ארבע רוחות חזקות

הוא טורק את הדלת מאחוריו, ומפרקי אצבעותיו מתלבנים סביב הידית. קולו של ג'ון מהדהד בראשו, וסאם מרגיש סופיות בריב שהרגע יצא ממנו. מעטה ההלם מגן עליו לכמה רגעים, אך הוא מדמם ונעלם מהר מדי, מפנה דרך לזעם הנואש שמתלהט בתוכו.
"הוא זרק אותי החוצה," אומר סאם, למרות שחדרו קטנטן וריק, ואין מי שישמע את ההצהרה שלו.
"כך שמעתי." נשמע קולו של דין, וסאם קופץ קילומטר אל האוויר. הוא לא הבחין באחיו היושב שם.
סאם לא אוהב את התחושה המנותקת מאחורי מילותיו של דין.
"אתה באמת הולך?" שואל דין. הוא עומד. "אתה עומד להסתלק? פשוט ככה?"
"יש לי ברירה?" שואל סאם, ואם קולו מתגבר זו לא אשמתו. "הקשבת לו לפני רגע, תגיד לי אתה מה עוד אני יכול לעשות!"
"הוא לא התכוון לזה, בנאדם," אומר דין, וקולו עדיין מרוחק. דין הוא עדיין שומר-השלום הנוכח-תמיד, וסאם רוצה פתאום לתת לו אגרוף בפרצוף. על כך שהוא החייל הקטן והמושלם של אבא. על כך שהוא עומד באמצע ומתווכח להגנתו של אבא.
"שמעת את האיש, דין, הוא התכוון לכל מילה."
"הוא השתגע." חמימות סופסוף מזדחלת לקולו של דין. "שלא לדבר על המום לחלוטין! אתה לא יכול פשוט לקום ולספר לנו שמצאת חיים אחרים כשלא הסתכלנו. אני מצטער שאנחנו לא טובים מספיק בשבילך, סאמי, אבל זה לא הוגן, לעזאזל."
"דין, לא," אומר סאם, ונרעד. בגלל שלא ככה זה אמור להיות. הוא לעולם לא התכוון להפוך את זה להחלטה של או/או, ולפתע נגזר עליו להחליט. טקס הסיום שלו התקיים לפני שלושה חודשים, ומובן ששמר את סטנפורד לעצמו עד לשנייה האחרונה. אביו היה משתגע לא משנה מתי היה מעלה את הנושא.
אבל זה לא היה אמור להיות ככה.
איפשהו בין פעימות ליבו סאם מבין שדין סובב את גבו. אחיו מביט בחלון, מעמיד פנים שהוא מסתכל החוצה, וסאם מרגיש כאילו האוויר מתרוקן מן החדר. אחיו פשוט יעמוד שם וייתן לו לעזוב, וסאם לא יכול לעשות דבר מלבד ללכת לדרכו.
מוחו נכנס למצב של משבר, והוא כבר מתכנן אסטרטגיה. תחנת האוטובוס לא נפתחת עד 5 בבוקר, אבל הוא כבר ארז את כל מה שיידרש לו. אולי דרק ירשה לו להשאר אצלו עד הבוקר.
"אתה צריך הסעה?" שואל דין, ורכבת המחשבות של סאם מתרסקת בתדהמה.
"הא?"
"הסעה. אתה יודע. לשים דלק במכונית. לנסוע לניו-יורק. להביך אותך לפני חברייך החדשים לכיתה."
"סטנפורד נמצאת בקלפורניה, דין." אומר סאם, אבל מצב רוחו משתפר בהרבה.
"בסדר. שיהיה. מתי אתה צריך להיות בקמפוס?"
"בסוף השבוע הזה," ופתאום הוא מרגיש כמו אדיוט על כך שלא סיפר לדין מוקדם יותר. כבר ליל שישי, וזה נראה כמו זמן מוגבל במיוחד לפרידה. "השיעורים מתחילים בשלישי."
"אוקיי," אומר דין, וסוף-סוף, סוף-סוף- מסתכל לסאם בעיניים. "תישן קצת, שמוק. נעזוב בבוקר."
"מה עם אבא?"
"פשוט.. תן לו זמן."
סאם כבר יודע שזמן לא יעזור, אבל דין לא צריך לשמוע את זה.
