סגורים

דבר ראשון - אני מבהירה, הפאנפיק הזה מכיל מחלות נפשיות ותיאורים שלהן. תיאורים של התקפים, וייתכן שאלימות. ייתכן שרמת הפאנפיק תעלה לR+ ובמידה וזה יקרה אני אעדכן. בכל מקרה - תהינו!!!

~

קליירי ידעה שהיא צריכה לחשוד מהרגע שנכנסה לחדר.

דבר ראשון, החדר היה חשוך לחלוטין, וילונות כהים כיסו את החלונות כך ששום קרן אור לא יכלה לחדור, והחוסר בנחרות השקטות הבהיר לה שסיימון לא ישן.

היא צעדה בחשש, סוגרת את הדלת. כשהרימה את מבטה הבחינה בדמות באמצע החדר.

זה היה סיימון.

היא התקרבה בתחושת הקלה כאשר הבחינה שמשהו בו שונה. הוא היה בלי המשקפיים שלו. זה לא היה הגיוני, סיימון תמיד היה עם המשקפיים שלו. הוא אפילו ישן איתם, למה הוא לא מרכיב אותם? הוא הביט בה, עיניו לא האירו בשמחה כמו תמיד, הן היו חתומות, חסרות רגש. היא התקרבה, מועדת על חולצה שהייתה על הרצפה "סיימון –".

הוא זינק עליה. בתחילה היא לא נבהלה, הייתה לו נטייה להתנפל עליה בחיבוקי-דוב. היא הסתובבה מעט, מתחילה לחייך. הוא לא חייך בחזרה, עינו היו חתומות עדיין.

"בסדר סיימון," היא התחילה להגיד, חשש משתלט עליה יותר ויותר "בסדר, זה כבר לא מצחי-".

הוא הפיל אותה לרצפה בכוח. ראשה וגבה נחבטו ברצפה, כאב חד פילח אותם. היא התנשפה, מרימה מבט אל חברה הטוב ביותר.

הוא בכלל לא היה דומה לעצמו. הוא גהר מעליה, נוהם, חושף את שיניו. היה מפחיד להביט ככה. לראות כיצד הפנים המתוקות והתמימות שלו משתנות. הופכות לכל כך קרות, אכזריות. כל כך לא מתאימות לו.

"סיימון!" בעתה אחזה בה בזמן שניסתה להתפתל, להימלט. "די כבר! סיימון! אם זו בדיחה היא ממש לא מצחיקה –".

אבל זו לא הייתה בדיחה. זה היה הקטע הנוראי בכל העניין. אבל איך? יותר משנתיים הכול היה בסדר. הוא היה נורמאלי לחלוטין. התנהג רגיל לחלוטין. שום התקפים, שום דבר לא רגיל. בן אדם רגיל לחלוטין. היא הייתה בטוחה שזהו, זה עבר. וכך גם אימו ואחותו חשבו.

היא הביטה בו שוב, פניו היו מעוותות, מפחידות. היא המשיכה להתפתל נואשות, מנסה להתחמק ממנו, מהחבר הכי טוב שלה. דמעות זלגו על לחייה, היא כל כך שמחה במשך כל השנים האלו. סוף סוף זה עבר... וכעת, וכעת זה חוזר. היא הרימה מבט.

היא פוחדת, היא פוחדת מהחבר הכי טוב שלה.

הוא נעץ את שיניו בצווארה.

היא צרחה, בעתה ממלאת אותה, דמעות זולגות על לחייה.

היא שמעה קול ריסוק שהבהיר שהדלת נפתחה, היא שמעה צעדי ריצה, קולות נשיים בהולים. תוך כמה דקות היא חשה שסיימון נגרר ממנה, היא שמעה אותו צורח, צרחות – זעם. צרחות לא אנושיות. צרחות שלא התאימו לו בכלל.

היא התרוממה אט אט, פניה שטופות דמעות, ונתקלה בפניה מלאות הדאגה של גברת לואיס.

הצרחות של סיימון התעמעמו, כניראה רבקה לקחה אותו לחדר שלה או משהו.

"קליירי" קולה של גברת לואיס רעד, "אני כל כך מצטערת, מתוקה. לא ידענו מזה בכלל –" היא הושיבה את קליירי הרועדת על המיטה.

קליירי התנשפה, לא היה לה אכפת שהיא בוכה. "גברת לואיס –" קולה יצאה ביבבה "זה- זה –".

"כן קליירי," הישבה גברת לואיס בקול מיואש, מבוהל "זה חזר."

		הפרק הבא