שיחה בחדר השינה

הארי שכב במיטה על גבו, והביט אל התקרה החשוכה שבחדר.
איך זה יכול להיות?...
הארי שאל את עצמו. הוא עצם את עיניו והחל שוב פעם לצייר את תווי פניו של האדם שראה היום, הפנים שכל כך היממו אותו. הארי התהפך וקבר את פניו בכרית, הוא חשב על התעלומה שהייתה בפניו של האדם המסתורי, אך לאחר כמה דקות של מחשבה החל לחשוב על משהו אחר...
על הרמיוני...
       מה קרה להרמיוני?...       ככל שעובר הזמן ככה אני יותר מודאג לגביה...
הארי נאנח.
      עוד כמה שעות...אני סוף סוף אברר מה קרה לה...
לפתע הדלת נפתחה ורון עמד בפתח.
"הארי?..."
רון התקדם לעבר מיטתו של הארי. הוא הביט עליו ואז נגע בקצה האצבע בגבו של הארי.
הארי הסתובב והביט ברון.
"אני ער. פשוט..סתם...חשבתי לעצמי...לא. תעזוב...לא משנה..."
הארי שוב פעם הסתובב והפנה את גבו לרון.
לפתע נשמעו שני בומים גדולים. רון קפץ מבהלה והארי כמעט נפל מהמיטה מרוב הלם.
פתאום הארי מצא את פרד וויזלי יושב לו על הברכיים. "אוי הארי!, אני מצטער!, רגע-אני ארד... לא בדיוק שמתי לב לאיפה אני מתעתק..."
"אתה אף פעם לא שם לב לאיפה אתה מתעתק!! יום אחד אתה פשוט תיפול על מוג�ל באמצע הרחוב והוא לא יבין מאיפה אתה צצת לו!" גער ג'ורג' בפרד מפינת החדר.
"למה אתם נמצאים בחושך כזה?!. אני אפילו לא רואה את קצה האף שלי!.- שנייה אני אדליק את האור."
ג'ורג' פנה להדליק את האור כשהוא מפזם לו מנגינה עליזה.
האור נדלק בחדר.
וכך האיר גם את פניו החיוורים של הארי.
"וואו, הארי, אחי, אתה חייב להשתזף קצת,"
"נכון. להיות כל כך הרבה זמן במקום חשוך וקודר כמו הבית הזה מזיק לצא'י העצמי שלך, כמו שצ'ארלי אומר,"
"זה צ'י חכם בלילה !  צ ' י ! "
גער רון בפרד בצחוק ,
"אני לא בדיוק בקטע של שתיית תה רון."
"צ� ' י ! ! ! – לא צ' א י !!!!  צ�'י!!!!"
"שקט רון!! - נו באמת הארי!! תתעודד קצת!!, הכל יסתדר בסוף!..."
"כן...ממש יסתדר, איך הכל אמור להסתדר לבסוף אם אני יודע שבסופו של דבר וולדמורט אמור להרוג אותי, או שאני אהרוג אותו?!- איך הכל יהיה בסדר בסוף אם אני יודע בוודאות שהגורל שלי הוא להיות רוצח או נרצח?!?!"
קרא הארי בכעס.
"הארי..."
ניסה רון להגיב. אבל הוא לא ידע מה להגיד. כל השלושה עמדו בדממה, והביטו בהארי המדוכא,  ולא ידעו מה לומר.
לפתע ג'יני נכנסה.
"היי! מה קורה אתכם?"
היא שאלה שעיניה מביעות סקרנות.
"דיברנו עם הארי על הצ'אי שלו."
"צ'-"
אבל רון התייאש כבר, ופשוט נפל אחורנית על המיטה שלו כשהוא ממלמל בכעס. פרד חייך.
הארי גם חייך (דבר שלא עשה כבר כמה שעות) ונפנה להביט ברון הכועס.
"אהה..." ג'יני נראתה מבולבלת למדי מהתנהגותו של אחיה.
"טוב...רק רציתי להגיד לכם שאימא הודיעה לי דרך אבקת פלו שהיא עוד 10 דקות בבית."
"אה, אוקי." הנהנו פרד וג'ורג' ביחד. רון הרים את ידו להודיע שקלט ונתן מכה חזקה למיטה בעוד שהוא ממשיך לרגון. הארי גם ענה לג'יני, "אוקי."
ג'יני הביטה בהם במבט מסוקרן, היא קיוותה שמישו יגיד לה מה קורה כאן, אבל כולם שתקו והביטו בג'יני כשפניהם לא מביעות דבר.
לאחר כמה דקות שבהן ג'יני הביטה באחים שלה, בהארי, וברון ששכב עדיין על המיטה – כשהיא נותנת בהם מבטים מוזרים עם העיניים שלה, ג'ורג' היה הראשון ששאל אותה בדאגה:
"הכל  בסדר עם העיניים שלך ג'יני?... כואב לך משו?..."
ג'יני רקעה ברגלה בכעס ויצאה מן החדר בעוד שהיא קוראת בכעס- "גרררר...בנים!!"
הבנים נשארו לבדם, מבולבלים לחלוטין מג'יני.