# # # # # #
כל חייו, סאם מעולם לא הרגיש לא-בנוח בסביבת אחיו. אפילו כשהיה בן 13, צנום למדי ובעל רגליים מגושמות, סאם מעולם לא הרגיש לא במקום כשהיה לבד עם דין. בגיל 14 סאם התחיל לשאול שאלות על בנות, ודין לא צחק עליו אפילו פעם אחת. בגיל 15 דין לקח על עצמו את התהליך הלא-נעים של ללמד את סאם לנהוג, ולמרות שזה גרם לצורך בכיוון האימפלה ולכיווץ תמידי בפניו של ג'ון, דין מעולם לא גרם לסאם להרגיש כאילו עשה משהו לא בסדר.
סאם מרגיש לא-במקום עכשיו. האופק אפילו לא קרוב להסחת-דעת מספקת, וסאם מרגיש את הדממה כפי שהוא מרגיש את פעימות ליבו. הם מנסים להתחיל שיחה – לשוא – שניהם מנסים למלא את החלל הריק במשהו. כל-דבר כדי לגרום לערימה הבלתי-מוכרת של מבוכה להיעלם.
הוא גם לא יכול להשתיק את הזמזום העצבני מהשינוי הממשמש ובא, והוא המהמם באוזניו וביעבע תחת עורו. כל שיכל לעשות היה להתכווץ בפינה ליד הדלת ולחכות עד שהנסיעה תיגמר.
# # # # # #
הם מגיעים באמצע אחר-צהריים מנצנץ. הקמפוס הוא בלאגן של מכוניות, כבישים חסומים, תמרורים מהבהבים וחנייה בלתי-חוקית בכל מקום.
עיניו של דין מתרחבות בדיוק כמו אלה של סאם, והוא שואל, "איזה מהבניינים האלה הוא בניין המגורים שלך?"
"בראנר."
"מדהים. איזה מהם הוא?"
"אין לי מושג," אומר סאם, והוא מרגיש חסר-אונים לחלוטין. "אני אמור למצוא את דלפק הרישום." הוא אפילו לא בטוח איפה זה נמצא, עסוק מדי בלקלוט הכל בבת-אחת. זה עולם שונה לחלוטין, וראשו כבר מסתובב כשהמכונית זוחלת לאיטה במורד הרחוב.
יש אנשים בכל מקום, אבל בעיקר מסודרים בשורות מתחת לאוהלים גדולים ולבנים. שולחנות קלפים ולוחות כתיבה, ועל המדרכות סאם מבחין בערימות על גבי ערימות של יותר חפצים משהוא יכול לדמיין שיהיו לו. כל הדברים שנחוצים לחיים במעונות, מסתבר.
אחד מהאוהלים גדול מהאחרים, וסאם מצביע עליו.
"כן," מסכים דין. "זה נראה לי כמו תור לדלפק הרישום."
אין שום מקום לחנות, ואחרי סיבוב שלישי ברחוב הם חייבים לקבל את תבוסתם. דין עוצר באמצע הכביש ושולח מבט של ציפייה לעבר סאם.
ליבו של סאם מתכווץ באי-נוחות, וקשר חזק תופס את מקומו במרכז ביטנו כשהבין שזהו זה. דין אפילו לא עומד להגיד להתראות. הוא רק מסתכל עליו בהבעה כמעט חסרת-סבלנות. מחכה לנוסעו הסרבן לצאת מהמכונית כדי שיכולו להפסיק לחסום את התנועה.
סאם מציית, הכל במהירות, לוקח את שלושת התרמילים שלו איתו; אחד בכל יד והשלישי נתלה על כתפו. הוא מתבונן בתדהמה כשהאימפלה נעלמת מעבר לפינה.
לוקחות לו 2 דקות שלמות לפני שהוא מסוגל להזיז את רגליו, אחת לפני השנייה, צעד אחד צעד עד שהוא מגיע לאוהל. הוא מפלס את דרכו דרך הבלאגן של האנשים, נחבט ונדחף מכל צד, ומרגיש חסר-חשיבות לחלוטין. מרגיש כאילו הוא עומד לבכות, לעזאזל, אבל הוא עוצר את נשמתו עד שהצורך מתפוגג.
יש שם שולחנות. שורות על גבי שורות של שולחנות, וקופסאות מלאות עד גדותיהן בניירות. אנשים יושבים מאחורי השולנות בשורות בלתי-נגמרות של סטודנטים שמחכים בחוסר-סבלנות למעטפות הענקיות והחומות שיוצאות מהקופסאות.
נערה עם לוח כתיבה עומדת בצילו של עץ-אלון ענקי לצד האוהל. היא בלונדינית. יפה. עונדת תגית-שם אדומה ובוהקת שכתוב עליה 'היי, קוראים לי ג'ס'. היא נראית מותשת, פניה זועפים, והוא כמעט שלא ניגש אליה.
