ליצן וכלה

קרדיט לפאנארט שמצאתי באינטרנט ^^
ההשראה לרוב הקטע באה ממנו.

כדי לנקות את הכלים המלוכלכים שבכיור נדרשה הנפת שרביט בודדה, ולילי התפנתה לטפל בכביסה. היא הסתובבה ברחבי הבית, מרימה חולצות טריקו ותחתוני בוקסר ממקומות מוזרים יותר ויותר.
"הוא חייב להפסיק לזרוק את הכביסה שלו בכל מקום!" התלוננה, מרימה זוג גרביים שהיה מונח על מכשיר הרדיו שבסלון. כשסיימה ללקט את הבגדים, צירפה אותם אל הכביסה שלה והניפה את שרביטה בשנית. היא צפתה בתחתוני הבוקסר מאבדים שכבות של לכלוך ובחזייתה החוזרת באיטיות להדרה. היא עמדה שם, מרוצה ממעשה ידיה אך בעיקר מהעובדה שסיימה לעבוד. זהו. בעוד כמה דקות יחזור ג'יימס מהעבודה, והיא תוכל לשבת לצידו על הספה ולנוח.
קול נפץ נשמע, ולאחריו נפתחה הדלת. "אני בבית, אהובה."
לילי רצה לקראתו, כמו ילדה בת ארבע ששמעה את אביה חוזר הביתה. "אני כל כך שמחה שאתה כאן, ג'יימ-" היא בלמה את ריצתה באחת. "מה לעזאזל אתה לובש?" הוא חייך במבוכה. אחוזת תדהמה, היא סרקה את חליפת הליצן שלבש החבר שלה.
"סיריוס." הוא אמר, עונה על השאלה שעמדה לשאול. "הפסדתי בהתערבות, אז עכשיו אני תקוע עם הדבר הזה במשך שבוע."
לילי צחקה. "על מה בדיוק התערבתם?"
אמרתי לסיריוס שאפילו הוא לא יכול לצאת עם שתי בנות באותו הזמן."
"ו..?"
"אני תקוע עם החליפה. תנחשי מה קרה." שניהם צחקו בקול. לילי חיבקה אותו.
ג'יימס בדיוק רצה לנשק את שיערה כשהיא חבטה בבטנו. "למה אתה מחכה? תוריד את החליפה המטופשת הזאת."
"הלוואי שיכולתי. תראי מה קורה כשאני מנסה." הוא פשט את חליפת הליצן, נשאר בבגדיו התחתונים. כשנייה לאחר מכן, החליפה נעלמה מהרצפה והופיעה שוב עליו. "הוא כישף אותה בעצמו, החצוף. הוא רצה להבטיח שאת תראי אותי ככה ותצחקי עליי."
"אז תגיד לסיריוס שאני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה, אפילו אם אתה לובש חליפת ליצן מגוחכת." היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונישקה אותו. ג'יימס חפן את שיערה בידו. "איך היה היום שלך, יקירי?" שאלה לילי כשהתנתקו.
"פשוט מזעזע. בתור התחלה, ביל השאיר את הקפה שלו על הרצפה. כמובן שבעטתי בו בטעות, ואז עובדי הניקיון הסתכלו עליי במבטים מעוררי אשמה. אחר כך הסתבר שמישהו הפעיל לחש זוועקה על הכיסא של מייבל, כך שכולנו רצנו למשרד שלה ברגע בו היא התיישבה. ולקינוח, זכיתי ללבוש את החליפה המדהימה הזאת למשך שבוע שלם." סיים ג'יימס בנימה סרקסטית.
"שכחת להוסיף את הקטע שבו אתה רואה אותי ושוכח מכל הצרות שהיו לך." אמרה לילי בחיוך שובב.
במקום לענות, הוא נישק אותה ברכות. "לא שכחתי," אמר ג'יימס. "פשוט עוד לא סיימתי לדבר. ואז נזכרתי במישהי שבטח כבר חזרה הביתה, ובכמה שאני רוצה כבר לראות אותה." לילי חייכה בציפייה. "החלטתי שאני חייב לראות אותה לפי שאני אשתגע, אז עברתי אצל אימא שלי בדרך הביתה." לילי עיקמה את אפה. "הייתי חייב," צחק ג'יימס. "היית צריכה לראות את הפרצוף שלך."
