משחקי קסם

היי, הנה עוד פרק, סליחה שלקח לי הרבה זמן להעלות אותו.

הפרק הזה יותר ארוך, ( אלף מילים! אלף! אני לא עובדת עליכם, אתם יכולים לספור ולראות שאני צודקת ) כמו שהבטחתי. מקווה שתיהנו D:





                                                                                   פרק ראשון





"עכשיו, אחרי שאכלתם, אודה לכם אם תקשיבו" פתחה המנהלת, מינרווה מגונגל, בדברים. ידעתי מה היא רוצה להגיד, זה היה ברור, כנראה רק לי כי כולם הביטו בהפתעה בפרופסור

מגונגל. אני מניחה שבדרך כלל היא לא נואמת אלא רק אומרת לילה טוב ושולחת אותם למיטות, כמו שדמבלדור היה עושה, ככה אבא סיפר לי.
"אני רוצה לבשר לכם שהשנה יתקיימו המשחקים בהוגוורסט. אני מצפה שתתנהגו כמו שצריך, הרבה אנשים חשובים יבואו לצפות. במשחקים יהיו רק שישה עשר משתתפים, שמונה בנות

ושמונה בנים, שתי בנות ושתי בנים מכל בית. אין הגבלת גיל, כי במלחמה החיים של כולם היו בסכנה, והמשחקים הם תזכורת למלחמה, לזה שאנשים חיו בסכנת חיים תמידית-" מגונגל

נקטעה על ידי קריאה חצופה משולחן סליתרין, "לא כולם!"
מגונגל הסתובבה לכיוון שולחן סליתרין, מנסה לאתר את הדובר.
"כולם היו בסכנת חיים" המשיכה, "גם אוכלי המוות והילדים שלהם, הרי הם יכלו להיהרג על ידי המתנגדים, והיו הרבה כאלה. לכן כולם יכולים להשתתף, ליתר דיוק, אם נבחרת אתה

חייב להשתתף, וכל אחד יכול להיבחר, אם הוא רוצה ואם לא. תקבלו פירוט בהמשך, עכשיו למיטות" אמרה מגונגל. כולם המשיכו לשבת עוד כמה שניות ולאחר מכן התמלא האולם

בקולות גרירת הכיסאות, כשהיושבים עליהם קמו. גם אני קמתי, והתחלתי להתקדם לכיוון המדריך של גריפינדור שקרא "תלמידי שנה ראשונה, לכאן!" כאשר שמעתי קריאה, "לילי!"

הסתובבתי, ג'יימס התקדם לכיווני במהירות.
"את יודעת עוד נכון?" הוא שאל אחרי שהגיע אלי.
"לא הרבה, ואני לא מתכוונת לספר לך עכשיו" השבתי.
"לילי! ג'יימס!" אלבוס התקדם במהירות לעברנו, לאחר שהצליח לאתר אותנו.
"אני יודע שאת יודעת עוד משהו, אבא בטוח מעורב, את היית בבית, בטח שמעת הכול" אמר במהירות.
"לא שמעתי הכל, אבל כן שמעתי חלק. אני יכולה לספר לך ולג'יימס את מה שאני יודעת, אבל לא כאן" אמרתי.
"בסדר" אמר ג'יימס, "אני יודע איפה נוכל לדבר" הוא התחיל ללכת לכיוון היציאה.
"פספסתי את המדריך" התלוננתי בעודי הולכת אחריו.
"לא נורא אנחנו יכולים להדריך אותך, אפילו יותר טוב!" אמר לי אלבוס.
"תקשיבי לאל', הוא צודק" אמר ג'יימס, ממשיך ללכת במהירות.
"ג'יימס!" קראתי, מנסה להדביק אותו "לאן אתה לוקח אותנו?" שאלתי.
"למקום שבו נוכל לדבר" השיב ג'יימס, ולא פירט. המשכנו ללכת בעקבות ג'יימס, עד שהגענו לקיר בקומה השביעית.
"לאן עכשיו? אני עייפה" התלוננתי.
"הגענו" השיב ג'יימס, והחל ללכת ליד הקיר, עובר על ידו שלוש פעמים.
"ג'יימס זה רק-" התחיל אלבוס להגיד אך הפסיק כשדלת הופיעה בקיר. ג'יימס פתח את הדלת, ונכנסנו. זה היה חדר עגול, מלא בפופים וספות, מקום מושלם לדבר בו.
"מה המק-" התחלתי לשאול
"איך זה הופי-" התחיל אל' לשאול. אבל ג'יימס פשוט התעלם, מה, אנחנו אוויר? והכריז בחגיגיות "ברוכים הבאים לחדר הנחיצות!" והתיישב על אחת הספות. אני התיישבתי

על פוף, ואל' על ספה אחרת.
"אוקיי. אני אספר לכם את כל מה שאני יודעת, גם את מה שמגונגל אמרה, כדי לא לפספס פרטים. אם זה מפריע לכם אתם לא חייבים להקשיב" אמרתי והתחלתי לספר את

