טעם של סיגריות

רמוס ישב על הרצפה בחדר השינה, אפילו שמיטתו הייתה מוצעת ונקייה. הוא קרא ספר, את אותו הספר שקרא כבר מיליון פעמים בעבר. וכמו תמיד, גם הפעם הוא לא הצליח להתרכז. הוא הניח את הספר על הרצפה, הפוך ופתוח עדיין על העמוד הנכון.
רמוס הביט סביבו. החלק שלו בחדר היה מסודר ומלא ספרים, כרגיל. החלק של פיטר היה מלא בעטיפות ממתקים. הקיר שמעל למיטתו של ג'יימס הייה מלא בתמונות של לילי, שנגזרו מתוך תמונות כיתתיות, ממכתבים ששלחה להוריה ומכתבות בעיתון בית הספר. מיטתו של סיריוס הייתה מבולגנת, ועל השידה הקטנה שלידה הייתה מונחת חפיסת סיגריות מוגלגית ריקה למחצה.
רמוס קם ממקומו והלך אל מיטתו הריקה של סיריוס. הוא התיישב על המזרון, מלטף קלות את הבד הרך. כאן סיריוס ישן. הוא נגע בכרית, בשמיכה. כאן הוא מניח את ראשו, והשמיכה הזאת שומרת על חום גופו בלילות. הוא הניח את ראשו על הכרית, בוהה בתקרה. זה הדבר האחרון שסיריוס רואה לפני שהוא נרדם, הדבר הראשון שהוא רואה בבוקר. רמוס התיישב. מבטו שוטט בחדר, עד שנחת על חפיסת הסיגריות. הוא לקח סיגריה אחת בהיסח הדעת והתחיל לגלגל אותה בין אצבעותיו. היא הייתה לבנה. חלקה, קרירה ומוצקה. רמוס החזיק אותה בין שתי אצבעות, ודפק אותה בשידה בתנועה מהירה. זה מרשים יותר כשסיריוס עושה את זה, כמובן. הוא קם והביא את שרביטו, שהיה מונח על הרצפה. כעבור מספר שניות הסיגריה נדלקה, מעלה סליל דק של עשן.
רמוס קירב אותה אל פיו ושאף. התוצאה הייתה מיידית. הוא הוציא את הסיגריה במהירות מפיו, משתעל כהוגן. העשן צרב את עיניו ואת גרונו, משאיר טעם מגעיל בפיו. הוא כיבה את הסיגריה, שהייתה עדיין כמעט שלמה, וזרק אותה על השידה, ליד החפיסה.
הוא הרגיש מטומטם. למה הוא ניסה לעשן? הרי ברור שהוא לא יוכל לחקות את סיריוס. אף אחד לא יכול.

רמוס חזר לקרוא את הספר שלו, על הרצפה. מספר דקות חלפו בעודו מנסה לפענח את המשפט שקרא שוב ושוב.
"היי, ירחוני. מה אתה עושה?"
רמוס הרים את מבטו מהספר. "קורא. מנסה לקרוא, ליתר דיוק. איך היה היום שלך, רך-כף?"
סיריוס התיישב על מיטתו, בדיוק במקום בו רמוס ישב מספר דקות מוקדם יותר. הוא הניח את ראשו על הכרית, בדיוק באותו האופן בו רמוס הניח את ראשו על אותה הכרית בדיוק. משום מה, סיריוס נראה אלגנטי יותר כשעשה זאת.

"חיפשתי אותך, ירחוני." אמר סיריוס, בהתעלמות מוחלטת מהשאלה שנשאל. "יש לי משהו לספר לך."
"אני מקשיב."
סיריוס הפנה את פניו אל עבר רמוס, כך שלחיו נגעה בכרית. "אני ואמילי נפרדנו, סתם רציתי שתדע."
ליבו של רמוס קפץ מעט. "למה נפרדתם? היא באמת הייתה מקסימה."

"אני יודע, אבל אמרתי לה שהלב שלי לא באמת שלה. אני... חושב שאני אוהב מישהו. מישהו אחר."

לבו של רמוס צנח. "כן? מי זו הפעם?" שאל בחיוך מזויף. הוא כל כך מטומטם, נופל למלכודת בכל פעם מחדש. סיריוס מכריז על פרידה ממישהי ועל התאהבות במישהו חדש, ורמוס מקווה. ונפגע. שוב, ושוב, ושוב. מתי כבר יבין שזה אף פעם לא יהיה הוא? שסיריוס אף פעם לא יגיד-
"זו לא מישהי הפעם. אני... אני חושב שאני הומו, רמוס."
המחשבה הזו חזקה כל כך, שהיא כמעט נשמעת כאילו סיריוס באמת אמר את המילים. רגע. מה?

"אני יודע, אתה בטח המום. זה בסדר. גם אני עוד לא מאמין. אבל... בכל פעם שאני רואה אותו, הלב שלי כאילו קופץ לשמיים. אתה מבין? אני רוצה להיות לידו כל הזמן, רמוס, וממש כואב לי כשאני רחוק ממנו. אף פעם לא הרגשתי דבר כזה, לא כלפיי אף אחת מהבנות שיצאתי איתן. ומרלין, אני יודע שיצאתי עם הרבה מאוד מהן."
רמוס אפילו לא גיחך. סיריוס, הנער המושלם, זה שהבנות מתאהבות בו בלי שהוא אפילו צריך להתאמץ, הומו. סיריוס הומו.
בדיוק כמו רמוס.
סיריוס התיישב. "אני רוצה לומר לו את זה, רמוס. אני רוצה לומר לו שאני אוהב אותו. אבל אני מפחד. אולי הוא לא כמוני? אולי הוא יירתע ממני, יחשוב שאני מפלצת? זה חדש לי, להיות הומו. מפחיד לי. אני לא יודע. ואני לא יודע למה אני אומר את זה דווקא לך, רמוס. פשוט חשבתי שתבין אותי, איכשהו. אתה יודע, כי גם אתה שונה. גם אתה מפחד שיחשבו שאתה מפלצת, למרות שאתה לא. הזאב הזה הוא חלק ממך בדיוק כמו שהזהות המינית שלי היא חלק ממני... אני לא יודע." הוא השפיל את מבטו מעט, עדיין נראה אלגנטי כמו שרמוס לעולם לא יוכל להיות.

"אני חושב שכדאי לך לומר לו."
סיריוס הרים אליו מבט בחיוך קטן. "כן? אתה באמת חושב?"
אולי כדאי לקוות, רק עוד פעם אחת?... "כן. ויש לי תחושה שגם הוא מרגיש משהו כלפיך."
סיריוס קם מהמיטה והתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית, ברכיו כמעט נוגעות באלו של רמוס. "איך אתה יודע?"
"פשוט תחושה כזאת."
חיוכו של סיריוס התרחב. רמוס יכול היה להריח את ניחוח הסיגריות הקלוש שעלה מפיו. הוא הרגיש יד חמה מונחת בין לחיו וסנטרו, והישיר מבט אל תוך עיניו הכהות של סיריוס. הראשים התקרבו.
"רמוס, אני אוהב אותך." לחש סיריוס.
לשפתיו היה טעם קל של סיגריות.