אהבתו של דראקו מאלפוי

דראקו נרדם. הוא לא ידע כמה זמן בדיוק ישן, אך לפתע שמע קולות צעדים והתעורר, מבוהל. הוא פתח את עיניו באיטיות, מרגיש שהוא נשען על משהו חמים ורך. לקח לו כמה דקות להבין היכן הוא, מה קרה וכיצד הגיע למצב הזה. הוא צבט את עצמו כדי לוודא שאינו חולם. זה בהחלט לא היה חלום!

היה לו קר והוא לא רצה לזוז. טוב, וגם כי חיבוקו של הארי פוטר הרגיש נפלא. הוא הביט בנער הישן, בעל פני המלאך, וליטף את הצלקת שעיטרה את מצחו. אותה צלקת שבגללה, או בזכותה, תלוי בנקודת המבט, הפך למפורסם כל כך.

לפתע, שמע שוב את הצעדים. הם נשמעו קרובים יותר הפעם. הוא קפץ בבהלה והעיף את ידיו של הארי ממנו. רק זה חסר לו, שמישהו יראה אותם במצב הזה!

"דראקו?" שמע את קולה של פנסי פרקינסון, אחת מחברותיו הטובות.

"הארי?" נשמעה קריאה נוספת. דראקו זיהה את קולה של הבוצדמית, גריינג'ר.

הוא הביט בהארי וששפשף את עיניו בבלבול, כנראה שקולותיהם העירו גם אותו.

"מאלפוי?" שאל והביט בבלונדיני בבלבול.

"פוטר?" חיקה דראקו את טון דיבורו.

"הארי!" הרמיוני רצה לחבק את ידידה, עוצרת לרגע לנעוץ מבט רצחני בדראקו.

"דראקו?" נשמע קולו של בלייז זאביני, חברו הטוב. "אחי, כבר עשר בלילה! מה אתה עושה כאן?!", שאל בדאגה, "ועוד עם פוטר..."

"אה... זה." מלמל דראקו במבוכה, אך מיד חזר לעצמו. "ובכן, ירד גשם חזק ולא יכולנו לחזור לטירה, אז נשארנו פה, לחכות" ענה. "היה שבר ענן, אתה מבין" הוסיף, שולח מבט משתחצן לעבר הארי, בעוד שניהם נעמדים.

"זה עדיין לא מסביר את העובדה שהייתה כאן יחד!", אמרה פנסי והעבירה מבט בוחן בין שני הנערים.

"כמו שאמרתי קודם לחבר המפגר שלך - " הצטרף הארי לשיחה, נועץ בה מבט, "המגרש לא שייך לכם וכולם יכולים להתאמן בו. זו לא אשמתי שהוא בחר דווקא בשעה שאני מתאמן בה!" הוא החווה בראשו לעבר הבלונדיני.

דראקו הרגיש דקירה בליבו, אך המשיך להיראות אדיש. "באמת, פוטר?!" ירק, "אם אינני טועה, ומאלפויים לעולם לא טועים. הייתי כאן לפניך!"

הארי רצה לענות, אך ניקטע על ידי הרמיוני. "לא הייתי רוצה להרוס את המריבה הנחמדה, פשוט כבר אחרי עשר בלילה ואם נתפס כאן - זה יהיה הסוף שלנו!" היא ירתה לעברם מבט. "וחוץ מזה, תכננתי להתעורר מחר מוקדם כדי ללמוד לתולדות הקסם" הוסיפה בשקט.

"והגשם עומד להתחיל שוב", הוסיפה פנסי, מחניקה צחקוק ומחליטה שעדיף לא להצית מריבה נוספת.

***

כשעמדו, לבסוף, בכניסה לטירה, שאלה פנסי, "ואיך, בדיוק, כולנו מתכוונים לחזור למעונות בלי שנתפס?!"

הארי הביט בחבריו והם הנהנו לעברו. 'סימן שמפת הקונדסאים וגלימת ההיעלמות איתם', חשב הארי. השאלה היא, האם לספר על כך לסלית'רינים?

דראקו ראה שהגריפינדורים מחליפים ביניהם מבטים. 'מעניין מה הם מסתירים', חשב. "אז יש למישהו תוכנית?" הוא שאל, מאמין שגם אם יש להם אחת כזאת, הם בטח לא יספרו להם. הוא במקומם לא היה מספר...

"האמת, שכן" הפתיע הארי, מתעלם מהמבט שנעץ בו רון. "אבל", הוא הוסיף בטון רציני, "עליכם להבטיח שתשמרו על כך בסודיות מוחלטת."