אבל היא נעימה למראה, אפילו עם הפרצוף הזועף, והיא הרבה יותר מזמינה מהתורים הענקיים.
"שם ובניין מגורים?" היא שואלת בלי להרים את מבטה.
"ווינצ'סטר. סאם ווינצ'סטר. אני חושב שאני בבראנר?"
היא מדפדפת בשלושה העמודים הראשונים של לוח הכתיבה שלה ומסמנת משהו בעט ירוק.
"תעמוד בתור הימני. הם ייתנו לך את המפתח שלך ואת דפי הרישום שלך."
הוא מחכה לרגע, רק כדי לראות אם היא עומדת להרים את מבטה. כשהיא לא עושה זאת, הוא אומר, "תודה."
"אין בעיה," היא אומרת, וסוף-סוף פוגשת במבטו. "קוראים לי ג'סיקה מור. אם אתה צריך משהו? תשאל משהו אחר."
מיד לאחר מכן היא עוברת לבנאדם הבא, בודקת שם ובניין מגורים, וסאם ניגש אל סוף התור הנכון. הוא תוהה מי היא מעבר לרוגז בכאוס של המעבר ולוח הכתיבה. יש לו הרגשה שהיא חכמה. סטונדטית למדעים, אולי. לא, סטונדטית כפולה למדעים. סאם לא יודע למה, אבל הוא בטוח בזה.
למרבה המזל, סאם כבר די בטוח שהוא לוקח מסלול קדם-משפטים. אין הרבה סיכוי שמסלוליהם יצתלבו שוב.
# # # # # #
40 דקות לאחר מכן המדרכה, המדשאה, והחנייה עדיין מלאות באנשים, אבל סאם עומד קפוא בצד הדרך. המפתח לחדרו בידו, התרמילים שלו לרגליו, והוא לא מסוגל להפסיק לבהות.
חדר המגורים יפייפה. עצום וישן, אבן בהירה, ארכיטקטורה יומרנית שמשתרכת לאורך הרחוב. הוא מעולם לא דרך בבניין יפה כלכך, שלא לדבר על גר באחד, והוא לא ממש מצליח לעכל את העובדה ש, בשני הסמסטרים הבאים, זהו ביתו.
שריקה נמוכה משמאלו מושכת את תצומת ליבו, וכשהוא מסתובב לפגוש את המקור שלה לסתו נשמטת בהפתעה.
"לעזאזל, זה בניין המגורים?" עיניו של דין רחבות, גבותיו מורמות בשעשוע. "לא אמרת לי שבית-הספר ממקם אותך בארמון, אחי."
"דין," אומר סאם. פיו מתייבש, והשם נשמע שגוי על לשונו.
"אתה יכול להאמין על כמה מהאנשים פה?" שואל דין, לא שקט במיוחד. "למי יש כלכך הרבה דברים, שלא לדבר על מביא אותם איתו לקולג'?" סאם צוחק על ההשתקפות המדויקת של מחשבותיו. הוא עדיין לא מצליח למצוא את קולו.
"קדימה," אומר דין, מניף את אחד התיקים של סאם על כתפו. "בוא נלך להסתכל על המקום החדש שלך."
החדר נמצא שלוש קומות במעלה גרם מדרגות מואר ובוהק, ואפילו הזרם המתמשך של תלמידים אינו מספיק כדי להסיח את סאם מיופיו. המעקה תחת ידו מחומם מאור-השמש, והוא מוביל את הדרך במעלה המדרגות ובמורד המסדרון אל חדר 312.
אחרי הפאר של המסדרונות והמדרגות הראשיות, החדר עצמו מאכזב. דליל. הרהיטים עשויים עץ. סט גבוה ורגיל של מגרות, שני שולחנות, על כל אחד מהם מנורה ריבועית בקצה. שני כיסאות, וארון בגדים בפינה. יש מיטת קומותיים לאורך קיר אחד, שום סדינים על המזרונות. סאם תוהה איך לעזאזל הוא אמור להיכנס למיטה הזו, שלא לדבר על לישון בה.
זה עדיין נחמד יותר מכל מקום אחר שגר בו, למיטב זכרונו.
סאם לוקח כמה רגעים לשוטט בחדר ולגעת בהכל. הוא פותח כל מגירה שהוא מוצא, ומתברר ששותפו לחדר עוד לא הגיע. הן כולן ריקות.