כל מה שאני יודעת, שהמשחקים הם תזכורת למלחמה, שהם מתרחשים פעם בעשרים וחמש שנים, שהם תדמית של חיים בזמן המלחמה, חיים של אלה שלא נאמנים ללורד

וולדמורט. שהמטרה היא לשרוד, שמי שמת במשחק חוזר למציאות, וצופה בהמשך המשחק יחד אם כולם. שלא חייב להיות מנצח אחד, רצוי שיהיו כמה מנצחים, כדי להזכיר

שלא תמיד אפשר לשרוד לבד, שצריך לדעת לקבל עזרה, ולשתף פעולה. שאין לי מושג כמה זמן המשחקים ימשכו ושאני לא יודעת איך בוחרים, רק שכל אחד יכול להיבחר.
"טוב, את יודעת די הרבה" אמר ג'יימס לאחר שסיימתי.
"יש יתרונות לזה שנשארים בבית" השבתי
"אם אתה מנצח, זה עוזר במשהו אחר כך?" שאל אל'
"אני חושבת שכן, שמעתי את אבא אומר שהמנצחים יוכלו להפוך בקלות להילאים ושלנצח יעזור בכללי במציאת עבודה. ולדעתי יהיה גם פרס, אולי כמות של אוניות" אמרתי
"שווה" אמרו ג'יימס ואל' ביחד.
"אתם באמת רוצים להשתתף? לחוות את מה שאבא, אימא, דוד רון, דודה הרמיוני וכל השאר עברו?" שאלתי
"זה מגניב" אמר ג'יימס
"נכון" הסכים אל'
"אתם כל כך בנים" נאנחתי
"ומה רע בזה?" הם שאלו, שוב ביחד.
"כלום. עכשיו אני עייפה, אמרתם שתראו לי איפה חדר המועדון, אז קדימה. אני רוצה לישון"
"אז בואי" אמר ג'יימס ופתח את הדלת. יצאתי גם אני ואחרי אל' יצא. הדלת נעלמה מיד אחרי שיצאנו, אבל זה לא עניין אותי. אחרי עשר דקות הגענו אל האישה השמנה.
"סיסמא?" היא שאלה. הבטתי באל' ובג'יימס, קיוויתי שהם יודעים מה הסיסמא. אל' ידע.
"האריות שולטים" הוא אמר והתמונה זזה, חושפת את חדר המועדון.
"אופס..." מלמל ג'יימס. בפנים חיכו לנו ראש בית גריפינדור, נוויל לונגבוטום ופרופסור מגונגל.
"אפשר לשאול למה לא הגעתם לכאן עם כולם?" שאל פרופסור לונגבוטום בכעס
"היינו צריכים לדבר" אמרה לילי באומץ "לבד" הוסיפה
"השעה כבר עשר, מיס פוטר" אמרה מגונגל בחומרה.
"עשר?" שאל ג'יימס
"אבל איך?" שאל אלבוס
"לא נעניש אתכם הפעם, הלימודים עוד לא התחילו ולא היה לכם מושג שהזמן עבר" אמר פרופסור לונגבוטום "ועכשיו לכו לישון" הוסיף. הנהנו, ג'יימס ואל' פנו לכיוון המדרגות

בצד ימין, אז אני פניתי לכיוון המדרגות בצד שמאל. רגע לפני שהפרופסורים יצאו מחדר המועדון הספקתי לשמוע את פרופסור לונגבוטום אומר למגונגל שאנחנו ממש כמו הארי,

רון והרמיוני, ושכנראה נהיה מעורבים בכל דבר שיקרה. פתחתי את הדלת שהיה רשום עליה תלמידות שנה ראשונה ונכנסתי פנימה. החדר נראה בדיוק כמו שאמי סיפרה לי,

הסתכלתי על חמש המיטות עם הכילות האדומות, ארבע מהן היו תפוסות. הלכתי לכיוון המיטה הפנויה, לשמחתי היא הייתה ליד החלון. נשכבתי במיטה וישר נרדמתי.



                                                                                                    * * *



"המשחקים הם תזכורת למלחמה" אמר דראקו מאלפוי, הוא עמד בראש השולחן בחדר האוכל באחוזת מאלפוי, סביב השולחן ישבו כל אוכלי המוות שלא מתו או נכלאו.
"ודרך להתחיל מלחמה חדשה, שבה ננצח! אני חושב שלא נצליח להחיות מחדש את אדון האופל, אבל נוכל לנקום את מותו, ולהגשים את מטרתו!" כל היושבים הריעו.
"ועכשיו בואו נאכל, מגיעה לנו סעודה משובחת!" הוסיף והתיישב. הם פתחו באכילה, דנים איך להקים צבא, שלו יזדקקו, אם הם רוצים לנצח.


_____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

רוצים המשך? תגיבו!
אני אמשיך רק אחרי שיהיו חמש תגובות, לא פחות!
הפרק הבא יוקדש לכל המגיבים!
מקווה שנהנתם מהפרק, ושהוא היה מספיק ארוך, השתדלתי, זה לא קל לכתוב פרקים ארוכים, זה דורש הרבה סבלנות, מי שגם כותב יודע את זה.

                                                                        עורבני חקיין.

הפרק הקודם