סד

במקור תכננתי לעשות את זה פיקצר, אבל אז יצא לי נורא ארוך... אז החלטתי שאפרסם אותו בשני חלקים (החלק השני ארוך יותר אפילו מהחלק הראשון).
אז ברגע שיאשרו לי את זה, אפרסם חלק ב'.
תהנו!

תודה רבה לרוני המדהימה (Elementary) על הרעיון, ההארות והשם!

~~~

איימוס דיגורי נעשה נרגש יותר ויותר מרגע לרגע; בפעם הראשונה בחייו, הוא התגאה ללא רבב במעשיו של בנו יחידו.

שאיש לא יטעה ויחשוב שההצלחות הן שמסמלות את אהבתו של איימוס לבנו- סדריק היה נאהב על בני משפחתו ללא תנאי, ובכל זאת איימוס חש סיפוק כמותו לא חש מעולם כאשר צפה בבנו נכנס למבוך המכושף לפני למעלה משעה.

סדריק היה הכל עבור אביו, ואביו ווידא שיידע זאת. בשל היותו בן יחיד, הוריו שמרו עליו מכל משמר כעל אוצר יקר. הם עשו הכל על-מנת לעשותו מאושר, הכל- בכל מחיר.

כן, איימוס היה גאה בבנו יחידו. הוא ישב לצד משפחת וויזלי, שבאה ללוות את פוטר, וחיכה בקוצר רוח ככולם לשובו של המנצח. איימוס קיווה והאמין שזה יהיה בנו.

איימוס לא שנא את פוטר, הוא רק כעס על כל התהילה שגנב מבנו; כמובן, בנו תמיד יהיה עבורו מספר אחד, אבל תמיד עם פוטר, אותו פוטר שתמיד מושך אליו את כל תשומת הלב.

איימוס לא תכנן להרג לפוטר אם ינצח את בנו, אולם המחשבה שבנו ינצח את פוטר הייתה טובה בהרבה... כמו באותו משחק קווידיץ' שסדריק לקח. יש אומרים שלא לגמרי בהגינות, אולם איימוס ידע שבנו לעולם לא ירמה, ואם ניצח את פוטר היה זה בהגינות מוחלטת. איימוס לא כמה לכך שבנו ינצח את פוטר- הוא רק לא רצה לצפות בו מפסיד לו.

בעודו שוקע בהגיגיו, תנועה החלה להיראות באופק: יש מנצח! שאגות ניצחון ותנועות רבות עלו פתאום מן הקהל.

בלב הומה ובפיק ברכיים, איימוס עמד ובהה בחוזרים- כן, הם היו שם שניהם- סדריק ופוטר!

גאווה והתרגשות גדולה אפפה את כל כולו- בנו ניצח! בנו לקח מקום ראשון בטורניר הקוסמים המשולש! בנו ייכתב בספרי ההיסטוריה! הוא רצה לצחוק, לצרוח מאושר ומשמחה ולהריע בכל כוחו גם יחד.

אולם... מדוע הוא שוכב שם, מאובן ללא חת, ואינו נעמד על רגליו? מדוע פוטר רוכן מעליו בבכי, ואינו מרפה?

עד מהרה, קריאות ההתרגשות של הקהל נהפכו לצרחות של בהלה. ממרום מושבו, איימוס צפה בעיניים קרועות באלבוס דמבלדור, המתקדם לעבר הנערים במהירות ובפנים זרועי אימה.

איימוס הבין שארע משהו. הוא מיהר לפלס דרך בין כל עשרות המושבים, מוכה אמוק ואחוז בהלה, לא רואה בעיניים. מה קורה שם?

טרם הגיע מטה, השמועות כבר החלו להגיע לאוזניו: זה לא נגמר טוב, מישהו מת.

ברור שזה לא נכון- זה לא יכול להיות נכון! הוא בוודאי רק נפצע מאחת החיות שהאגריד המשוגע הכניס למבוך...

אך כאשר הגיע לשם וכרע ברך לצד בנו, הוא נוכח לדעת שזה אכן הסוף- בנו המקובל והאהוב, מחמד ליבו ומשוש חייו שכב דומם על הארץ, יפה כתמיד וללא סימני פגע.

"זה הבן שלי... זה הבן שלי!" הוא מלמל בקושי, ואחז בפרק גופו העליון של בנו. הוא היה קפוא כקרח. איימוס ייבב כתינוק. "סד... סד..."

יד מנחמת הונחה על זרועו. בעיניים דומעות, איימוס הביט היישר בפניו המיוסרות של אלבוס דמבלדור.

"אלבוס..." איימוס התייפח, שבור. "מה קרה שם, אלבוס? מה קרה לסדריק שלי?..."

דמבלדור לא ענה. הוא רק הביט באיימוס בעיניו הטובות כאב מנחם, בעוד שאר צוות המורים הרחיק את כל התלמידים מהמקום, כולל את פוטר.

"אלבוס..."

"אני מצטער, איימוס." דמבלדור דיבר לאט וברגישות. "מי כמוך יודע כמה נמנענו מדברים שכאלה..."

איימוס ידע, הוא נמנה בצוות אמצעי המניעה שננקטו בטורניר זה- אבל ה"דברים שכאלה" לא היו סתם עוד דברים; היה זה בנו, בנו היחיד שנלקחו ממנו חייו באכזריות שכזו. איימוס לא ידע את נפשו מצער ומכאב.

לאיימוס לא היה אכפת משום דבר- נדמה היה לו שכל העולם קפא. שקט עבה מילא את החלל, נשבר לפרקים מדי שניות אחדות מיפחותיו קורעות הלב. הבן שלו איננו. סד איננו... מה נותר לו בחייו כעת? הוא הרגיש איך חלל ריק נפער מתוככי גופו ונאבד לעולם.

