רוז

"רוז!" נשמע קולה של אמי, הרמיוני. " רוז!"." מה, אמא?" קראתי לאמי, שעמדה בקומה הראשונה וקראה לי. 

" חייבים לצאת עוד חמש דקות, את מוכנה?"היא שאלה."כן, מאמא" עניתי ודחפתי את רגלי בכוח מנעל הספורט שלי, נזכרתי שאני צריכה להחליף בגדים.

" יופי" היא נאנחה בהקלה, וכנראה עברה להציק לאחי, הוגו." היי פרד", נופפתי לעבר פרד, שמצמץ אליי מהדיוקן שלו, שאבא טרח לשים בכל חדר.

" תסגרי ת'תריס, אני מסונוור" הוא נופף בידו. מיהרתי אל החלון וסגרתי את התריס במהירות. " אז מה נישמע, רוזי?" הוא שאל." יום ראשון בהוגוורטס, מתרגשת?".

" כן, קצת", אמרתי באדישות. פרד יציק לי אם אני יגיד שאני מתרגשת מאד. ואני שונאת שהוא עושה את זה. " אה הא" הוא אמר בטון שלא ממש האמין לי. נאנחתי.

" טוב, אני צריהכ להחליף בגדים, תעבור לחדר של הוגו או משהו כזה", אמרתי לו. באמת, הוא לפעמים מציץ!

" עובר, עובר" הוא הנהן בראשו בכבדות, עשה כאילו הוא מוחה דמעה מעינו, נופף לי לשלום,צ ונעלם כשהוא מפריח נשיקות לכל עבר.

" אויש, נו באמת.." שנאתי את ההצגות שלו. אבל היי, דוד פרד ממש מצחייק. לקחתי את הקרטון שאני שומרת למצבים כאלה וכיסיתי את הדיוקן.

שמעתי קולות חלושים של"היי, מה זה? חשוך כאן! רוז, תוציאי אותי מפה!". ציחקקתי. " לא תצא עד שאני יגמור להחליף בגדים" אמרתי בהחלטיות.

מיהרתי להחליף בגדים, והורדתי את הקרטון מעיניו. " הו, תתודה לאל! נו באמת, רוזי..." הוא כיסה את עיניו. " אני מסונוור עכשיו!".

" ביי, פרד, אני נוסעת" נופפתי בידי ולקחתי את המזוודה. אני יתגעגע לדוד פרד. הוא תמיד מצחיק אותי שאני עצובה, ותמיד כיף איתו.

" ביי ביי רוזי" הוא ניגב את ידו בעינו, והפעם חשבתי שהוא באמת בוכה. "תהני בהוגוורטס! ואל תשכחי לחסל למאלפוי את הצורה!" הוא הזכיר לי, שאני לא ישכח.

" ברור" חייכתי. נופפתי לו לשלום, לקחתי את מזוודתי הכבדה וסגרתי אחריי את הדלת. מעברה השני נשמעה יבבה. פרד.. חשבתי.

" רוזי, את צריכה עזרה עם המזוודה?" ניגש אליי אבא, מחזיק את ידו של הוגו, שהששפיל את ראשו, משום מה.

" לא, לא תודה, אבווש", חייכתי. איזה משפחה נחמדה יש לי. "הוגו, מה קרה?" ניגשתי אל הוגו והרמתי את ראשו, עיניו היו נפוחות ואדומות מדמעות.

"סוקו ברח" הוא אמר בטון מיילל, ופרץ בבכי בחיקו של אבא שוב. סוקו היה הארנב של הוגו. " הוגו", ליטפתי את ראשו. " אני בטוחה שהוא יחזור בקרוב, הוא יתגעגע יותר מדיי", ניסיתי להרגיעו.

 בליבי חשבתי שהבוא יחזור רק בגלל שלא יהיה לו מה לאכול, אבל זה לא היה מעודד את הוגו. " באמת?" הוא נשא אליי עיניים גדולות." כן" חייכתי במן רוגע אצילי כזה.

" תודה, רוזי!" הוא קרא בשמחה וחיבק אותי, חיבוק דוב." אוקיי" קצת הופתעתי מהחיבוק, "על לא דבר" חייכתי. " אבל אפשר לדעת במה עזרתי בדיוק?" שאלתי.

" הפחת בי תקווה מחדש", הוא ענה. וואו, לא ידעתי שיש את הצד הזה בהוגו. הסתכלתי אל אבי, שמשך בכתפיו.

" טוב בוא הוגו" לקחתי את ידו, וצעדנו למכונית, בעוד אבי סוחב את מזוודתי הכבדה. " סליחה" לחשתי ללא קול.הוא הנהן, סימן שאין לו בעיה.

התיישבנו וחגרנו חגורות, אבי התניע ויצאנו לדרך בעוד המנוע מטרטר, משאיר ענן של אבק מאחוריינו.

כעבור חצי שעה בערך, אבי חנה את המכונית בחניה, יצאנו ויגשנו לרציף תשע.

" איפה הם?" שאלתי. כבר התחלתי להילחץ שהם לא יבואו. אבי לא נראה לחוץ. "הם בטח כבר נכנסו, בואו" הוא החווה בידו אל המחסום. " אני יעבור עם רוזי, את תעברי עם הוגו, אוקיי?".

אמי הנהנה. אבי תפס בידי, ורצנו שנינו מהר ככל האפשר, וברגע שהגענו למחסום, עצמתי את עיני ולא העזתי לפקוח אותן עד שאבי בישר לי, " הגענו רוזי".

פקחתי את עיניי והמראה היה מדהים. כבר הייתי פה כשליווינו את ג'יימס, אבל זה עדיין מרהיב. הרכבת הגדולה והמפוארת נחה לה על המסלול, ועננות עשן נפלטו ממנה.

כשאמי ואחי הגיעו, החלנו לחפש אותם. " היי!" נופף אבי למישהו לא ידוע, ועד מהרה הגענו אליהם, והתברר לי שהוא נופף- לדוד הארי.

" היי אל" נופפתי לבן דודי, אלבוס. " מה קורה, רוז?" הוא חייך. " טוב, למה שלא?" חייכתי גם אני." איפה ג'יימס?" שאלתי. " אה, הוא כבר ברכבת", הוא החווה אל פרצופו המעוך של בן דודי ג'יימס, המציץ אלי מהחלון.

" אני רואה" גיחחתי. " טוב, תעלו על הרכבת, חברה" זירזה אותנו דודתי ג'יני, אימם של אלבוס, ג'יימס ולילי. " ביי!" ניגשתי אל אמי ואבי, חיבקתי כל אחד מהם ונפרדתי לשלום.

נפרדתי גם מהוגו, מלילי שרצתה לתת לי נשיקה וחיבקתי גם את הדודה ג'יני, ולדוד הארי נתתי כיף.

" ביי!" אלבוס כבר נפרד מכולם, והיה מוכן לעלות אל הרכבת. נופפנו לכולם והבטחנו שנכתוב מלא, שנשמור על עצמנו ונלבש חם, ( כל הדאגות של ההורים ),

ועלינו על הרכבת. בעוד התיישבנו עם ג'יימס וכל הבני דודים בתא, נופפנו שלום אחרון לכולם, שעון היד שלי החווה אחת עשרה בבוקר ויצאנו לדרך.

		הפרק הבא