לילי צחקה, תפסה בפרק כף ידו של ג'יימס ומשכה אותו אל הספה. הם התיישבו בו זמנית, גורמים לגלים בבד הרך ולמטח נפילת כריות אל הרצפה. לילי הרימה אחת וחבטה בזרועו של ג'יימס. בתגובה, הוא הרים אחת אחרת וחבט בברכה. כמה דקות לאחר מכן הרצפה בסלון הייתה מלאה בנוצות, שחזרו לתוך הכריות ברגע בו לילי הניפה את שרביטה וביצעה את לחש המילוי.
היא הביטה בו בחיוך, עדיין מתנשפת קלות. "אני חושבת שניצחתי."
"בחלום," אמר ג'יימס. "לא ראית את המכה האחרונה? ברור שאני המנצח." שתי עיניים ירוקות ננעצו בו במבט מאיים. "בסדר, בסדר. את ניצחת." המבט התרכך. זוג העיניים הירוקות נעצם כשהשפתיים פגשו באחרות.
"אני אוהבת אותך, ג'יימי." לחשו השפתיים.
"תתחתני איתי?" לחש הזוג השני.
העיניים הירוקות נפקחו באחת. "מה?"
"שאלתי אם את מוכנה להתחתן איתי." אמר ג'יימס, מביט בה בציפייה.
לילי צחקה. "אתה רציני?" הבעת פניו הפכה נעלבת במקצת. לילי הפסיקה לצחוק. "רגע. אתה רציני?"
"כן, לילי. איזו סיבה אחרת יש לי לשאול את זה?"
"אוי, ג'יימס! אני לא יודעת. תן לי קצת זמן לחשוב על זה, בסדר?"
"על מה יש לחשוב? אם את אוהבת אותי, תסכימי. אם לא, אז את כנראה משקרת לי כבר שנתיים."
"ברור שאני אוהבת אותך, ג'יימס. אל תהיה מגוחך. אבל... אנחנו רק ילדים. אנחנו בני תשע עשרה, ג'יימס. חתונה זה דבר רציני, ואני... אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה. ועכשיו מלחמה, זה לא זמן מתאים לחתונה."
"דווקא בגלל המלחמה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על זה, לילי! לא יצא לך לחשוב שהסוף מתקרב? נהיה לנו מסוכן, לילי. אני... אני יכול למות, או- " גופה פגע בו בעוצמה כזו, שלקחו לו מספר שניות להבין שזה חיבוק.
"בטח, ג'יימס. ברור שחשבתי על זה... וברור שאני אתחתן איתך." דמעות זלגו על לחייה, נופלות על כתפו ומכתימות את חליפת הליצן שלבש.
הוא הצטער בכל מאודו שאין אפשרות לקחת בחזרה את המילים שאמר. "היי... היי, לילי, הכול יהיה בסדר. לא הייתי צריך להגיד את זה." הבכי התגבר. לבו של ג'יימס התכווץ בעודו עוטף אותה בחיבוק חזק. "הכול יהיה טוב, אהובה. אנחנו נתחתן, נבנה בית, נגדל ילדים קטנים ויפים... אני מבטיח לך, בסדר? זה שלנו. ואף אחד- את שומעת אותי? אף אחד לא יכול לקחת את זה מאיתנו." היא המשיכה לבכות, מרטיבה את הבד החלק של החליפה.
הוא הרגיש כמו ליצן כושל, כזה שמנסה להצחיק את כולם אבל בסוף רק גורם להם לבכות. הוא העציב את לילי. הוא גרם לה לבכות. איזה סוג של מפלצת הוא בדיוק?
לילי, הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לו, בוכה בגללו. הרגשת כישלון צרבה בגרונו, מותירה אחריה שביל של חומצה מאכלת.
דמעה נפלה על שיערה האדמוני של לילי. כן, ג'יימס בכה. בפעם הראשונה במשך 19 שנות חייו. דמעה שנייה נפלה על שפתיו והרטיבה אותן לפני שזלגה על לחיה של לילי. היא הרימה אליו בפליאה זוג עיניים רטובות. הוא החזיר לה מבט עצוב.
"אני מצטער." לחש באוזנה.
"אל תצטער," אמרה לילי.
"אני מצטער שאני לא מסוגל להפסיק להצטער." היא נישקה אותו. הנשיקה הייתה מלוחה וערבבה את הדמעות של שניהם.
"בסדר, אז אני מצטערת."
"על מה בדיוק את מצטערת?"
"שביקשתי ממך להפסיק להצטער."
הם הסתכלו אחד על השני בפנים רציניים ורטובים מדמעות, ולפתע החלו לצחוק.
היה משהו משחרר בצחוק הזה.