"ולא תשתמשו בזה לרעתנו", הוסיף הג'ינג'י, סוקר אותם במבטו.

"בטח!" קראה פנסי בסקרנות גוברת, "ומהי התוכנית?"

"אתם בטוחים שאפשר לסמוך עליהם?", שאל רון בספק את חבריו.

הרמיוני משכה בכתפיה.

"תנסו למהר קצת - לפני שניתפס!" בלייז העיר, מביט בחשש לצדדים.

"אוקי" פתחה הרמיוני והוציאה דבר-מה מהתיק שנשאה איתה.

"ידעתי!" קרא דראקו בקול.

"ששש" לחשו לעברו כולם בכעס.

"ידעתי שיש לכם גלימה כזו!" הוסיף בנצחון, הפעם בקול נמוך יותר.

"שתוק, מאלפוי", קטע אותו הארי, "זה לא הכל." הוא הושיט לעברו קלף מקופל.

"מה זה צריך להיות?!" שאל הבלונדיני בלגלוג, מביט על הקלף הריק.

"חכה ותראה, נמייה חסרת סבלנות" ענה רון.

"סתום ת'פה, סמור" סינן דראקו בכעס.

"סתמו שניכם!" התפרצה הרמיוני, משתיקה את שניהם בבת אחת. "וכדאי לך לשמור על הפה, מאלפוי, אם אתה רוצה שנעזור לך."

"בסדר, בסדר" סינן הבלונדיני, ממשיך להביט ברון בשנאה.

"מאלפוי" הארי דיבר לפתע. דראקו הסתובב והביט בעיניו, שנצצו בחשיכה. הארי צעד צעד לעברו ואחז בצידו השני של הקלף הריק. הוא הרים את עיניו והביט בעיניים הכסופות שמולו.

דראקו הרים גבה. "כן, פוטר?" אמר בתקווה שהארי לא שם לב לרעד בקולו, שנבע מקרבתם הרבה.

הארי הרים את שרביטו ואמר: "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות."

דראקו הביט בקלף בהלם. בתום דבריו של הארי, החלו להופיע על הקלף כתמי צבע. הכתמים נעו על הדף, שינו את צורתם והפכו בסוף ל... מפה! ולא רק זה - המפה הראתה תמונה עדכנית של המיקום המדוייק של כל אדם ואדם ברחבי בית הספר!!!

"וואו!" התלהבה פנסי.

"לגמרי וואו" הסכים בלייז.

דראקו נותר ללא מילים. מאיפה לעזאזל השיג הארי את זה?! וכמה טריקים נוספים שדראקו לא מכיר יש לו?!

"אוקי - " אמרה הרמיוני בטון החלטתי. "זה ברור שלא נוכל כולנו להיכנס תחת גלימה אחת, אז צריך להחליט מי יהיה עם המפה ומי עם הגלימה."

על שאלה זו הם התלבטו והתווכחו דקות ארוכות. לבסוף, הוחלט כי הגריפינדורים ילכו עם גלימת ההיעלמות, והסלית'רינים עם מפת הקונדסאים. הארי הראה להם כיצד להשתמש בה. הוא קיווה בכל ליבו שלא הייתה זו טעות לסמוך עליהם! אבל הגריפינדוריות שלו לא אפשרה לו שלא לעזור להם...

"אז, נתראה מחר" אמר הארי וכיסה את עצמו וחבריו בגלימה.

הודות למפה, הגיעו דראקו וחבריו בשלום לחדר המועדון של סלית'רין.

"עכשיו אתה מוכן סוף סוף להסביר מה עשית שם איתו?" שאלה פנסי כשהתיישבו בעייפות על הספה.

"עם מי?" התמם דראקו.

"נו, באמת! אתה יודע טוב מאוד עם מי."

"אם את מתכוונת לפוטר, אז לא עשיתי איתו כלום." ענה הבלונדיני בקרירות, "התאמנתי לי בקוודיץ' והמפגר פשוט הגיע."

"אתם לא בדיוק התאמנת בקווידיץ' כשהגענו..." גיחך בלייז.

"כי היה שבר ענן!" דראקו החל להתעצבן. הוא היה עייף ולא היה לו כוח לחקירה הזו.

"היה, מה?"

"שבר ענן." התעצבן דראקו עוד יותר. הוא רצה כל כך להוריד את הבגדים הרטובים, להתקלח וללכת לישון. היה לו הרבה על מה לחלום ולחשוב בלילה הזה...

"שבר מה?!" החקירה לא הגיעה לסופה.

