אחד היה צריך לדאוג לעצמו.

"הם כול כך אוהבים לחשוב שאפשר להיות מסכן כול כך וטוב לכולם ואז לזכות בהורים המטופשים שלך בחזרה," מלמל לעצמו טום בעודו מביט על הספר החבוט. מאז היותו ילד קטן למד טום שאין דבר כזה אהבה, לפחות לא בשבילו, אהבה נועדה לאנשים תוססים ומלאי חיים, כאלו שאנשים מסתובבים סביבם כול הזמן. לא ילדים יתומים. בודאי שלא ילדים יתומים כמו טום.

טום הביט על החצר דרך החלון, שני ילדים התנדנדו על הנדנה בגסות, כאילו הם מנסים להפיל את השני. "מייקל ולואיז," לחש טום. היה ברור שהשניים ייהנו לראות את השני נופל מהנדנדה ואולי אפילו שובר את רגלו אבל טום עדיין קינא בהם.

"לעזאזל עם העולם הזה, לאף אחד לא איכפת, נמאס לי מהעמדת הפנים שיש לי סיבה לחיות!" זעק טום אל החלון הפתוח אך הרוח גנבה את קולו ואיש לא שמע את זעקתו המרה המתחננת לתשומת לב, לאהבה. 'בכול מקרה לאף אחד לא איכפת,' חשב לעצמו טום בעודו סוגר את החלון.

היום שבו חייו של טום השתנו היה היום הכי חם בשנה. אף אחד לא הרגיש בחסרונן של השמיכות על המיטה, גם ככה כולם ישנו עירומים למחצה.

טום התעורר בבוקר אחרי לילה של שינה טרופה כשעל חזהו מונח פתק.

טום רידל נכתב עליו באותיות מסולסלות.

בחשש קל הרים טום את המכתב והחל לקרוא:

טום, אני יודע שאתה לא מכיר אותי ובטח גם לא רוצה להכיר, אני אבא שלך. לא ידעתי שאתה קיים. אמא שלך לא סיפרה לי כלום, היא לא הייתה בת הזוג שלי, לא יכולתי לדעת.

אני מצטער. אני אוהב אותך. אני יודע שאתה שונא אותי אבל אני רוצה להיפגש איתך. אם אתה מוכן, פגוש אותי היום בחצות היום מול עץ האלון העתיק.

אוהב, אבא.

טום קרא את המכתב בהתרגשות ולאחר מכן הביט בשעון הקבוע בקיר. שבע בבוקר. יש עוד חמש שעות.

בלי לחשוב יותר מדי לקח טום את המכתב והחביא אותו מתחת לכרית. הוא ירד לחדר האוכל ואכל בשמחה את האוכל הדלוח, מפזם לעצמו מנגינה לא ידועה.

הוא יצא לטייל בשביל מסביב לבית היתומים בדילוגים, כמו ילד קטן, וחשב לעצמו איזה יום יפה זה, גם אם רק אתמול חשב שזה הולך להיות בזבוז זמן.

ואז, הגיעה השעה. חצות היום. טום בילה את כול השעה האחרונה במקלחת, מנסה לגרום לשיערו להראות מטופח, לובש את מיטב בגדיו אם כי מהר מאוד מצא את עצמו מחליף לבגדים קצרים יותר. הוא קיווה בכול ליבו שאבא שלו יחשוב שהוא בן אדם טוב.

כשהגיעה השעה טום רץ אל עץ האלון העתיק. כשהילדים בבית היתומים קיימו תחרות הוא היה לרוב קו הסיום.

טום התיישב בצל העץ וחיכה. וחיכה. וחיכה. וחיכה. לבסוף ירד הלילה ולא נראה שום סימן לאבא של טום.

"הוא מתעכב," שיקר לעצמו טום בפה רפה אך לאחר עוד שעה של ציפייה הוא נאלץ לחזור באיטיות לבית היתומים.

"אתם קולטים?! הוא היה שם עד עכשיו!" רובי צעק בהתלהבות כשטום נכנס לחדר.

"אתה באמת האמנת לזה?!" התפלא סיימון.

"מה זה עניינכם?!" צעק עליהם טום ונשכב על מיטתו, עוצם את עיניו כדי למנוע מהדמעות לזרום מעין כמו מסכר פתוח, אך לשווא.

