בלה

טום וואנדרלו רידל.

האיש הקר, המת שהדם של הנרצחים שלו הותז על כל דפי היסטורית המוגלגים והקוסמים כאחד.

הוא, שאהב לרצוח, להרוג ולענות.

מוות מול עיניו היה הדבר הכי טוב לדעתו.

הוא, שכונה בשם וולדמורט.

אבל לא תמיד הוא היה כך, רוצח איום ואכזר.

הוא התאהב בה, בסופי.

הילדה בעל השיער הצהוב והזורח, כמו פניה.

עיניה החומות והבוהקות ששידרו עליזות.

הם בילו יחד, וסופי הייתה מספרת לטום סיפורים.

סיפורים על זוג מלכותי עם תינוקת קסומה, שמה בלה, ילדה יפהפיה.

יום אחד, ביקש טום את ידה של סופי. בגיל 24 הם היו.

הם גדלו יחד, אוהבים ושמחים.

סופי לא הבינה לאן נעלם לשבעה שנים טום, והוא כל כך השתנה כשחזר.

אבל סופי שינתה אותו.

סופי אהבה אותו...

יום אחד נולדה להם בת קטנה. ילדה קטנה, עדינה ושברירית, שיערה החום גלי ועדין, עיניה הירוקות משדרות שמחה ואהבה.

היא נולדה בלי בכי, צעקות או עצב. רק שמחה. שמחה נהדרת ששודרה על כל בני הבית.

סופי חלתה. חלתה מאוד. הייתה זו מחלה לא מדבקת.

"רק חיים של מישהו אחר יצילו את אשתך" אמר הרופא, אוכל מוות עתידי.

טום בכה על סופי, שנפטרה לאחר חמישה שנים של סבל.

מיטתה הלבנה היתה ריקה פתאום.

הקירות הלבנים התיזו לכל מקום עצב וסבל.

"בלה, יקירתי" לחש טום לבלה, ששכבה בעריסתה.

לא בכתה, לא צעקה, רק צחקה.

בהיותה בת 11, טום וויתר על שהותה בבית.

"אני רוצה שיהיה לך שכל, ביתי היפה" עודד אותה ב1 לספטמבר.

היא עזבה את הבית.

וולדמורט היה מבוקש, הוא ביקש את לילי פוטר, ג'יימס פוטר ובנם העתידי.

אסור שיהיה דבר אשר ירחיק אותו מבלה, היחידה אשר היה מסתיר במשפחתו.

הוא חזה את צעדיהם של משרד הקסמים.

הם יחטפו את בלה המסכנה, יאיימו על חיה, וידרשו אותו.

הוא שלח אותה בתור בלה וורונבס, בת מוגלגים יתומה.

היה כואב לה, שיחשבו שהיא בוצדמית.

למה הוא רצח?
כי הוא אהב את בלה שלו.

היפה, הקטנה והחמודה.

כשחזרה כעבור שבעה שנים, היא חזרה פצועה, חצי-מתה, אבל עדיין יפה.

"מה קרה?" שאל בדאגה.

היא הייתה בערך בגיל של הארי פוטר. יותר בוגרת. שנתיים מעליו.

"אבא" היא אמרה באומללות. "אומרים שאתה מת".

"הם משקרים" אמר, מחבק אותה.

"הארי פוטר צודק?" שאלה.

"אני מצטער להגיד זאת, בלה, אבל נראה שכן".