                                   ***

"אז...אממ... פרד!"
קרא ג'ורג' לפרד בקול ,
"לא רצית לעבוד  עוד על כמה המצאות?!..."
פרד הביט בו בתימהון.
"עוד המצאות?...לא... אני לא חושב שרצינו....-"
ג'ורג' תקע את מרפקו בבטנו של פרד.
"אי!!!! -  מה?!... אה!!...כן!!!!!. רצינו לעבוד על ה...אממ..."
פרד גירד את ראשו,
"טוב... בוא נצא!"
פרד וג'ורג' יצאו מן החדר בעוד שהארי שומע את ג'ורג' ממלמל לפרד "מוח של ציפור!! מה יש לך?? אני צריך לתלות שלט על המצח שלי כדי שתקלוט משו?!" .
רון התרומם מהמיטה שלו ופנה אל הארי שהביט אחרי התאומים.
"הארי-..."
אך הוא מיד עצר, כי לפתע הארי קם. התמתח. ומיד פנה אל רון כשהוא אומר לו שכדי שהם ירדו למטה לחכות לגברת וויזלי.
"אה?!"
שאל רון במבט מטומטם מאוד.
"מה קרה??... שפתאום אתה-??"-
לפתע ניצת בעיניו של רון ניצוץ של הבנה.
"אהה...אתה רוצה שארוחת הערב תתחיל כבר כדי...ש...נסביר לך...איפה נמצאת..."
לפתע רון נעשה מגמגם.
"הר...הר...הר-מיוני..."
לפתע רון נעשה חיוור מעט.
"כן."
ענה הארי במהירות לרון לפני שהוא ימשיך לגמגם.
"וכדי שנרד כבר כי נראה לי שאני שומע את ג'יני קוראת לנו."
הארי המשיך בקול בוטח.
"אה?? רון שאל בהיסח דעת כאילו ריחף במקום אחר לרגע." "כן!! ארוחה-לרדת-אימא-הרמיוני-...בוא נרד...".
רון פנה לעבר הדלת במהירות כשהוא משאיר את הארי מאחוריו.
"אני אבוא עוד שניה!"
הארי קרא לו. רון הרים את ידו לאות הבנה, והחל לרדת במדרגות.
"אז..."
הרהר הארי כשהוא מותח את ידיו קדימה ואחורה.
"אני סוף סוף עומד לגלות מה קרה לך הרמיוני... אבל אני מודה...
הארי פנה אל המראה שבחדר והחל להעביר את ידו בחוזקה על שיערו המזדקר-אך ללא הועיל...
אני פשוט פוחד פחד מוות ממה שעומדים להגיד לי עוד כמה דקות... ואולי אפילו,"
קיווה הארי בחשש.
"זה לא יהיה כזה גרוע..."
אך מיד התקווה נעלמה ממנו.
כי לפתע הארי נזכר בפרצופו של רון כשהוא מזכיר את הרמיוני. ושום פרצוף כזה, הארי חשב לעצמו, שום פרצוף כזה לא מביא עמו בשורות טובות...
הארי פנה לדלת החדר. אך לפני שהוא הספיק לצאת מפתח החדר. הוא שמע צעקה.