"צדקת, רובי, זאת הייתה מתיחה מעולה," שיבח סיימון את ידידו לאחר שחשב שטום כבר נרדם. הוא לא.

"בואו! חבר'ה! אתם חייבים לראות!" קרא טום לחבריו לבית היתומים, אלו הביטו בו מבט חדור ספק, "אתם פשוט חייבים לראות את זה!" הוא אמר בקול נטול שמחה והתלהבות שנשמע לא טבעי בקולו הצעיר.

"אוקיי, אוקיי..." מלמל סיימון והוא וחבריו הלכו אחרי טום אל הגבהה, או נכון יותר ההר, שנמצא סמוך לאכסניה בה שהו.

"לאן הולכים, טום?" שאל מייק מעט בפחד למראה המערה המאיימת.

"זה בסדר, מייקי, זאת בסך הכול מערה," אמר לו טום. מייקי אחז בידו של אחיו בכול מקרה.

"נו, טום! איפה זה?" רגז רובי לאחר שנכנסו למערה.

"עוד קצת," מלמל טום.

לרגע נראה שרובי עומד לענות לו כשדמות הופיעה מהערפל, גבר בשנות הארבעים המאוחרות של חייו בעל עיניים כהות.

"אבא!" צעק רובי ורץ אל דמות הרפאים. ברגע שהיה במרחק נגיעה ממנו הדמות התפוגגה.

"אמא?" שאל סיימון דמות חדשה של אישה צעירה בעלת שיער בלונדיני כמו של סיימון.

מייק, רובי וסיימון בילו במשך שעה בניסיון לתפוס את דמויות הרפאים של הוריהם. בצד, ישב לו טום, מביט בהנאה בילדים מעוררי הרחמים. 'מגיע להם,' הוא חשב לעצמו, הם התגרו בו וכעת הם ישלמו את המחיר, הוא התרכז חזק מאוד כדי להמשיך ולקיים את דמויות הרפאים, הוא לא ידע כמה זמן הוא ימשיך ככה כשרעיון עלה בראשו.

"אני שונא אותך!*" צרחו הדמויות אל הילדים, המבוהלים והדומעים, שלושתם, ללא יוצא מין הכלל, נפלו על רצפת המערה ונותרו שם עד שהאחראים עליהם מבית היתומים הגיעו ומצאו אותם שם. השלושה מעולם לא התאוששו.

* באנגלית I hate you מתאים גם ללשון נקבה, אני שונאת אותך.

הפעם הראשונה בה טום ניסה להתאבד היה בגיל 10. הוא גנב סכין מהמטבח וברח איתה אל החורשה שמאחורי החצר, זאת שהילדים בבית היתומים קראו לה יער.

ברגעים האלו טום נזכר כמה טיפשים חבריו לבית היתומים, מאמינים לאשליות, אבל בעצם, זה לא מה שגם הוא עושה? הוא חשב לעצמו לפעמים איך זה לגדול למשפחה עם אמא ואבא חיים, אולי עם אח או אחות קטנים, עם אנשים שאוהבים אותך. טום מעולם לא הודה בזה אבל הרעיון לא נשמע לו כול כך גרוע, הוא רצה לקבל את הזכות על האהבה.

טום התיישב על סלע, לא טורח להיזהר מהבוץ. 'מה הטעם בכלל?' הוא חשב לעצמו, 'גם ככה עוד מעט אפול על האדמה ואקבר בה.'

בחשש קל טום קירב את הסכין לליבו, הוא שאל את עצמו האם מישהו יהיה עצוב. רובי, מייקי וסיימון מעולם לא חיבבו אותו גם אם היו חוזרים לעצמם אי פעם. היו את הבנות מהחדר ליד, מרינה, מישל ולינה, אבל לטום הייתה הרגשה שהן מעולם לא שמו לב אליו.

האם גברת פיטרסון, המורה למדעים, תשים לב שהוא איננו נמצא יותר בשיעור?

"למי איכפת?!" הוא צעק על עצמו והצמיד את הסכין לצלעותיו הבולטות. כול חייו הוא נלחם כדי לשרוד, כדי לאכול את הארוחות, כדי להיכנס למקלחת, כדי להשיג בגדים, כדי לא לחטוף מכות ולעיתים, סתם כדי לזכות ברגע אחד של בדידות.

