הפשע האמיתי

שם: הפשע האמיתי

מחברת: ליס לופין, Lis Lupin

זוג: הרמיוני/דראקו (טוב, אתם אמורים להבין שזה הם...זה לא ממש כתוב במפורש).

בטא: נוה. הבטא האחד והיחיד 3> המון תודה לך!

הצהרה: הארי פוטר לא שייך לי. הוא של ג'יי קיי רולינג, ורק בגלל שחשבתי שזה היה נחמד אם הרמיוני ודראקו היו ביחד, כתבתי את מה שכתבתי. ומה שכתבתי כן שלי P:

הפשע האמיתי

אפור. הכל היה אפור מסביבו. אפור כמו העיניים שלו, אפור כמו מצב הרוח שלו, אפור כמו השלשלאות שאזקו את ידיו ורגליו. אפור כמו צבע גלימותיהם של הקוסמים שהובילו אותו אל התא שיהיה ביתו לעשרת השנים הבאות.

הוא לא התנגד. ומדוע יתנגד? הוא אשם. הוא ידע את זה. הוא עשה הכל מרצונו החופשי, ובניגוד לרצונו. פרדוקס? אכן. אך חייו היו מלאים בסתירות מעין אלה, והסתירה הזו הייתה רק אחת הקלות מביניהן.

הם הובילו אותו צעד אחר צעד. הם לא זירזו אותו, כמו שחשב שיעשו. הם כלל לא דברו איתו מאז שנלקח מתא המעצר אליו הוכנס לאחר תום המשפט. מלבד "מכאן, מר מאלפוי" או "לכאן, מר מאלפוי", אף אחד לא התייחס אליו. הכל היה שקט סביבו, פרט לרחשים הרגילים של הסביבה. כשהם עוד היו במשרד הקסמים, היו ההתלחשויות והדיבורים הרחוקים של עובדי המשרד; אך כשהגיעו לאזקבאן היו אלה רחשי הגלים המתנפצים על חומות כלא הקוסמים, המיית הרוח ואנקות האסירים שנשמעו עד נקודת ההתעתקות על שפת האי.

הוא רעד, תגובה פיזית ראשונה פרט לרפלקס המצמוץ. היה קר, ולגופו היו בגדים דקים ופשוטים: גלימה שחורה דקה ומתחתיה חולצה לבנה. מכנסיו היו שחורות גם הן. הם עוד היו נקיים יחסית, כי ברור שלא היו מכניסים אותו לאולם הקסמהדרין ומעמידים אותו למשפט בלבוש מרושל ומלוכלך. אפילו שהיה פושע מלחמה, אוכל מוות מטונף. בוגד.

הם התקדמו אט אט. צעד אחר צעד, עד כמה שהשלשלאות שלרגליו אפשרו לו. הן שיגעו אותו. הוא חש לפתע כעס מבעבע בתוכו. אם הם כבר רוצים לזרוק אותו למקום המטונף הזה – למה שהם לא ישימו אותו שם וזהו? האיטיות של ההליכה. האבנים שהרגיש תחת רגליו הנעולות בנעליים הפשוטות ביותר שיכלו לתת לו. העלייה התלולה. העייפות. הכאב. הגעגועים.

הוא הרשה לעצמו להרים את מבטו מהשביל האפור ולהביט על הבניין המדכא אליו הוא התקרב. אם הקוסמים שאחזו בזרועותיו היו מביטים בפניו, הם היו רואים חיוך, ובוודאי היו חושבים שבן האדם המסכן השתגע עוד לפני שנכנס לכלא שהוציא מדעתם אלפים שנכנסו לתוכו. אבל הוא לא השתגע. הוא פשוט חשב על כל בני משפחתו שאכלסו בעבר את אזקבאן: הדודים שלו, אביו, ואיך זה עובר במשפחה, להגיע למקום הזה.

ורק על זה חשב. לא על משהו אחר, הוא לא רצה לחשוב על משהו אחר. כי אלו היו מחשבות טובות, זיכרונות טובים. זיכרונות בצבע ורוד. בצבע אדום, אם תרצו, והם לא היו מתאימים לאווירה המדכדכת של הבניין האפור אליו צעד. אם הוא היה חושב, הוא היה נזכר בה. בהם. במה שהיה להם. במה שהם היו. והם היו הפכים: אש וקרח. יום ולילה. טהור דם ובת מוגלגים. סלית'רין וגריפינדורית. היא - אמיתית והוא...הוא היה שקרן. הוא היה שקרן כי הוא הבטיח לה שהוא ישתנה, שהוא יעשה הכל בשבילה. בעוד שהיא הייתה אמיצה – הוא היה פחדן. הפה שנישק את אותן שפתיים אדומות, נישקו אחר כך את שולי גלימתו של מי שעינה את הוריה, ועל כך בוודאי אין סליחה.

כן. הוא עומד לבלות שם עשר שנים. וכמה שזה נשמע מזעזע – זה כלל לא הפריע לו. הוא ידע שהעונש מגיע לו. אפילו כשפוטר ניסה לשכנע לשווא את הקסמהדרין לזכות אותו, וגם כשאותו פוטר ניסה לרוץ אחריו כשהוציאו אותו מהאולם וצעק אחריו שהוא יעשה הכל כדי לקצר את שהייתו באזקבאן כי זאת לא אשמתו - הוא הפנה אליו את עיניו, אפור אל ירוק, ונענע את ראשו לשלילה. סימן לו שלא יעשה דבר. כי הוא ידע שהוא צריך לשלם על מעשיו.

כי הוא אכזב אותה.

וזה הפשע האמיתי עליו הוא, דראקו מאלפוי, צריך לשלם.

--------

אשמח לתגובות (:

ליס.