"שבר..." השיחה התחילה להיות יותר מידי מוכרת לדראקו, "ענן!!!" הוא צעק, מסתובב לכיוון חדרו.

"מה יש לו?" שאלה פנסי לאחר שהלך.

"היי, חכה!" קרא בלייז אחריו, "לא תכננו לעצבן אותך..."

דראקו הסתובב, נושם לרווחה, "לא עצבנתם, אני, פשוט, מת מעייפות."

"תגיד... מה זה הסוודר הזה?" פנסי הביטה בו מוזר לפתע.

דראקו שכח להחזיר אותו לגריפינדורי.

נסיך סלית'רין ניסה למצוא תירוץ משכנע, אך שום דבר לא יכול היה להסביר את העובדה שהוא לובש סוודר עם האות 'H' עליו.

"פשוט עזבו אותי!" הואקרא לבסוף, מסתובב בשנית לכיוון חדרו, אדום כעגבנייה.

"לילה טוב, דראקו!" קרא אחריו בלייז, מתפקע מצחוק.

פנסי הביטה בעקבותיו, מזועזעת.

***

"מרלין, הארי, קום כבר!", רון צעק לאוזנו של חברו.

הארי היה בדיוק באמצע חלום על משחק קווידיץ' נגד סלית'רין. הוא יכול היה ממש להרגיש את הרוח בפניו ולשמוע את צעקות העידוד. עיניו קלטו את הסניץ' בקצה השני של המגרש. הארי נמלא התרגשות ומרץ וכיוון את המטאטא לעברו. בעודו מתקרב אל הכדור המוזהב, ראה הארי כיצד צבעו מתחיל להשתנות ולהתבהר בהדרגתיות. הארי עצר את המטאטא בתדהמה. הוא כבר היה במרחק של פחות משני מטרים ממנו. הסניץ' נעצר גם הוא, צבעו, כעט, היה צהבהב בהיר. הסניץ' הסתובב על מקומו והפך להיות פניו של לא אחר מאשר- דראקו מאלפוי!

"לא תצליח לתפוס אותי, פוטר!" קראו הפנים בלעג. "אני לעולם לא אהיה שלך!" הם צחקו והתעופפו הרחק משם.

עיניו של הארי נמלאו דמעות והשמיים קדרו לפתע. גשם חזק החל לרדת. היה זה שבר ענן.

ברק חזק קרע את השמיים והארי, שהחליש את אחיזתו במטאטא נפל. הוא הרגיש שראשו נחבט ברצפה.

"הארי, הארי!" הוא הרגיש יד מטלטלת אותו בחוזקה.

הוא התעורר, מכוסה כולו בזיעה קרה. רון, דין, נוויל ושיימוס רכנו מעל מיטתו במבטים מודאגים.

"אתה ב...בסדר?", גימגם נוויל, מבוהל.

"כן. כן, אני חושב," ענה הארי משפשף את ראשו. פניהם של חבריו והחדר כולו נראו מטושטשים והארי הבין כי אינו לובש את משקפיו. הוא הרים אותם מהשידה והרכיבם על עיניו. 'מוזר,' חשב, 'החדר עדיין נראה מטושטש.'

"אתה בטוח?" שאל רון בדאגה, "אתה כולך בדמעות!"

"באמת?" שאל הארי בבושה, לחיו מקבלות גוון ורדרד.

"בנים," הדלת נפתחה והרמיוני עמדה בפתח. "אני לא רוצה להפריע, אבל כולכם פספסתם את ארוחת הבוקר ודאגתי שתפספסו גם את השיעור הראשון. יש לנו שיקויים, אתם זוכרים, ואני לא בטוחה עד כמה סנייפ ישמח אם נאחר..."

הארי התלבש במהרה, בטנו מקרקרת מרעב, והחבורה רצה אל עבר המרתפים. היה זה בדיוק יומיים לאחר המקרה במגרש הקווידיץ' והם עדיין לא הספיקו לפגוש את הסלית'רינים ולקבל מם חזרה את המפה.

'יום שני,' חשב הארי בעוד הם רצים במורד גרמי המדרגות, 'היום הכי שנוא עלי! גם תחילת השבוע וגם שעתיים שיקויים על הבוקר!' הם הגיעו אל פתח הכיתה, מתנשמים ומתנשפים.

"על החיים ועל המוות!" לחש דין ופתח את הדלת.

הארי בלע רוק ונכנס אחריו.

"מאחרים, מה?" נשמע קולו הקר של פרופסור סנייפ, המורה השנוא ביותר על הארי.

דראקו וחבריו עמדו בכניסה לכיתת השיקויים. נותרו עוד שתי דקות וחצי עד לתחילת השיעור.