הוא הרחיק את הסכין ממנו בצורה דרמטית ובמכה אחת תקע אותו בתוך חזהו. חתיכת הפלסטיק שבקצהו של הסכין נשמטה מידו ונפלה לארץ בעודו מביט בהלם בחזהו השלם לחלוטין, הלהב התאדה כמו לא היה, הוא חתך את חולצתו של טום ונעלם.

"לעזאזל!" צעק טום אבל עמוק בליבו הוא חש הקלה, כי הוא לא רצה למות, הוא לא רצה לשנות משהו מחייו העלובים כי יכול להיות שיהיו עלובים עוד יותר, הוא לא רצה שימצאו אותו ככה, ילד שלא זכה באף אחת מהמתנות שניתנו לו, לאדם, לא לאהבה ולא לשמחה, לא לשלום ולא לחיים.

הוא קבר את חתיכת הפלסטיק שנשארה מהסכין מתחת לעלים ובוץ ובהה בהלם בחלל הריק.

"אני לא צריך כלום, אני לא, אהבה זה לחלשים, סתם תירוץ כדי לא לנקום, פחדנים," לחש לעצמו טום, אך בליבו הוא ידע שהוא מפחד, הוא לא רצה ששום דבר ישתנה, גם לא החיים.

טום רידל בן הארבע- עשרה היה נער נאה ביותר, אם היה חפץ בכך בודאי היה הולך כעת שלוב יד ביד עם נערה יפת תואר ולא מתהלך ברחובות הוגסמיד כנווד.

לפניו הלכו להם זוג נאהבים. אדם אחר יקרא לגבר ואישה חבוקים זוג נאהבים, אך לא טום רידל. טום בהה בנערה מהשכבה שלו הולכת יד ביד עם גבר בשנות החמישים לחייו בעל עיניים זהות לשלה, אביה.

"תינוקת," הפטיר לעברה ועקף את הזוג, אם מישהו היה מביט עמוק בתוך עיניו הכהות באותו הרגע אולי הוא היה רואה גם שמץ של קנאה, שריד למה שהוא העז להביע פעם, כשעוד היה טיפש שמציג את רגשותיו לכול, לא מבין שאלו הם הסכינים הקטלניות ביותר בעולם.

"אתה חכם. אתה מצליח. אתה צודק. אתה מושלם. אתה חכם. אתה מצליח. אתה צודק. אתה מושלם," שינן לעצמו טום, כי אם הוא לא היה משכנע את עצמו כי זאת האמת הוא היה קורס. הוא חייב להאמין שהוא הכי טוב ושהוא הכי מוצלח ושהוא מושלם, אחרת איך יוכל לעמוד איתן בתהפוכות גיל ההתבגרות? איך יוכל לסבול בשקט את היתמות? איך יוכל להבין את פישרה של האהבה המהטלת בו ללא הפסקה, אפילו לרגע אחד אינה נחה עליה, כאילו הוא איבד את זכותו הטבעית לחברה, לנשיקה ראשונה, להתמזמזות בשעות הדמדומים, להתנסות מבלבלת באהבת הנעורים. טום שנא את האהבה.

פעם טום חשב שכשילד נולד שמו נרשם בספר על ידי מלאך, אי שם בשמים. הוא האמין שלכול ילד הוקצבה כמות מסוימת של אושר, של עצב ושל אהבה. לפעמים טום יכול היה ממש לדמיין את שמו נכתב באותיות מסולסלות על רשימת קלף מסוגננת כאילו נלקחה מתמונה עתיקה של כרוז האומר את דבריו בלב שוק הומה אדם. לפעמים, טום היה חושב ששמו נמחה מרשימת האהבה. שהוא זכה לעצב ולשמחה אך על משונה שבזכויות הוא לא קיבל חזקה.

טום רידל גינה את שמו. לא בגלל שהיה דבר מה שגוי בו, למעשה השנאה המעוורת הזו התלקחה בו בטעות.

טום ידע שנקרא על שם אביו ולאחר שנים של חיפושים, טום גם ידע שאביו היה מוגל אך הדבר שגרם לו לשנוא את שמו הייתה דווקא שרה.

את שרה טום פגש במוזיאון, יחד עם שאר ילדי בית היתומים. הוא היה אז בן שש עשרה, כמעט, ולה מלאו לא יותר מתריסר שנים. למעשה, טום לא הבין איך מתכתחילה הוא שם לב אליה, ילדה פשוטה, רגילה, עם שיער חום חלק ועיניים כהות, נתלת קלות על זרועה החסונה של אביה. טום שנא אותה מהרגע הראשון.

