טרייסי דמבלדור

טרייסי עמדה על הרציף לצד הוריה כשבידייה הקטנות היא אוחזת בידית מזוודה גדולה . אימה רכנה אליה וחיבקה אותה ממושכות, פניה היו אדומות מבכי שכן הפרידה הייתה קשה לה. לאימה של טרייסי קראו גברת קורה דמבלדור והיא הייתה אישה נאה מאוד בעלת גוף גבוה וחטוב, שיער בלונדיני מתולתל ועיניים בהירות. 

"אני כל כך אתגעגע אלייך." אמרה לה קורה ונישקה אותה על המצח. 

הן התנתקו מהחיבוק הממושך, ואימה של טרייסי הביטה אל תוך עינייה של ביתה שהיו בעלות אותו גוון צבע כמו של בעלה האהוב ואביו, עיניים כחולות בורקות. אלא שלא כמו העיניים הרציניות של בעלה, עינייה של טרייסי נצצו בחביבות ושובבות. 

" אוי ! תזהירי !" צעקה אימה אך היה זה מאוחר מידי, ילד בעל שיער שחור התנגש בטרייסי בחוזקה.

הילד נפל על טרייסי. "תסתכל לאן שאתה רץ." גערה בו גברת דמבלדור.

"אני ממש מצטער." הוא אמר והתרומם, מחייך את החיוך הכובש שלו. 

"את בסדר ?" הוא פנה אל הילדה שהתנגש בה. 

"כן, אני בסדר." טרייסי אמרה והוא הושיט לה את ידו ועזר לה לקום ממקום משכבה על הרצפה. 

הנער הצעיר בחן עכשיו את הילדה שהתנגש בה. היא הייתה יפה, אולי הילדה הכי יפה שראה אי פעם. שיערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו גבוה ועינייה היו כחולות מרתקות. 

"אני סיריוס בלק." הוא אמר והושיט את ידו ללחיצה.

"טרייסי דמבלדור." השיבה ולחצה את ידו המושטת.

"טוב.. אני מניח שנתראה." הוא אמר, קרץ אליה והמשיך לרוץ. 

"בלק." אמרה אימה בגועל כשהנער היה רחוק מהם. 

"משפחת בלק." המשיכה אימה לגולל את שם המשפחה, באותה נימה מגעילה.

הרכבת צפרה. השעה הייתה שתי דקות לאחד-עשרה.

"ביי, אמא, ביי אבא." אמרה טרייסי וחיבקה אותם לשנייה נוספת ואז היא עלתה לרכבת האדומה שכבר עמדה לצאת מהרציף. 

הרכבת התחילה לנסוע בדיוק שטרייסי עלתה עלייה "ביי" היא צעקה אליהם ונופפה בידיה לעברם, הם השיבו לה חיוך " ביי מתוקה" אימה לחשה וטרייסי לא שמעה כי הרכבת כבר התרחקה. טרייסי התחילה ללכת ברכבת גוררת אחריה את המזוודה בחיפוש אחרי תא ריק, היא עברה כמה וכמה תאים שהיו מלאים מה שגרם לה להרגשה לא נעימה וכל החששות שליוו אותה בחודשים האחרונים לקראת שנתה הראשונה בהוגוורטס החלו לצוף עכשיו. 

"היי את !" היא שמעה קול מוכר, היא הסתובבה וראתה את הילד שהתנגש בה קודם. 

"רוצה להצטרף לתא שלנו..?" הוא שאל אותה. 

"כן.. סבבה" היא מלמלה לעברו והוא הוביל אותה לתא שלו, בו ישבו כבר שלושה ילדים.

"אלו החברים שלי.. זה רמוס.. וזה ג'יימס.. וזה פיטר.." הוא אמר והצביע על חבריו.

"היי." היא אמרה להם והתיישבה במקום הריק.

"אז את שנה ראשונה ?" שאל אותה רמוס, שניסה לחלץ מהשתיקה המביכה שהשתררה לרגע.

"כן." היא השיבה.

"אנחנו שנה שלישית." אמר ג'יימס. 

"את ממש מוכרת לי, את גרה במכתש גודריק ?" שאל אותה הבחור שקראו לו ג'יימס וגירד בראשו.

"כן. אתה פוטר ! היינו משחקים כשהיינו קטנים " היא השיבה בחיוך שובב.

"כן נכון אני זוכר אותך ואת הנכדה של דמבלדור.." אמר ג'יימס בהברקה. 

" כן זה סבא שלי. אויי לא שמענו ממך במכתש מאז שהלכת לך אל הוגוורטס." היא אמרה.

" עדיין מפלחים מבתחולדה את הבננות ?" הוא שאל.

"בטח. הבננות הכי טובות בארץ." היא השיבה. 

"אם את הנכדה של הזקן אז את בטח תתמיני לגריפינדור." אמר סיריוס בחיוך.

"אנחנו כולנו בגריפינדור." הסביר רמוס. 

אישה שמנמנה עם עגלת ממתקים נכנסה לתא. היא נאנחה כשראתה מי אלו יושבי התא. 

"רוצים ממתקים ?" היא שאלה בחשש.

הם קנו מאגר עצום של ממתקים והתחילו לזלול.

"שנה שעברה.. עשינו לה תרגיל.. בגלל זה היא נאנחה שראתה אותנו." הסביר לה סיריוס בעודו זולל וופל.

"איזה תרגיל ?" שאלה טרייסי.

"יאו, הינה סבא שלך !" קרא פיטר והראה לה את הקלף שקיבל בצפרדעי שוקולד.

ג'יימס חטף ממנו את הקלף והשווה בין הילדה שישבה מולו לבין האיש הישיש בתמונה.

"הוא די דומה לך." הוא צחק וכל יושבי התא הצטרפו אליו.

טרייסי החלה לעשות פרצופים וחיקויים של דמבלדור והם נקרעו מצחוק.

"איכס." קרא רמוס לפתע והוציא מפיו סוכריה.

"זה בטעם שעווה. מבטיח." הוא אמר ושם את ידיו על ליבו. הם צחקו שוב. 

" התותחים מצ'אדלי הפסידו שוב." נאנח פיטר שקרא את הנביא היומי.

" הכל הולך ומשתבש מאז שרוט עזב לבלגיה." טרייסי אמרה.

" ואוו זה נכון. איזה קבוצה את מעודדת ?" סיריוס שאל בהפתעה, הוא לא הכיר הרבה בנות שמבינות בקוודיץ'.

" המשוטטים מוויגטאון." היא השיבה והם החלו לדבר על הליגה האנגלית בקוודיץ' .

		הפרק הבא