אין שום סיבה לארגן מחדש את הרהיטים, אבל סאם עושה זאת בכל אופן, רק כדי שיוכל לדרוש את עזרתו של דין. רק כדי לעקב את הבלתי-נמנע לעוד 20 דקות, עד שאין דבר לעשות מלבד להיפרד.
זה מביך שוב, וסאם שונא את זה. הוא יכול לראות את הצללים מתחת לעיניו של דין הפעם, ואין לו מושג מה להגיד מלבד, "תודה."
"כן, נתראה, בנאדם," אומר דין, ומסיבה כלשהי, סאם לא מאמין לו.
דין מהסס ביציאה, שולח מבט מוזר מעבר לכתפו. כאילו שאולי הוא שוקל להסתובב ולחבק את סאם לפרידה הולמת.
במקום זה, הוא יוצא מהדלת.
# # # # # #
עד שהשמש שוקעת, סאם מניח שככל הנראה שותפו לחדר לא יגיע עד מחר. אין לו סיבה לקום מפינתו במיטה התחתונה, מלבד מפרקיו הנוקשים וביטנו המקרקרת באיום.
הוא יאלץ לחטט בדבריו אם הוא רוצה אוכל; יש לו מצבור של כסף בכיס הימני של אחד מתיקיו. הכל נמצא ליד הדלת, בדיוק איפה שהוא ודין זרקו את שלושת התיקים בדרכם פנימה.
אבל כשהוא מנסה להיזכר באיזה מהם נמצאים המזומנים, סאם מבין שיש ארבעה תיקים מונחים לרגליו. הוא מדליק את האור, ועדיין יש ארבעה. ידו רועדת כשהוא מרים את האחד המוזר שהוא לא זוכר שארז, וסוחב אותו אל המיטה.
הוא מלא עד כדי מפוצץ, ועיניו מעקצצות כשהוא מתחיל להוציא דברים מהתיק.
קודם כל יש שם חבילות M&M. שתי חבילות ענק, אחת של חמאת-בוטנים ואחת רגילה. חבילת הבוטנים חצי ריקה. ה-M&M  הרגיל סגורה ובלתי-נגועה. יש שם גם קופסאות "מנה-חמה" ופופקורן אבל מבט חטוף סביבו מזכיר לו שלחמם אותן בלי מיקרו עשוי להיות מסובך.
מתחת לאוכל, הוא מוצא סדינים וכרית, ממש מתנה משמים, וסאם מתקשה לעכל את ראיית-הנולד של אחיו. הוא בכלל לא חשב שיצטרך כרית. היא קטנה ומעוכה, אבל לסאם לא אכפת. היא מושלמת.
יש פוסטרים מקופלים מתחת לזה, שלוש מהלהקות האהובות על אחיו. משומשים ודהויים, אבל סאם מזהה אותם באופן מיידי. הוא ראה אותם תלויים על עשרות קירות, הפינות מרופטות מההורדה והתלייה התכופות.
וממש בתחתית התיק יש תמונה בודדה. משומשת ומרופטת ממסעותיה. היא מקופלת בפינה אחת, קעורה קלות, אבל התמונה ברורה. הוא ודין, מחייכים וצוחקים. זאת התמונה של סאם מטקס הסיום שלו, והגאווה בעיניו של דין מספיקה כדי לגרום לגוש בגרונו של סאם.
הוא עומד ומניח אותה בצד, מבטיח לעצמו שיקנה מסגרת. התמונה שייכת לקצה שולחנו.
הדבר האחרון בתיק הוא פתק משורבט, והוא כמעט שלא-מבחין בו.
זה לא כאילו שהוא צריך פתק כדי לדעת ממי התיק. כל חפץ מרגיש בדיוק כמו דין, משדר 'שמור על עצמך, אח קטן' חזק וברור. מעל לכל, סאם לא מאמין שאחיו הצליח לעשות זאת בלי שיבחין בו. כל חפץ היה חייב להילקח מהדירה שלהם, נאסף במהירות לפני עזיבתם.
סאם מרגיש כמו חמור מושלם על כך שפקפק בכך שאחיו יפרד ממנו.
הפתק נופל מהתיק כשהוא עומד להציע את המיטה, וכתב-היד כלכך מוכר שזה כואב.
'היי, חנון, שכחת כמה דברים. למזלך, אני לגמרי מדהים. זה צריך להספיק לך לכמה זמן. אני מקווה שהשותף שלך לא חראי לגמרי.'
בצד השני של הפתק יש משפט אחד.
'שמור על עצמך, אח קטן.'
סאם אסיר-תודה שהוא לבד בחדר הלילה כשהוא מקמט את הפתק בידו, ובוכה.