הוא בכה, צרח, קילל, האשים, שנא, הרגיש- אבל כלום לא עזר. גופו של סדריק נותר שלם להפליא, אולם ליבו לא פעם עוד.

-

אבל כל זה היה לפני כמעט שנה.

איימוס עדיין זכר בבהירות את התחושות ההן, את הסברו הדחוק במקצת אולם מלא היראה של אלבוס דמבלדור- שבנו היה הקרבן הראשון לשובו של אדון האופל.

איימוס האמין לדמבלדור בכל ליבו- הוא תמיד האמין לו.

בעוד חודש תעבור שנה מאז אותו יום שחור. שנה. שנה של סבל וייסורים, שנה של כאב. שנה פרועה, שנה של חוסר אונים, שנה של ייאוש.

הייאוש היה גדול מנשוא, משום שאיימוס לא ידע כיצד לנהוג במצב הנתון; משרד הקסמים טען שקרתה תאונה מצערת, אולם איימוס ידע היטב על המאמצים הרבים לטייח את הסיפור: הוא היה שם כשזה קרה. במו עיניו ראה את הגופה של בנו. הוא ידע בוודאות שבנו נהרג באמצעות הקללה ההורגת- הוא ראה כבר אינספור מקרים כאלה בעבר, ובתקופת שלטונו של וולדמורט יותר מתמיד. על גופת בנו לא נראו כל סימני חבלה עמוקים למדי או מאמץ כלשהו.

לא, ייאוש אינה המילה המדויקת- כעס. כעס זה הרגש החזק הבוער בתוכו עד כדי הצפה.

כעס על זה שמשרד הקסמים יודע ושותק. כעס על זה שבנו יחידו איננו, והמשרד מתאר זאת כרישול בלבד. כעס על כך שבכל הזמן הזה, המשרד משקיע מאמצים כה רבים על מנת להרוס את חייהם של פוטר ודמבלדור, בעוד וולדמורט הולך ומתעצם באין מפריע, ומתכנן מוות של עוד מאות, או אולי עוד אלפי אנשים.

איימוס חש שבנו מת מוות מיותר.

היו גם רגשי אשמה שהציפו אותו: אולי היה עליו למנוע מבנו להשתתף בטורניר, במקום לעודד אותו? סדריק היה בן טוב, הוא היה מקשיב לעצת אביו ולא היה מציע את מועמדותו... ואם הוא לא היה נבחר, הוא לא היה נכנס למבוך- והיה נשאר חי ביותר.

בעבודה של איימוס, במשרד הקסמים, התייחסו אליו בגסות: הבהירו לו שלא יקבל אף מחולל זמן, ושלא יעז לחולל בעיות אם ברצונו להישאר בעבודה. איימוס ידע שהם מפחדים מכך שיחשוף את האמת ויערער על ביטחון המדינה.

איימוס לא רצה לעבוד כרגע, אולם הוא היה חייב למצוא דבר שיחזיק אותו מלהתנפץ ולהפוך לשבר כלי, וצרות העבודה השכיחו ממנו לעיתים את הצרות הפרטיות שלו- ולאחרונה עבודתו במשרד התעצמה; יותר ויותר מקרים של שימוש לרעה בקסמים התחוללו עם הזמן. לאיימוס הייתה תחושה לא מבוססת (ועם זאת גם לא מופרכת לגמרי) שזה קשור באופן ישיר או עקיף לאוכלי המוות של וולדמורט. כמו כן, הייתה לו תחושה שעבודתו מעכבת במקצת את קצב התקדמותם.

זאת הייתה הסיבה האמיתית לכך שאיימוס נשאר בעבודתו- הוא הרי חשב על בנו בכל רגע נתון, בכל מצב ובכל מקום- אלא שאת כל הזעם הוא כיוון לנקמה.

הוא רצה לנקום באוכלי המוות, לגרום להם להצטער עד עמקי נשמתם המחוללת על הרגע שבו בחרו להתעסק עם משפחת דיגורי.

משפחת דיגורי. הוא עצר לרגע וחשב בעגמימות על ביטוי זה, שעד לא מזמן אמר כה הרבה, וכעת הוא סתם צירוף מילים נבובות מתוכן...

על כל פנים, איימוס נשבע שיגרום להם להתחרט על הרגע. עכשיו הוא רק מכשיר את הקרקע לנפילתם, אולם בעתיד הוא יילחם בהם עד כלות נשמתו- והאהבה היא נשק עילאי שהם אינם מכירים. הוא יביס אותם בכוח זה, אחד אחד, עד שימחו מהארץ- והפעם לתמיד.

איימוס לא חיבב את פוטר, אולם הוא יעזור לו כל אימת שיידרש- אם השמועות נכונות ופוטר באמת הנבחר שנועד להשמיד לתמיד את הלורד וולדמורט, איימוס יעשה כל מה שיבקש- בתנאי שיביס אותם, את כולם; את כל רוצחי בנו, וגם את כל אותם יפי נפש המשרתים את וולדמורט בסתר, שהיו עדים לרצח ורק חייכו בהנאה.

איימוס הוא אדם חזק. הוא יעבור את המשבר הזה, כפי שעבר כבר עשרות משברים- כוח האהבה וכוח הנקמה הם כלים מספקים להישרדות. הוא ישרוד את זה, ועל גופתו יוודא שלא כולם ישרדו- לא אותו אדון אפל ורע שמעולם לא ידע אהבה מהי, ולא אף אחד ממשרתיו המאוסים. הוא יהרוג אוכל מוות על כל עצם ועצם מגופו של בנו.

הוא איימוס דיגורי.

הוא ינקום.

		הפרק הבא