אלינה

היוש! למי שלא הבין, זה מספר על חברה של אמא של הארי. מהרכבת עד למלחמה בהוגוורטס, הרבה שנים אחרי... בלי אפילוגים. הכל אמיתי

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אלינה מורגל. יש הרבה מילים לתאר אותה. אבל כמה מילים לא יתאימו לה. נצלנית ,בוגדת, שקרנית, רמאית- אוה, ובעלת ביטחון עצמי.

היא עולה לרכבת בלי אף אחד. בלי אחים שילוו אותה. ובלי אמא ואבא שינפנפו לה מהרציף.

פשוט לבד.

הוריה מתו כאשר הלורד וולדמורט (היא לא פחדה להגיד את שמו) הציע להם להצטרף לשירותיו באוכלי המוות, והם סירבו.

היא הייתה רק בת יומיים. היא לא זכרה מהם כלום. אבל פשוט כלום. הדבר היחיד שהיא ידעה זה שהוציאו אותה מתוך ההריסות ממש לפני שנחנקה שם למוות. על זה היא הייתה אסירת תודה. 

היא לא ידעה כלום על מי שהציל אותה, אבל היא ידעה שהיא חבה לו את חייה.

לאחר  מכן, מסרו אותה לבית יתומים של קוסמים. היה רק אחד בכל שכונה. אבל לאחר שהוא עלה לשלטון, היו מספר גדול הרבה יותר של ילדים יתומים, ונבנו הרבה יותר בתים כאלה. היא הייתה בטוחה שחצי מהילדים על הרכבת הם יתומים כמוה.

היא יודעת לפחות על שלושה כאלה, ואלו השלושה שהיא הכי שונאת בעולם: מייזלי, ליסה וליאן. הבנות הכי בוגדניות שקיימות ביקום.

אז כן. היא בלי אף אחד.

"אפשר לשבת לידך?" שאלה אלינה ילדה שככל הנראה היתה בתא לבדה, וציפתה לתשובה שלילית

"כן, אין בעיה" ענתה בקול שואל

"באמת?" ענתה אלינה בהתרגשות

"כן, למה לא?" שאלה הילדה בתמיהה

"פשוט כולם אמרו לי שלא עד עכשיו..." אמרה אלינה והסמיקה. היא קיוותה שלא רואים אבל על רקע לחייה החיוורות, כל פעם שהאדימה, אפילו במקצת, נראו בבירור על רקע לחייה.

"טוב, אז אני יכולה שתשבי פה." ענתה הילדה בקול בטוח

אלינה היססה, ואז התיישבה לידה.

"איך קוראים לך?" שאלה הילדה את אלינה

"אלינה מורגל. ולך?" ענתה לה אלינה

"אני לילי אוואנס"

"שם יפה"

"תודה, גם שלך"

"תודה" אלינה הסמיקה שוב.

דלת התא נפתחה וילדה נמוכה עם עינים כחולות כמו הים נכנסה אל התא ושאלה בהיסוס: "אפשר לשבת פה?"

"כן, אין בעיה." ענו לה לילי ואלינה ביחד, הסתכלו אחת על השניה וצחקו.

"תודה" אמרה הילדה, הסמיקה, והתיישבה ליד לילי.

"איך קוראים לך?" שאלה אלינה את הילדה

"ג'ולייט, ולכן?" ענתה בצפיה לדעת את שמותיהן.

"אני לילי וזאת אלינה" ענתה לה לילי בחיוך

"שמות יפים" ענתה ג'ולייט במבט לחוץ אל עבר הדלת

"למה את מסתכלת לשם?" שאלה אלינה את ג'ולייט

"לפני שבאתי לפה, שאלתי איזה שלוש בנות, נדמה לי שקוראים להן מייזלי, ליסה וליאן אם אפשר לשבת לידן. אחת מהן בסתכלה עליי בבוז, השנייה הסבה את מבטה, אך לא לפני ששלחה בי מבט של גועל, והשלישית אמרה לי בלעג: "ואנחנו צריכות לשבת ליד אפסית כמוך?" ממש נעלבתי מהן, ואמרתי להן, בלי לחשוב: "אתן עוד תשלמו על זה". ויצאתי מהתא. משהו אומר לי שהן לא כל- כך אוהבות אותי..."

ג'ולייט נראתה כל- כך לחוצה, כי לילי ואלינה פחדו שהיא עומדת להתעלף.

"טוב, אנחנו צריכות להתלבש, נכון?" התעשתה ג'ולייט

"כן, אתן יכולות להסתובב?" שאלה אלינה בבישנות את לילי וג'ולייט

"כן, גם נשמור שאף בן לא יסתכל" צחקה ג'ולייט והיא ולילי הסתובבו בזמן שאלינה התלבשה.

הן חזרו על התהליך שלוש  פעמים, כל פעם מישהי אחרת התלבשה, והאחרות שמרו.

כשהגיעו אל הטירה, ירדו מהרכבת, ולקחו את מזוודותיהן, שמעו קול נשי קורא: "תלמידים חדשים! תלמידים חדשים לכאן בבקשה!" הבנות הלכו אל האישה, והיא אמרה להן, ולכל התלמידים החדשים: "ברוכים הבאים להוגוורטס!"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תקשיבו, כל מי שקורא פליז שיגיב כי אני רוצה לדעת אם להמשיך את זה או להעביר למשתמש האחר שלי....