"שלום, אני שרה, איך קוראים לך?" היא שאלה אותו כאילו היא מדקלמת את שורותיה כשחקנית מחזה. רק מאוחר יותר טום הבין שאלו היו בודאי כול המילים שידעה.

"אני טום," הוא אמר לה בלית ברירה.

"נעים להכיר אותך טום," היא ענתה לו ואביה והיא המשיכה בדרכם בעודם מדברים בשפה שטום לא הבין את פשרה. אך מתוך דבריה הוא קלט מילים חדות, שמו ודבר שנדמה לעיוותו, דבר לא יכול היה לעצור את סקרנותו באותו הרגע.

רק לאחר שאותו קיץ הסתיים והוא, כמובן, חזר להוגוורטס, טום גילה את התשובה לשאלתו. הדבר ששרה אמרה לאביה, פשר שמו. תום.

טום לא היה תמים, לא הייתה בו טיפה אחת בודדה של תום, הוא ידע הכל ויותר מכך, הוא ידע על הכאב הגדול שטמון בחיים, כאב שלא אמור לקונן בליבו, גם היום, שנים לאחר שחשב שהצליח לסגור את זה במגירה נסתרת במוחו.

טום לא היה מוכן שיגידו שהוא תמים, ביום בו גילה את המשמעות של המילה הנסתרת טום שינה את שמו ובכך זנח את הדבר היחיד שעוד קישר אותו לעבר כאילו היה בובה מסמורטטת. באותו היום טום איבד את התום, כעת הוא היה ראוי לשמו החדש.

הלורד וולדמורט כבר מזמן לא היה ילד קטן. הוא היה רוצח. רוצח מתועב. לפעמים וולדמורט התחרט על כך, על כול הרצח שלמרות הכול לא הביא לו את הדבר שחשק ליבו. אי שם, בחדר נסתר מוחו, וולדמורט ידע שהוא גם לעולם לא יקבל אותו.

לעיתים, כשוולדמורט היה רוצח רק כדי לרצוח הוא היה נכנס לבית של זוג. הפעם הם היו צעירים. בסך הכול נערים תמימים. וולדמורט לא היה מסוגל לזכור איך הוא היה בגילם, הוא ויתר על האנושיות, על הגיל, תרתי משמע, במסעו אל הלא נודע הנצחי.

כשהוא פרץ לביתם השניים רכנו מעל עריסת בנם בהתפעלות נוכח יופיו של הפעוט. וולדמורט לא מצא בו דבר יפה. הוא היה בסך הכול תינוק, גם הוא היה כזה, אבל לו לא היה זוג הורים מאושרים שמתלחששים כול הזמן כמה הוא נאה וכמה חכם.

"אבדה קדברה!" והאישה נפלה על הרצה. הגבר המשיך לאחוז בה בחוזקה, מנסה להבין לאן נעלמה אהובתו. לרגע, וולדמורט הרגיש משהו, משהו שהוא לא חש לפני כן מעולם.

"אבדה קדברה!" הוא צעק בשנית והבלבול נעלם. לרגע, הוא כמעט התאכזב. ויצא מהבית לקול צווחותיו של הילד, היתום הטרי.

הלורד וולדמורט נפטר מכול דבר שהפחיד אותו, באותם רגעים הוא לא הבין את זה, אך הוא נפטר מהאהבה, כאילו אי שם, בתת מודע שלו, הוא מאמין שאם לאף אחד לא תהיה אהבה גם לו היא לא תחסר.

והוא רצח ועינה ושנא, בכול מעשה עוד טיפה של אנושיות נמחתה ממנו, לנצח, ובכך הרחיקה אותו עוד טיפה מהיכולת לפענח את הדבר אליו כמהה נפשו כול ילדותו, ואם היה כנה עם עצמו, כול חייו.

טום רצה להיות אהוב. וולדמורט כבר ידע שזה בלתי אפשרי, בליבו המת היה רק בוז לאהבה.

ואיכשהו, הכול התחיל בגלל שני ילדים טיפשים שרצו למתוח את ידידם, ומשם... משם אבדה יותר מדי אהבה.