"הייתם מאמינים שלפוטר יש מפה כזאת?" שאלה פנסי, מחזיקה את מפת הקונדסאים בידה. היה ברור שהיא לא שמחה להחזירה.

"אותי מעניין מי אלה ירחוני, רך- כף, זנב- תולע וקרניים האלו..." אמר בלייז.

"למה זה מעניין אותך בכלל?!" שאלה פנסי.

"זנב- תולע זה הפטיגרו הזה..." דראקו לשאלתו של בלייז, מבלי ללהקדיש אליה משמעות רבה. הוא היה עסוק בחיפוש אחר שמו של הארי עליה. הוא דאג מכך שהוא לא הגיע לארוחת הבוקר - לא הוא וגם לא רוב החברים שלו.

"מי?"

"הוא היה אחד המשרתים של אדון האופל... הוא היה באחוזה שלנו כמה פעמים" ענה.

"שיהיה.", אמרה פנסי, "ומי האחרים?"

"שמעתי שפטיגרו היה חבר של אבא של פוטר, ואם אני לא טועה גם של הזה שברח מאסקבן, סיריוס בלק, ושל לופין, שלימד אותנו בשנה הרביעית. הם היו רביעייה כזאת כשהם למדו פה..."

"נכון, סנייפ קשקש על זה משהו! אז, אתם חושבים שאלה הם?" התפלאה פנסי.

"אם כן, זה הגיוני מאיפה פוטר קיבל את זה..."

"את מה?" נשמע קולו של סנייפ מאחוריהם.

פנסי מיהרה להחביא את המפה מאחורי גבה, בעוד דראקו לחש "תם ונשלם הקונדס."

לצערם, סנייפ הכיר את המפה הזו, הוא זכר איך ג'יימס וחבריו היו עוקבים אחריו בעזרתה ומשפילים אותו. הוא גם ידע שהיא נמצאת אצל פוטר, אך בהחלט התפלא לראות אותה אצל הסלית'רינים.

"מאיפה השגתם אותה?" שאל.

דראקו התלבט האם לומר את האמת, או לשקר. "פוטר השאיל לנו, אדוני", הודה לבסוף.

אם היה זה תלמיד אחר, סנייפ בוודאי היה מתרגז, אבל היה זה התלמיד המועדף עליו, לכן הוא רק היה מופתע.

"השאיל?!" חזר על דבריו הפרופסור, "ממתי פוטר משאיל לך דברים?!" הוא חקר, "ומדוע?"

"ובכן," החל דראקו, מחפש תירוץ משכנע מספיק.

"השיעור לא היה אמור להתחיל כבר?" קטעה אותו פנסי.

נעץ בה הפרופסור מבט קפוא, והנהן לבסוף, "נדבר על כך אחרי השיעור, מיסטר מאלפוי. ותנסה למצוא הסבר הולם מספיק עד אז," אמר ונכנס בזאת לכיתה.

שאר התלמידים צעדו אחריו ועדיין לא היה סימן לגריפינדורים. סנייפ העביר מבט על פני התלמידים הנוכחים, ולאחר מכן הביט בזעם אל עבר הכיסאות הריקים של הארי וחבריו. שישה היו חסרים, ופוטר ביניהם. הם לא יצאו מזה בקלות כזו! גיחח לעצמו סנייפ, מתחיל בשיעור.

מתחת לשולחן, דראקו הפעיל בשנית את המפה ולשמחתו ראה שש דמויות רצות אל עבר המרתפים, אחת מהן הייתה הארי פוטר. 'מה גורם להם להתעכב כל כך?' תהה בלבו. הוא קיווה שהכול בסדר עם הארי.

"מה תגיד לסנייפ?", לחשה אליו פנסי.

"מה?" התבלבל לרגע הבלונדיני, "אה, כן..."

הוא נקטע על ידי הדלת שנפתחה. 'הם הגיעו,' חשב. 'הוא הגיע.'

"מאחרים, מה?" נשמע קולו הקר של פרופסור סנייפ, "עשר נקודות מגריפינדור. בעבור כל אחד מכם!"

הוא העביר את מבטו על פניהם ועצר את מבטו על הארי. באותו רגע החליט דראקו כי סנייפ, הוא כבר לא המורה האהוב עליו.

"ופוטר," הוסיף, "אשמח עם תישאר אחרי השיעור. יש לי מספר עניינים לברר איתך." הוא הפנה את מבטו לדראקו.

"ב.. בסדר, פרופסור" אמר הגריפינדורי ופנה למקומו בשורה האחרונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא